1. לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו מעשה וכבשו וכו׳. כל הברייתא בבבלי מ״ג ב׳, ובירושלמי אין זכר לה. ועיין מ״ש לעיל פ״ב שו׳ 51–52, סד״ה וגירסת. ובס׳ מלחמות ה׳ לסלמון בן ירוחים הקראי, עמ׳ 58: בתוספת מסכת סוכה וכו׳ לולב דוחה ליום שבת בתחלתו וערבה בסופו ובתכליתו,
דברי ר׳ אליעזר וכו׳. וספק גדול בעיני אם יש להאמין בעדות זו, עיין מ״ש במחברתי שקיעין, עמ׳ 21.
והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו ריש פרק ד׳: לולב וערבה ששה ושבעה וכו׳, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה וכו׳, יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, ערבה שבעה. והנה מה שאמרו שלולב דוחה את השבת, ולא אסרו בו טלטול, הוא משום שביום ראשון הוא מדאורייתא אפילו בגבולין
1 לא גזרו ביה רבנן, אבל ערבה שאינה אלא הלכה למשה מסיני (עיין להלן בתוספתא), לא התירו אלא ביום שביעי שבו היו מקיפין את המזבח בערבה שבע פעמים, עיין במשנתנו סמ״ה, וברש״י ריש פ״ד, ומ״ש בערוך לנר שם, ובמדרש תהלים פי״ז, הוצ׳ בובר, ס״ד סע״ב ואילך, ובהערה ל״ו שם, ובשו״ת הר״י מיגאש סי׳ מ״ג.
ובבבלי מ״ג ב׳: ערבה בשביעי מ״ט דחיא שבת. א״ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה וכו׳, כיון דקא מפקת לה מראשון, אוקמה אשביעי. ובירושלמי ריש פרק ד׳, נ״ד ע״ב, אמרו בשם ר׳ יוחנן: ערבה הלכה למשה מסיני, ודלא כאבא שאול, דאבא שאול אומר (עיין להלן בתוספתא) ערבה דבר תורה. ואף כאן הכוונה שערבה דוחה שבת כדי לפרסמה שהיא הלכה למשה מסיני. תדע לך שהוא כן, שהרי כאן אמרו במשנתנו ריש פרק ד׳: וניסוך המים שבעה, ולהלן שם מ״ט: ניסוך המים שבעה (עיין דק״ס, עמ׳ 149, הערה ב׳) כיצד וכו׳ הגיעו לשער המים תקעו וכו׳, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ובירושלמי שם רה״ו, נ״ד ע״ג: אמר ר׳ יוסי בן חנינה כדי לעשות פומבי לדבר וכו׳, דר׳ עקיבה היא, דר׳ עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. והנה לר׳ יוסי בר׳ חנינא נוהגים בניסוך המים בשבת כמו בחול (תוקעין), כדי לעשות פומבי לדבר, משום שניסוך המים היא הלכה למשה מסיני (עיין בירושלמי כאן ריש פרק ד׳ ובמקבילות,
ובבבלי זבחים ק״י ב׳ וכאן מ״ד א׳ ובמקבילות) ועושים כן כדי לפרסמו, משום שהצדוקין אין מודין בניסוך המים (עיין במשנתנו פ״ד סמ״ט ולהלן בתוספתא, שו׳ 63), והוא הדין בערבה, כמפורש להלן. ועיין בבלי מ״ד א׳. ושיטת בני א״י היא שלמ״ד שערבה דבר תורה וניסוך המים דבר תורה הטעם בהם הוא כמו בלולב, ולא משום פרסום.
1-2. מעשה וכבשו עליה ביתסין וכו׳. בד: וכבשו עליה בית סין (בשתי מלים) וכו׳, וכן להלן בד: שאין בית סין מודים וכו׳. וכן שם
בתוספתא מנחות פ״י סהכ״ג: מפני בית סין. וכן להלן סוף ידים בכי״ו: בית סיין. וכן בשרי״ר, עמ׳ 148, שו׳ 20: ששכרו בית סין (וכ״ה בכ״י שם). ובצופה הצרפתי ה״ג (1881), עמ׳ 119, מביא פירליס בשם הירצפילד שהעיר על נוסח ד מסוכה ומנחות הנ״ל, ופירליס מוסיף גם תוספתא ידים. ולהלן שם, עמ׳ 120, מעיד פירליס שבתוספתא ר״ה כי״ע נמצא שלש פעמים ״בית סין״, וכן
בתוספתא סנהדרין פ״ו, וכן
בתוספתא סוכה פ״ג בכי״ו ב׳ פעמים. וכן הוא מביא בשם רנ״נ רבינוביץ שבכ״י קירא ובכ״י מצרים של הבבלי
מנחות ס״ה א׳ נמצא ״בית סין״. וכל זה אינו מדוייק מתחילה עד הסוף. ובכל המקומות הנ״ל בתוספתא הגירסא היא ביתסין (במלה אחת). וכן הוא גם בבבלי מנחות, עיין דק״ס שם, עמ׳ 160, סוף הערה פ׳. והגירסא ביתסין (במקום ביתוסין) רגילה מאד, והיא גם במשנת מנחות פ״י מ״ג בכ״י קויפמן (ועיין גם בהוצ׳ לו), וכ״ה גם להלן ר״ה פ״א בכי״ו.
מכל מקום ראינו לעיל שבתוספתא ד״ר נמצא שלש פעמים ״בית סין״, בשתי מלים, ובתוספתא ידים כי״ו: בית סיין. ובשרי״ר, וכן מעיר פירליס הנ״ל (בשם לוי) שבערוך דפוס ראשון, גורס ״בית סין״, אלא שבערך עצמו הוא כותב: ביתסין (במלה אחת), ולבסוף מסיים: ויצאו מהן משפחות רעות צדוקין וביתוסון (צ״ל: וביתוסין), ונקראו צדוקין לשם צדוק, ביתוסין לשם ביתוס. ובערוך כ״י על קלף של ביה״מ לרבנים כאן (ענעלאו 842) הערך הוא בית סין, אבל בהבאות: ביתסין. ומכיוון שהוכחנו את קיום ״בית סין״ (בשתי מלים), הרי אפשר ואפשר שביתסין הרגיל בכי״י הוא צרוף של בית סין. ועיין מ״ש רי״מ גרינץ בסיני כל״ב (תשרי מרחשון תשי״ג), עמ׳ ל״ז ואילך,
2 שהשתדל לבסס את השקפת בעל מאור עינים ופירליס הנ״ל שבית סין פירושו בית איסיין, ודבריו ראויים לעיון ולתשומת לב.
2. אבנים גדולות מערב שבת וכו׳. בבבלי הנ״ל: ונטלום וכבשום תחת אבנים וכו׳. ועיין בערוך לנר שם ד״ה תחת האבנים.
3-4. לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת. בד: לפי שאין בית סין (עיין מ״ש לעיל, שו׳ 1–2, ד״ה מעשה) וכו׳. ופירושו שהביתסין אין מודין בערבה כלל,3 אלא שבימות החול לא היה איכפת להן, או שלא יכלו לעשות כלום, אבל כשחל יום שביעי של חג להיות בשבת ניסו למנוע את נטילת הערבה בשבת.
4. ערבה הלכה למשה מסיני, אבא שאול או׳ מן התורה וכו׳. תו״כ אמור פט״ז ה״ו, ק״ב ע״ד, ירושלמי פ״ג ה״ג, נ״ג ע״ג, ריש פרק ד׳, נ״ד ע״ב, בבלי ל״ד א׳, מ״ד א׳, וי״ר פ״ל, ח׳, הוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ תש״ז, פסיקתא דר״כ פסיק׳ כ״ח, קפ״ד ע״א.
5-6. ר׳ ליעזר בן יעקב אומ׳ כך היו או׳ ליה ולך המזבח, ליה ולך המזבח. בהוצאות שלפנינו במשנה (פ״ד מ״ה): בשעת פטירתן (כלומר, מן המזבח) מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח,4 ר׳ אליעזר אומר ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח. וכ״ה הגירסא (״ר׳ אליעזר״) גם במשנה שבירושלמי ד״ו. ובילקוט המכירי תלים קי״ח, ל״ט, ק״ח ע״א, גרס במשנתנו: ר׳ אליעזר בן יעקב אומר וכו׳. ועיין מ״ש להלן, וכבר תמה בח״ד, מה הוסיפה ברייתא זו על משנתנו.
ברם פיסקא זו ליתא במשנה ד׳ נפולי, בהוצ׳ לו, קויפמן, פרמה, כ״י על קלף של משנה סדר מועד שבביה״מ לרבנים כאן, משנה שבירושלמי כי״ל (ונוספה בגליון ע״י המגיה), משניות כ״י עם פיה״מ להר״מ, כי״מ א׳ וב׳ וראשונים (עיין דק״ס, עמ׳ 138, הערה ז׳), ועיין גם במלא״ש למשנתנו, ובהגהות הב״ח מ״ה א׳ והרש״ל מ״ה ב׳. והיא ברייתא בבבלי מ״ה ב׳, אלא שקיצרוה המדפיסים, ובכי״מ שם: בשעת פטירתן מה הן או׳ יופי לך מזבח יופי לך מזבח, ר׳ אליעזר בן יעקב או׳ ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח. וכ״ה בכ״י ב׳, בעין יעקב בד״ר ובראשונים, עיין דק״ס, עמ׳ 141, הערה פ׳. ולפ״ז אף כאן יש לנו ברייתא בבלית שלא נזכרה כלל בירושלמי, עיין מ״ש לעיל, סוף שו׳ 51–52, סד״ה וגירסת כי״ע. וכנראה שאף הרישא היתה כאן בתוספתא, אלא שהשמיטוה הסופרים, מפני שחשבוה לפיסקא מן המשנה,5 שאם לא כן הרי דברי ר׳ אליעזר בן יעקב תלויים באויר, ואינם מובנים כלל. והשאירו את דברי ר׳ אליעזר בן יעקב מפני הלשון ״כך היו אומרים״ שמוכח ממנה שאינו מוסיף על דברי הת״ק, אלא חולק עליו. ובבבלי מ״ה ב׳ שאלו עליה: והא קא משתף שם שמים ודבר אחר וכו׳, הכי קאמרי, ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים וכו׳.
1. כמפורש בתו״כ אמור פט״ז ה״ג, ק״ב ע״ד, ירושלמי פ״ג הי״ג, נ״ד ע״א, ר״ה פ״ד ה״ג, נ״ט ע״ב, וי״ר פ״ל, ח׳, הוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ תש״ו, פסיקתא דר״כ פכ״ח, קפ״ג ע״ב, ובבלי כאן מ״ג א׳.
2. ובריש עמ׳ ל״ט שם צריך למחוק את המלים ״חולין״, ״ובאחרת״, שאף פירליס לא טעה בזה.
3. עיין ריטב״א מ״ג ב׳ ד״ה א״ה, בר״ן בסוגיין ד״ה ופרכינן, ובתשב״ץ ח״ב סי׳ קצ״ז, מ״א ע״ג.
4. עיין מ״ש ע״ז בסה״י לכבוד שוקן, עלי עין, ריש עמ׳ 81.
5. וכבר לפניהם היתה הוספה זו במשנתנו, כמו שהיתה לפני המכירי שהזכרנו לעיל בפנים.