46-47. אין בין זב לזבה, אלא שהזב טעון ביאת מים חיים, זבה אינה טעונה ביאת מים חיים. וכן להלן זבים ריש פרק ג׳: חומר בזב שאין בזבה וכו׳, שהזב טעון ביאת מים חיים, והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים.
והברייתא שלנו בשם התוספתא בה״ג ה׳ נדה, ד״ו פ״ה רע״ב, בר״ח ח׳ ב׳, ברי״ף שבועות סי׳ אלף צ״ג (בשם תניא, בלי הזכרת שם התוספתא), ערוך ערך כף ב׳, ס׳ בעלי הנפש להראב״ד שער הספירה, ס״א ע״ב, תוספ׳ רי״ד כאן ח׳ א׳ (מ״ד ע״ג), שו״ת שלו כ״י וורשא, ל״ד ע״א, והובאה בשבה״ל ח״ב ב״הסגלה״ חס״ב, עמ׳ 173, או״ז ה׳ נדה ח״א סי׳ שס״ג, נ׳ ע״ג (בשם רש״י ורשב״ם), מעשה רוקח סי׳ קפ״ג, עמ׳ מ״ו, שבה״ל ח״ב ב״הסגלה״ חס״א, עמ׳ 170, רא״ש נדה פ״י סי׳ ח׳, ור״ן על הרי״ף בשבועות הנ״ל. ובפיה״מ להר״מ מקוואות פ״ה מ״ה: וכבר התבאר בראשון ממגילה
1 שהזבה לא תצטרך למים חיים, אלא מי מקוה וכו׳. ובס׳ המנהיג ה׳ נדה סי׳ קי״ט, עמ׳ 94: ״דאמר בתורת כהנים אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים ואין הזבה טעונה ביאת מים חיים וכו׳, וכן כתב רבי׳ האלפסי במסכת שבועות, והביא הברייתא דתורת כהנים״. וצ״ל שם: דאמר
בתוספ׳ וכו׳, הברייתא דתוספ׳. ועיין בתוספ׳
שבת ס״ה ב׳ ד״ה שמא.
ורוב הראשונים הביאוה מן התוספתא זבים הנ״ל. וכן בתשובת רב האיי (בית נכות ההלכות ח״ב, עמ׳ 51): כן ראינו כי זו דרב נטרונאי טעות גדולה היא דקא מחייב לה לזבה ביאת מים חיים כזב, ומתניתא בהדיא אמירה חומר בזב מה שאין בזבה וכו׳. ועיין אוה״ג חגיגה, עמ׳ 10. ובס׳ המפתח לר״ן גאון
שבת ק״ט א׳ (מ״ו ע״א): כמו שיש בתוספתא חומר בזב מה שאין בזבה שהזב טעון ביאת מים חיים וכו׳. ועיין רש״י
שבת ס״ה ב׳,
נדה ס״ז א׳, ראב״ן סי׳ כ״ה, י״ד ע״ב (הוצ׳ הר״ש אלבק, י״ב ע״ב), ס׳ יריאים השלם עמוד העריות סי׳ כ״ו, י״ט סע״א, ר״ש זבים פ״ד מ״ו, תוספ׳
שבת ס״ה ב׳ ד״ה שמא, נדה ס״ו סע״ב, שו״ת הרי״ד כ״י וורשא, ל״ד ע״א (״הסגלה״ חס״ב הנ״ל, עמ׳ 173), סמ״ג לאווין קי״א, ל״ו ע״ב, שם עשין ר״כ, רכ״ז ע״ד, עשין ריש רמ״ח, ר״מ ע״ג, ר׳ אביגדור כ״צ בשבה״ל ח״ב ב״הסגלה״ חס״א, עמ׳ 170, הרי״ץ בשטמ״ק
נדרים מ׳ ב׳, שו״ת הרא״ש כלל ל׳ סוף סי׳ ב׳, תוספ׳ הרא״ש
נדה ס״ז א׳ (בשם רש״י), כל בו ריש סי׳ פ״ו, ארחות חיים ח״ב, עמ׳ 138.
ובשו״ת בנימין זאב סי׳ קנ״ד, רמ״ט ע״ב, תמה על הגאון הנ״ל מן התוספתא במגילה כאן, וכתב שם (ר״ן ע״א): ״וכן מצאתי בקונדרס ישן משם הגאון רבינו
ישעיהו הראשון בשאלה ששאלוהו, וז״ל ואל יתמה אדם היאך נעלמה מרש״י זאת המשנה, שבכמה מקומות אנו מוצאים שנעלמו לו כמה ברייתות ומשניות של טהרה ושל זרעים, ופירשם הפך ממה שכתוב אתי כו׳, וכן רב
פלוטאי גאון נעלמו לו כמה ברייתות ואמר שזבה צריכה מים חיים, אלא אין אדם בעולם יכול שינקה מן השגיאות עכ״ל״. וכן בס׳ מקוה ישראל (ד״ו שס״ז) לר׳ יהודה סאלטרו מפאנו, ט׳ ע״ב: וכתב רבינו ישעיה
האחרון בתשובה וז״ל, ואל יתמה אדם היאך נעלמה מרש״י זאת המשנה וכו׳, כמעט מלה במלה כבשו״ת ר׳ בנימין זאב הנ״ל, אלא שהוא מייחס את התשובה לר׳ ישעיה האחרון. ברם למעלה בסמוך שם כתב הרב הנ״ל: ״וכמה פעמים תפסו על רש״י ז״ל שהיה נר ישראל וסקר בסקירה אחת כל הגמרא וכו׳ דאגב שטפיה לא דק״. והן הן הדברים של ר׳ בנימין זאב בעצמו שם, רמ״ט סע״ב: ״ואני בנימן ההדיוט סובר וכו׳, דמצינו דרש״י נמי דסקר בסקירה כל התלמוד לא דק בכמה מקומות כדכתבו עליו התוספות בכמה מקומות, ואגב שטפיה לא דק״. ומכאן אנו רואים שבמקוה ישראל נעתקו הדברים משו״ת ר׳ בנימין זאב הנ״ל, אלא
שדלג הרב
סאלטרו על שם אומרם, וגם שינה מר׳ ישעיה הראשון לר׳ ישעיה האחרון. וחיפשתי בשו״ת הרי״ד כ״י ולא מצאתי מה שהביאו בשמו. ובשו״ת כ״י וורשא, ל״ג ע״ב, הוא מביא את דעת הגאון וכותב: ודעו לכם ששגגה גדולה היתה לגאון זאת, ולהלן ל״ד ע״א הוא מביא את התוספתא שלפנינו כאן ותוספתא זבים הנ״ל, ועיין בתוספ׳ רי״ד כאן ח׳ א׳ הנ״ל. ועיין בפיסקא משו״ת הרי״ד כת״י קנטבריא שהעתיק שכטר בצופה האנגלי סידרא ישנה ח״ד (1892), עמ׳ 92, ומ״ש בתס״ר ח״ד, עמ׳ 127. ועיין בצופה הנ״ל, עמ׳ 95.
ולעצם העניין ראינו שהגאון רב נטרונאי (עיין להלן, ומ״ש לעיל רד״ה ורוב), או רב פלטוי,
2 סבר שזבה צריכה מים חיים. ובתשובת רב נטרונאי בתשה״ג שערי תשובה סי׳ קס״ד: ועכשיו כל נדות שבישראל ספק זבות הן, ואין עולה להן טבילה במקוה אלא צריכות מים חיים וכו׳. וכן מביא המנהיג, עמ׳ 94 הנ״ל, בשם תשובות הגאונים בכמה מקומות: נדה שטבלה במקוה לא עלתה לה טבילה בזמן הזה, דכולהו נשי ספק זבות שוינהו רבנן מתקנת ר׳ זירא (
ברכות ל״א א׳ ומקבילות) ואילך. ועיין בהלכות קצובות הוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ 105, ובמקורות שצוינו שם בהערה ב׳. וכ״ה בהלכות פסוקות הוצ׳ ר״ס ששון, עמ׳ קל״ז. ובוודאי שלא עלתה על דעת המוסיף שם בה״ג שנדה צריכה מים היים, אלא הכוונה לנדות של זמננו שהם ספק זבות. ועיין בבעלי הנפש להראב״ד ריש שער הטבילה, ס״ג רע״ב, ובהעמק שאלה לשאילתות אחרי מות סי׳ צ״ו אות י״ב.
ואף הרב הלוי סובר שזבה צריכה מים חיים (לפי רש״י
שבת ס״ה ב׳ ועוד), ועיין בס׳ הפרדס סוף סי׳ ער״ה, הוצ׳ הרח״י עהרענרייך זצוק״ל, עמ׳ י״ג, במחז״ו, עמ׳ 585, ובהערות שם,
3 רש״י
סנהדרין פ״ז א׳ ד״ה הלכות, בהגהות הרש״ש שם, ומ״ש הגר״י שור בתיקונים ומלואים לס׳ העתים, עמ׳ 355. וכן סובר בעל ס׳ חסידים הוצ׳ מק״נ סוף סי׳ תתשפ״ד, עמ׳ 297, וכ״ה בפי׳ הרד״ק לזכריה י״ג א׳, עיי״ש. והגר״י שור הנ״ל העיר על פירוש הרמב״ן סוף מצורע שכתב: ועל דרך הפשט שתהיה (כלומר, זבה) צריכה רחיצה במים חיים כזב, אבל רבותינו הקלו בטהרת זבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה וכו׳. ואף הראב״ן סי׳ כ״ה הנ״ל חוכך להחמיר אם אפשר לטבול במים חיים. וכן החמירו למעשה בכמה מקומות, כעדות בעל המנהיג הנ״ל. ושמא היתה לפני הקדמונים הנ״ל כעין הגירסא המשובשת שבספרים שלפנינו בתו״כ סוף מצורע ה״ט, ע״ט ע״ב. ברם הנכון שם הוא בכי״י ובראשונים, עיין בתו״כ כי״ר הוצ׳ הר״א פינקלשטין, סוף עמ׳ של״ד, ובילקוט מצורע רמז תקס״ט ועוד. ועיין בערוך לנר
נדה ס״ז א׳, ובענפי יהודה לס׳ והזהיר מצורע, עמ׳ 136, הערה נ׳.
אבל דעת רוב המכריע של הפוסקים שאין לחשוש כלל לדעת הגאונים, עיין ר״מ פ״א מה׳ מקוואות ה״ה, הראב״ד בבעלי הנפש הנ״ל, הרשב״א בתוה״ב הארוך בית ז׳ ריש שער ז׳, ובריש שער המים שלו, טיו״ד ריש סי׳ ר״א ובכמה מן הראשונים שהבאנו לעיל, ואין לנו אלא דעת התוספתא באן וזבים הנ״ל.