49. להביא לתך חטין, והביא שש עשרה שעורים פטור. וכ״ה בד ובכי״ע ובחי׳ הרמב״ן, ובכי״ו נשמטה המלה ״שעורים״ בטעות. ובמשנתנו פ״ו מ״ה: השוכר את החמור להביא עליה חטים, והביא עליה שעורים, חייב וכו׳, מפני שהנפח קשה למשאוי. להביא לתך חטים, והביא לתך שעורים, פטור. ואם הוסיף על משאו חייב. וכמה יוסיף על משאו, ויהא חייב, סומכוס אומר משום ר׳ מאיר סאה לגמל, שלשת קבין לחמור. ובבבלי פ׳ א׳ נחלקו אביי ורבא בפירוש משנתנו. לאביי נפח של לתך קשה כמשא של לתך, אעפ״י שהמשקל של הנפוח הוא קל משל הסמיך, וממילא אם שכר להביא לתך של חטים והביא לתך של שעורים קיים בדיוק את תנאי השכירות, ועל כך שנו שאם הוסיף שלשה קבין לחמור חייב, וזה הוא שיעור הוספה כשקיים את התנאי. אבל רבא סובר שהכוונה במשנתנו שאם שכר להביא לתך של חטים והביא שעורים במשקל של לתך חטים, הרי הוספת הנפח מחייבת אותו. אבל אם הביא שעורים כמשקל לתך של שעורים אינו חייב אלא אם יוסיף סאה שלמה. ומה ששנינו במשנתנו: וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו׳, הוא בשלא שינה, ששכרו להביא חטים והביא חטים, אבל אם שינה לקולא והביא שעורים אינו חייב אלא בשהוסיף סאה.
ובבבלי פ׳ סע״א שאלו: ת״ש להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים חייב, הא שלשה קבין פטור וכו׳. ולפ״ז קשה לאביי שהוא סובר שנפח כמשקל, ואפילו בחצי סאה צריך להיות חייב. ותרגמוה: במחיקתא, עיין רש״י ומ״ש הרמב״ן בשם הראב״ד בתחילת הסוגיא בד״ה אביי אמר קשה כמשאוי.
ברם כנראה שגירסא זו ״מתוקנת״ היא ע״פ רש״י, והראשונים הביאוה בשם גירסת רש״י, אבל הר״ח גרס בבבלי: והביא שש עשרה שעורים פטור, כגירסת התוספתא, והבאתי אותו בתס״ר (ירושלים תרח״ץ), אלא שלא בארתי את דברי, שהרי לגירסא זו אי אפשר להמשיך ״הא שלשה קבין פטור״. ובאמת חסרות המלים האילו בבבלי כי״פ (עיין דק״ס) והן הוספת פירוש, ואינן מגוף התלמוד. ובחי׳ הריטב״א גרס: להביא לתך חטים והביא ט״ז שעורים בגמל פטור וכו׳, מיהו קשה לי מתני׳ דקתני לתך בלתך פטור, הוי ליה למימר אפילו ט״ז פטור, ומשום האי קושיא מפכינן לה למתניתא וגרסינן חייב, ודייקי הכי, הא ג׳ קבין פטור, וקשיא לאביי והוא עיקר. ואשר לגירסתו ״ט״ז שעורים בגמל״, (או למי שמפרש בגמל), כבר העיר הרמב״ן שם: והא ברייתא בחמור היא שנויה בתוספתא, דתני בה השוכר את החמור להביא לתך חטין והביא ט״ז שעורין פטור. ועיי״ש ובריטב״א באור הבבלי לדברי רבא. ועיין מ״ש מהרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 380 ואילך.
ואם הוסיף על משאו, חייב. פיסקא ממשנתנו פ״ו מ״ה הנ״ל.
50-51. קב לכתף, שלש סאין לעגלה, וספ׳ לפי מה שהיא. וכן בירושלמי פ״ו ה״ד, י״א ע״א, וכללו שמה את דברי ר׳ מאיר במשנתנו הנ״ל. ובבבלי פ׳ ב׳ פירשו את ה״מה שהיא״ לספינה, ואמרו: קב לכתף, ארדיב (כ״ה בכי״י ובראשונים, עיין דק״ס, עמ׳ 226, הערה צ׳) לעריבה, כור לספינה, שלשת כורים לבורני גדולה. ועיין על מדת הארדיב בעה״ש ערך ארדב, ובהוס׳ גייגר בתוספות עה״ש, עמ׳ 64, ערך ארדב. ועל בורני λιβυρνή.
liburna, עיין פטאי הספנות העברית, עמ׳ 46, ובהערות שם, עמ׳ 184. ושעור עגלה לא נזכר בבבלי, ומכאן הוכיח באו״ז ריש סימן רס״ד שסתם עגלה היא בת שלשת כורין,1 ופעמים שהיתה טעונה אבנים שמשאן כבד (עיין במשנת ב״ב ספ״ג). ועיין בבבלי שם ששאלו על כתף, והרי הוא בר דעת, ואם היה משאו כבד, למה לא השליך אותו. ותירצו, שידע שהוא יכול לסבול משא כזה, וחשב שיש כאן חולשה זמנית, והרי לא ידע שהוסיפו על משאו הרגיל. ועיין בחי׳ הרמב״ן שם.
51-52. השוכר את החמור להרכיב איש, לא ירכיב אשה וכו׳. כל הברייתא בבבלי ע״ט ב׳, וטעמה לא נזכר במקורות, ומתוך הבבלי ע״ט ב׳ משמע שמחמת כובדה אתינן עלה. ואפשר שאשה שאינה רגילה ברכיבה והיא אינה בטוחה כל כך בעצמה היא מכבידה את עצמה, כדרך המפחדים בשעה שטוענים אותם.
52-53. בין מעוברת ובין מניקה. עיין בבלי ע״ט ב׳ הנ״ל.
1. עיין בבלי פ׳ ב׳ ובתוספות שם, ד״ה סתם.