לפיכך אם חשב עליו בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו אין בו משום פיגול. העיקרון של ההלכות כאן הוא שמחשבת פיגול באחת מעבודות הקרבן אינה חלה אלא אם כן נעשתה עבודה זו בכשרות – על ידי אדם כשר ובאופן כשר. לפיכך כאשר האדם ראוי לעבודה והוא חשב מחשבות שאינן פוסלות את הקרבן – חלה מחשבת הפיגול שחשב בזמן העבודה (הלכות א-ב), וכאשר הוא פסול לעבודה או חשב מחשבות שפוסלות את הקרבן – לא חלה מחשבת הפיגול (הלכות ג-ה).
אלא שיש לעיין מדוע בקבוצת ההלכות השנייה (ג-ה) מוזכר הדין של מחשבת חוץ למקומו. הלוא במקרים אלו הקרבן נפסל ממילא – בשל כך שהעובד היה פסול לעבודה או מפני שהעבודה נעשתה באופן פסול – ואם כן אין לכאורה מקום לדון אם חלה מחשבת חוץ למקומו או לא?1
הח״ד התקשה בשאלה זו ולאחר שדן בנושא מסיק שדין חוץ למקומו נשנה כאן באשגרה אגב דין חוץ לזמנו: ״ובהכרח לומר דחוץ למקומו כדי נסבה (=לחינם הביאו) איידי דרגילות להזכירן יחד עם חוץ לזמנו״.2 הח״ד מוסיף ראיה לדבריו: ״ותדע דלאו דוקא נקטיה, זיל גמור ממה שכתב ׳אם חישב בין חוץ לזמנן בין חוץ למקומן אין בו משום פגול׳, ואם איתא הוה ליה למימר ׳אין בו משום פגול ומשום פיסול׳ דהא חוץ למקומו פסול הוי ולא פגול״.
תשובתו של החסדי דוד מתבססת על כך שלגבי חוץ לזמנו מובן הצורך לומר שלא חלה מחשבת הפיגול – כדי ללמד שאין חייבים כרת על אכילתו, וכפי שכותב: ״מה שכתב בכל הנך פיסולין שאם חישב עליהן חוץ לזמנו אין בו משום פיגול – ניחא, דנפקא מינא שאין באכילתן כרת ואי אכיל בשוגג אינו חייב חטאת״.
אמנם לכשנדקדק בדבר נראה שהשאלה שנשאלה על הצורך בהזכרת דין חוץ למקומו קיימת באותה מידה ביחס לחוץ לזמנו, שהרי כאן מדובר שהקרבן נפסל בשל סיבה נוספת, ואם כן אי אפשר להתחייב כרת על אכילתו שכן אין חייבים על אכילת פיגול אלא אם כן קרב המתיר כמצוותו!3
לכן נראה לבאר את הדברים באופן אחר. כפי שכתבנו בתחילת ההלכה (וכפי שהוסבר באריכות בהערה 5), ההלכות כאן עוסקות בשאלה באילו מקרים חלים פסולי המחשבה – מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו. פסולי המחשבה נבדלים באופן מהותי מפסולי המעשה: פסולי המחשבה פוסלים את עצם הקרבן, ואילו בפסולי המעשה פסולו של הקרבן נובע מכך שנעשה בו מעשה פסול אך עצם הקרבן לא נפסל. להבדל זה השלכה מעשית במקרה שבו יש אפשרות לשוב ולעשות את המעשה הפסול באופן כשר. לשם דוגמא, במקרה שהפסול היה בעת קבלת הדם אך נשאר בצוואר הבהמה דם ויש אפשרות לשוב ולקבלו, הדבר תלוי בפסול: אם הקרבן נפסל באחד מפסולי המעשה – אפשר לשוב ולקבל את הדם באופן כשר והקרבן יהיה כשר, אך אם הקרבן נפסל במחשבת פסול – לא תועיל קבלה נוספת שכן עצם הקרבן נפסל. וכך אמנם מפורש בכלל שנאמר בהלכה ו הסמוכה לכאן: ״זהו כללו של דבר: כל שנפסל במחשבה... אף על פי שיש דם הנפש בכוס אחר פסול. וכל הנפסל במעשה... אם יש דם בכוס אחר יחזור ויקבל כשר״.4 לאור זאת מובן מדוע בהלכות ג-ה, הגם שמדובר בהם בקרבן שנפסל בפסול מעשה, עדיין יש חשיבות לשאלה אם חלו פסולי המחשבה של מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו.5
לפי הבנה זו נבוא לדון בראייתו של הח״ד שהובאה לעיל באשר לביטוי ״אין בו משום פיגול״ שלכאורה אינו מדויק שכן במחשבת חוץ למקומו אין פיגול והיה צריך לשנות: ׳אין בו משום פגול ומשום פיסול׳. ראשית יש לומר כי אי אפשר לומר כאן ״אין בו משום פגול ומשום פיסול״ שהרי הקרבן נפסל בשל מעשה הקבלה. אך נראה שעיקר התשובה נעוצה בהבנה שהלשון ׳פיגול׳ משמשת כאן בתור לשון שכוללת הן את פסול חוץ לזמנו והן את פסול חוץ למקומו. וכיוצא בזה מופיע לקמן בחולין ד,ט: ״שיליא אין מפגלת את הזבח לא חוץ לזמנו ולא חוץ למקומו״, ובאותו אופן נראה גם להסביר את המשנה בזבחים ג,ה: ״השוחט את המוקדשין לאכול... בחוץ לא פיגל״ ש׳בחוץ׳ כולל הן את פסול חוץ לזמנו והן את פסול חוץ למקומו ולגבי שניהם נוקטים את הלשון: ״לא פיגל״,6 וכן נראה במקומות נוספים שבהם משתמשים בשורש ׳פגל׳ ונראה שהוא מתייחס לשני פסולי המחשבה – חוץ לזמנו וחוץ למקומו.7 ועל דרך ההשערה נראה לומר שביסודו של דבר לשון ׳פיגול׳ בלשון חכמים מתייחסת הן למחשבת חוץ לזמנו הן למחשבת חוץ למקומו – שהרי שני הפסולים נלמדים מאותו פסוק, וראה גמרא כח,א: ״ ׳פיגול׳ – זה חוץ למקומו״ (והשווה לתו״כ צו פרש׳ ח פי״ג ה״ב). אלא שחז״ל רצו להבחין בין חוץ לזמנו שיש בו כרת, לבין חוץ למקומו שאין בו כרת, ולכן כינו את הפסול של חוץ לזמנו – ׳פיגול׳, ואת הפסול של חוץ למקומו – ׳פסול׳, וכך משמשים המושגים ברוב המקומות בחז״ל, למעט מקומות מועטים בהם נמצא ׳פיגול׳ במשמעו המקורי הכולל.8 וצריך לעיין.
1. לכאורה שאלה זו אינה תקפה ביחס למחשבת חוץ לזמנו, שכן בפסול חוץ לזמנו יש חיוב כרת על אכילתו ומשום כך גם כשהקרבן נפסל בשל סיבות אחרות עדיין יש צורך לדון אם חלה מחשבת חוץ לזמנו כדי לדעת אם האוכלו יתחייב כרת. אך ראה לקמן בפנים ובהערה 5.
2. הח״ד מביא גם הסבר נוסף: ״אי נמי הכי קאמר כשם שודאי לא מהניא מחשבת חוץ למקומן דהא אין כאן תוספת על פיסולן הכי נמי לא מהניא מחשבת חוץ לזמנן״.
3. הח״ד פירש הלכות אלו כנובעות מן העיקרון של ׳קרב המתיר כמצוותו׳: כאשר לא היה פסול אחר בקרבן קרב המתיר כמצוותו וחייבים על הקרבן משום פיגול (הלכות א-ב), וכאשר היה פסול אחר בקרבן (הלכות ג-ה) לא חייבים עליו משום פיגול מפני שקרב המתיר כמצוותו (וכך גם פירשו המנ״ב וחזו״י). לפי פירוש זה הוא מסביר שאת הדין הזה בעצמו – שאין חייבים על חוץ לזמנו משום פיגול אלא אם כן קרב המתיר כמצוותו – רוצה התוספתא כאן ללמדנו, ודין חוץ למקומו ׳כדי נסבה׳, וכמפורט למעלה.
אך כשנעיין בדבר נראה שיש להבחין בין הדינים הללו. דין ׳קרב המתיר כמצוותו׳ נוגע לעונש – עונש הכרת של האוכל פיגול. לעומת זאת ההלכות כאן עוסקת בעצם הפְסול – בתנאים בהם חלים פסולי המחשבה. ונבהיר את הדברים: כדי שמחשבת פסול תחול על קרבן יש צורך שהעבודה המסוימת שבה הייתה המחשבה הפסולה תיעשה באופן כשר, שכן אם האדם החושב היה פסול לעבודה או אם האופן בו נעשתה העבודה היה פסול – לא תחול מחשבת הפסול. בדין זה עוסקות הלכות א-ה בפרקנו המקבילות למשנה ג,א שעוסקת אף היא בנושא זה כפי שנאמר שם: ״כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה... לפיכך הם פוסלים במחשבה״. לעומת זאת, דין ׳קרב המתיר כמצוותו׳ הוזכר לעיל בתוספתא (ב,ד-ו) ובמשנה המקבילה לה (ב,ג-ד), והוא עוסק בכך שכדי להתחייב כרת על אכילת פיגול יש צורך שכל עבודות הקרבן ייעשו באופן כשר, שכן גם אם הקרבן נפסל במחשבת פיגול, עדיין אין הכרח שיתחייבו כרת על אכילתו.
[בשולי הדברים נציין כי על פי ההבחנה הזו בין הדינים אפשר להסביר מדוע בהלכות העוסקות בדין ׳קרב המתיר כמצוותו׳ מדובר במחשבת חוץ לזמנו בלבד – שכן רק על פסול זה מתחייבים כרת באכילתו, וזאת לעומת ההלכות אצלנו שבהם מדובר גם במחשבת חוץ למקומו מכיוון שהנושא כאן הוא התנאים בהם חלים פסולי המחשבה ועניין זה משותף לשני סוגי המחשבות, וכפי שיבואר בסמוך בפנים.]
4. וראה עוד בביאור ובהרחבה שם. ונציין שיסוד הדברים שהצענו כאן כתוב בפירושו של החזו״י.
5. יש להעיר כי מן התוספתא בהלכה ו נראה שגם מחשבת שלא לשמו בפסח וחטאת פוסלת את עצמו של הקרבן (ראה חזו״י בחידושים ד״ה אע״פ שיש דם הנפש, ושפת אמת לד,ב ד״ה אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו). ולפי זה יש להקשות לפירושנו מן האמור בריש ה״ד: ״הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן... אם חישב עליהן בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו אין בו משום פגול״. והרי בכל אופן יש כאן מחשבה שפוסלת את עצם הקרבן, ומדוע להזכיר שאין בו מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו? וצ״ע.
6. אמנם הרמב״ם בפה״מ שם פירש באופן אחר, וראה עוד מלא״ש שם.
7. ראה
משנה גיטין ה,ד: ״הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין״, ובפשטות דין זה יהיה נכון הן אם הם פסלו את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו הן במחשבת חוץ למקומו. [וכעת מצאתי סיוע לדבר מדעת הרא״ש שמביא המשנה למלך על הרמב״ם (חובל ומזיק ז,ד) וזה לשון המשל״מ: ״ועדיין אני תמיה דאמאי נקט פיגל דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו וכמו שפירש״י ורבינו בפירוש המשנה והלא אף במחשבה דחוץ למקומו דקי״ל דאינו פיגול ואינו חייבים עליו כרת פשיטא דחייבים לשלם כיון דהקרבן פסול וכמו שפסק רבינו בפ״ח מהלכות פסולי המוקדשין. וכ״ת דפגלו לאו דוקא מ״מ יש לתמוה על רש״י ורבינו דנקטו מחשבה דחוץ לזמנו ולא נקטו מחשבה דחוץ למקומו והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי להרא״ש בפרק ד׳ דנדרים
(דף ל״ה) שכתב הכהנים שפגלו שחשבו באחת מד׳ עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו ע״כ...״.]
8. אולי יש מקום להבחין בין צורת הפועַל לבין שם העצם בשורש ׳פגל׳, שבצורת הפועל נשארה המשמעות הכללית של השורש ככוללת הן את פסול מחשבת חוץ לזמנו והן את פסול מחשבת חוץ למקומו (אם כי במקומות רבים – ואולי אף ברוב המקומות – ברור שגם צורת הפועל משמשת במובן המצומצם של מחשבת חוץ לזמנו בלבד), ואילו בצורת שם עצם ׳פיגול׳ התייחד השורש למובן המצומצם של פסול מחמת מחשבת חוץ לזמנו. אמנם אף אם נטען להבחנה כזו באופן כללי עדיין יש לומר שבמקומות מועטים – כמו בתוספתא שלנו – גם צורת שם העצם נשארה במובנה המקורי הכולל (ראה תו״כ שהובא למעלה, וראה עוד את הדין שמופיע בסוף משנה פסחים: ״הפגול והנותר מטמאין את הידים״, שבפשטות נראה שיתייחס גם למחשבת חוץ למקומו עיי״ש בגמרא, וראה עוד לקמן מנחות ה,יח-כג: ״בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אין בו משום פגול״).