1. טומטום שקידש, קידושיו קידושין וכו׳. בבלי ע״ב א׳, בכורות מ״ב ב׳. ואמרו בבבלי ע״ב א׳ שקידושיו קידושין לחומרא, שמא הוא איש, וצריכה גט. וכל הברייתא בה״ג ה׳ יבמות, ד״ו נ׳ ע״ג, ד״ב, עמ׳ 247. ועיין ק״ע בירוש׳ פ״ח ה״ו, אבל הנכון בפ״מ.

1-2. חולץ וחולצין לאשתו. וכ״ה בבבלי בכורות ובה״ג הנ״ל. ובבבלי שם: ותניא אידך אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת. ועיין מ״ש להלן.

2. אם יש שם אחים אין חולץ ואין מיבם. וכ״ה בה״ג הנ״ל, ופשוט הוא שהרי הוא ספק אשה, וחליצת האחות אינה פוטרת. וכן פירש״י בבכורות את הברייתא שם: וחולץ לחומרא, שאם אין שם אחר אלא הוא בעיא יבמתו חליצה, אבל יש שם אחר לא חליץ טומטום וכו׳. ומ״ש ״ואין מיבם״ אינו אלא אגב ״אין חולץ״, והוא הדין שאינו מייבם אפילו אם אין לו אחין, עיין מ״ש להלן.

אבל מיבמין את אשתו. וכ״ה בבכורות ובה״ג הנ״ל. ופירש״י שם שיש כאן ממה נפשך שאם נקיבה הוא, הרי אשתו פנויה, ואם זכר הוא שפיר מייבמין. ושוב כתב רש״י שם: אבל טומטום אינו מייבם, דאינו בן לידה ולא קרינא ביה להקים לאחיו שם. ועיין ר״מ פ״ו מה׳ ייבום ה״ד ומ״ש בצפנת פענח שם. ועיין עכשיו בשו״ת צפנת פענח ח״א (ירושלים תשכ״ה) סי׳ צ״ח ובהערות שם.
ובמשנתנו ספ״ח: ר׳ יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס. ולשיטתו פשיטא שאם לא נקרע אינו חולץ ואינו מייבם, שאם הוא נקיבה אינו בר חליצה ובר ייבום, ואם הוא זכר הרי הוא סריס חמה, ואינו חולץ ואינו מייבם לשיטת ר״ע, עיין בכורות מ״ב ב׳. ועיין בפיה״מ להר״מ מ״ש על דברי ר׳ יהודה, וכבר תמה עליו בתוספות רע״א למשנתנו ספ״ח. ובירושלמי פ״ח ה״ו, ט׳ ע״ד: ואין חלוקין על דברי ר׳ יהודה? מן [מה] דאמר ר׳ יוסי בשם ר׳ הילא מייבמין את אשתו, הדא אמרה אין חלוקין על דברי ר׳ יהודה, כלומר בתמיה. ונראה שלא היתה לפניהם הברייתא שלפנינו, והיא ברייתא בבלית שנשנית גם בישיבות הגאונים (כלומר, בה״ג הנ״ל). וכן מצאנו בכמה מקומות בירושלמי שדברי ר׳ הילא יסודם בברייתא בבלית, עיין לדוגמא בכורים פ״ב ה״ב, ס״ה ע״א: אמר ר׳ הילא תניי תמן התרומה והבכורים וכו׳. סוכה ספ״ג, נ״ד ע״א: דאמר ר׳ אילא ותניי תמן כך היה המנהג בירושלים וכו׳ (עיין מ״ש לעיל ח״ד, סוכה, עמ׳ 865). ולהלן בירושלמי כאן פ״י ה״א, י׳ ע״ג: וא״ר אילא תני תמן כל העריות וכו׳, ולהלן שם י׳ ע״ד: דאמר ר׳ הילא ותניי תמן כל העריות וכו׳ (וכן, כנראה, צ״ל גם בירושלמי בכורים הנ״ל ״ותניי״ במקום ״תניי״). ועיין בשו״ת צפנת פענח הנ״ל סי׳ ע״א וסי׳ ע״ב.

3. ר׳ יוסה בי ר׳ יהודה אומ׳ לא חולץ ולא חולצין וכו׳. וכ״ה בד ובה״ג בשתי הנוסחאות הנ״ל. אבל בבבלי ביבמות פ״ג ב׳ ובבכורות מ״ב ב׳: ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר טומטום לא יחלוץ, שמא יקרע וימצא¹ סריס חמה. ולשיטת הבבלי שם חולק ר׳ יוסי בר׳ יהודה על אביו (עיין לעיל), ולאביו הוא בוודאי סריס חמה, אבל ר׳ יוסה בר׳ יהודה מספקא ליה, ולפיכך לא יחלוץ אם יש שם אחין, אבל אם אין שם אח אלא הוא חולץ, ושלא כשיטת אביו, כמפורש בבבלי שם. ולפי נוסח הברייתא כאן ברור שר׳ יוסי בר׳ יהודה עומד בשיטת אביו, והוא וודאי סריס (עיין גם להלן, שו׳ 4, ד״ה שמא), ולבבלי היתה מסורת אחרת, וכן הבינו בה״ג שהביאו מתחילה את התוספתא כאן ואח״כ העתיקו את נוסח הבבלי בברייתא ופסקו שלא כנוסח התוספתא.
אבל בכי״ע כאן: ר׳ יהודה אומ׳ לא חולץ ולא חולצין וכו׳. ולפי גירסא זו היא שיטת ר׳ יהודה עצמו, אלא שבמשנתנו הזכיר טומטום שנקרע, וכאן הוא שונה הלכת כל טומטום, בין לפני שנקרע בין לאחר שנקרע. וברור שאין להגיה את נוסחת כי״ו המקויימת ע״י ד וע״י בה״ג, ונוסח כי״ע הוא תיקון של ת״ח.

לא מיבם. בבא זו חסרה בכי״ע ובשתי נוסחאות בה״ג. וכן, כנראה נכון, שהרי לעניין זה אין אנו זקוקים לשמא יקרע ונמצא סריס, ואפילו אם לא יקרע אין כאן יבום, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 2, סד״ה אבל מיבמין. ולפי גירסתנו נשנה ״ולא מיבם״ אגב ״ולא מיבמין לאשתו״, עיין לעיל, שו׳ 2, ד״ה אם יש.

4. שמא יקרע ונמצא סריס חמה. בד: וימצא סריס חמה, והוא תיקון ע״פ הבבלי בבכורות ויבמות בכי״מ. וכגירסא שלפנינו כאן כ״ה בבבלי יבמות בהוצ׳ שלפנינו ובה״ג בשם הבבלי, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 3, ד״ה ר׳ יוסה. והיא בוודאי הגירסא הנכונה, שהרי לפי מסורת התוספתא אין כאן ספק שמא ימצא סריס, אלא אם יקרע הוא וודאי סריס. ובכי״ע וכן בה״ג בשתי הנוסחאות בשם הברייתא (שלפנינו בתוספתא): שמא יקרע והרי הוא סריס חמה. והיא היא, והוא בוודאי סריס המה.

4-5. סריס המה, ואנדרגינוס, ואח מאם, וגר, ועבד משוחרר, לא חולצין ולא מיבמין. בכי״ו נשמטו כאן המלים ״סריס חמה״ ע״י הדומות, אבל הן ישנן גם בד, בכי״ע ובה״ג בשתי המהדורות, וכ״ה גם לעיל ספ״ב, שו׳ 42, ד״ה סריס חמה, ולעיל שם שו׳ 36–37, ד״ה אשת סריס, וד״ה ואשת אנדרגינוס, עיין מ״ש שם. ובבבא זו מסתיימת הפיסקא בה״ג. ועיין מ״ש להלן בסמוך.

5. כיצד, מתו והניחו נשים וכו׳. ודין הנשים של כל הנשנים למעלה כדין אשת אח שלא במקום מצוה. ואשר לגר ועבד משוחרר, פירושו כאן שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, עיין מ״ש לעיל פ״ב, שו׳ 42, ד״ה ואח מאם, ולהלן פי״ב, שו׳ 6–7, ד״ה ובמשנתנו, וד״ה וכן.

7. וחייבין בקרבן. אם נניח שהלכה זו עונה גם על אשת אנדרוגינוס עלינו לפרש שתנא זה סובר שאנדרוגינוס הוא מקצתו זכר, או בריה בפני עצמה, וקידושיו קידושין, אלא שהוא כסריס חמה, עיין מ״ש לעיל, ד״ה סריס, ולעיל פ״י, שו׳ 19, ד״ה וכדי ואילך. וביחס לגר ועבד משוחרר, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 5, ד״ה כיצד, ולהלן פי״ב, שו׳ 6–7, ד״ה ובמשנתנו, וד״ה וכן.

8. ואם בעלו פסלן מן הכהונה. ואף סריס חמה בכלל. ועיין ר״מ פ״א מה׳ איסורי ביאה הי״א וביש״ש כאן פ״ו סי׳ י״א.⁠¹

וחייבין בקרבן. עיין מ״ש לעיל, שו׳ 7, ד״ה וחייבין.

9. פצוע דכא, וכרות שפכה, וסריס אדם, וזקן, או חולצין או מיבמין. וכ״ה לעיל ספ״ב בכי״ו, בכי״ע ובה״ג, עיין מש״ש, ונתבאר כל אחד כדינו. ושם לא נזכרה אלא בבא זו. אבל בבבלי כ׳ ב׳, ע״ט ב׳, העתיקו את כל הברייתא כלפנינו כאן. ועיין במגיד משנה פ״ו מה׳ יבום ה״ד, והרכיב שם את שתי הברייתות עיי״ש. והואיל וכאן אין שום ספק בגירסא, הרי אפשר שברישא כאן הכוונה לעיקר הדין, למשנת ר״ע (פ״ח מ״ד) שכל האנשים הללו שהיתה להם שעת הכושר זוקקין לייבום, ואם היתה אשה שהיא מותרת להם (כגון גיורת ומשוחררת וכדומה) מותרין לייבם. ואח״כ מפרש את ההלכה בפצוע דכא וכו׳ שנפלה לפניו בת ישראל כשירה, ועיין בבלי ע״ט ב׳. ורש״י (כ׳ ב׳) פירש: או מייבמין, לאו לכתחילה קאמר, אלא ייבומן יבום, שאם בעלו קנו, כדקתני ואזיל.

10-11. מה שעשה עשוי. אם בעלו קנו וכו׳. פירשו בתוספות (כ׳ ב׳) שה״ה אפילו לכתחילה, אלא נקטו אגב הסיגנון בסיפא. ובגליון הש״ס לרע״א שם ציין לתוספות פ״ד כ׳, ד״ה שייר.

11. ופטרו את הצרות. בברייתא שבבבלי ליתא, ופשיטא היא, ומה לי הן מה לי צרות, ושתיהן מותרות, ולא נשנית אלא אגב סיפא. ובכי״ע יש כאן הוספה מוטעית.

12-13. ופטרו את הצרות. בבבלי ליתא. וכאן הכוונה היא שאעפ״י שהביאה היא ביאה אסורה פוטרת את צרתה, עיין ר״מ פ״ו מה׳ ייבום סה״י, ובשו״ע אה״ע סי׳ קע״ד ס״ק א׳. ובבאור הגר״א שם אות ד׳ ציין לתוספתא כאן, אבל בתוספתא כאן שתיהן אסורות, ואפילו חליצה של אחת מהן פוטרת צרתה, עיין מ״ש לעיל פ״ו, שו׳ 26–27, ד״ה היתה אסור מצוה. ועיין בס׳ חקרי לב אה״ע סי׳ ס״ג, קמ״ו ע״ג, ולעיל שם.

13-14. וזה וזה אינן זכאין בירושתה. ר׳ לעזר אומ׳ הראשון זכיי בירושתה. במשנתנו ריש פרק י׳: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, וניסת, ואח״כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו׳, ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה וכו׳. ר׳ אלעזר אומר הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. וירושתה לא נזכר במשנתנו, והוסיפה התוספתא שלת״ק שניהם אינם יורשים אותה, ור״א חולק בירושתה כשם שהוא חולק במציאתה וכו׳. והראבי״ה (לפי מרדכי קידושין סי׳ תצ״ב) פסק שבעלה הראשון יורש אותה והעיר בתוך שאר הראיות: ועוד דלא לישתמיט תנא בפרק האשה דליתני דלא זה וזה יורשין אותה. ולפלא שלא העיר על התוספתא כאן שמפורש כן. ואף הר״מ בפ״י מה׳ גירושין ה״ז לא הזכיר ירושה.⁠¹ ובמגיד משנה שם העיר על חי׳ הרשב״א פ״ז ב׳: מסתברא ודאי מדלא תני ירושתה, כדאמרי׳ בעלמא אין יורשה ואין מטמא לה ש״מ דראשון יורשה, והדין נותן וכו׳. ועיין גם בתוספות פ״ט ב׳, ד״ה כיון, במאירי, בריטב״א ובנ״י במקומו שסוברים כן. ובקרן אורה בריש פירקין תמה עליהם מן התוספתא כאן. ושמא כיוונו רבותינו לדייק מלשון המשנה שהראשון יורשה, וש״מ שהתוספתא משבשתא היא. ועיין בירושלמי פ״י ה״א, י׳ רע״ד: אית תניי תני תצא בשלשה עשר דבר. ואית תניי תני תצא בארבע עשר דבר. מאן דמר תצא בשלשה עשר דבר עבד במציאתה ובמעשה ידיה חדא, ומאן דאמר בארבעה עשר דבר עבד כל חדא וחדא מינהון חדא. ואנו רואין שהירושלמי נחית למניינא והוא בדווקא, ולפי שיטת התוספתא הרי יש כאן ארבעה עשר לכולי עלמא.
ובמאירי פ״ז ב׳, הוצ׳ ר״ש דיקמן, 218 ע״ב: ויש חולקין לומר שאינו יורשה. וכנראה שהכוונה לשיטת גאונים שפירשו שאינו מטמא לאשתו פסולה הכוונה לאשת איש שנישאת גרידא, ושמא טעמם הוא, מפני שאינו יורש אותה, עיין מ״ש לעיל פ״ב, שו׳ 22, ד״ה ברם, וד״ה ומכאן. ועיין גם באוה״ג כתובות, עמ׳ 356, סי׳ תש״צ, וההוספה שבמרובעים שם אינה בכ״י (עיי״ש הערה י׳) ואינה אלא תוספת באור.

15-16. באו ואמרו לה מת בעליך, והורוה בית דין להנשא, הלכה ונשאת אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, חייבת קרבן וכו׳. במשנתנו פ״י מ״ב: ניסת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן, לא ניסת על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן וכו׳, הורוה בית דין לינשא, והלכה וקלקלה חייבת בקרבן וכו׳. ולא נתבאר במשנתנו מהו ״ניסת על פי בית דין״, ובבבלי (צ״א א׳ ועוד) משמע שנישאת על פי ב״ד¹ פירושו שנישאת בעד אחד,⁠² ושלא על פי ב״ד פירושו שנישאת ע״פ שני עדים, וכן ניסח הבבלי (צ״ה ב׳) את משנתנו הנ״ל, ניסת על פי ב״ד וכו׳, ע״פ עדים (במקום ״לא ניסת ע״פ ב״ד״), תצא וחייבת בקרבן. אבל אפשר שלעניין קרבן אין חילוק בין עד אחד לשני עדים, ואם נישאת בעד אחד שלא על פי ב״ד (עיין לעיל הע׳ 5) חייבת בקרבן, ואם נישאת ע״פ שנים וע״פ ב״ד פטורה מן הקרבן, ולא נקטו ע״פ בית דין ועל פי עדים אלא בהווה, משום שבשני עדים אינו צריך ב״ד, ועיין בקרן אורה צ״ב א׳, ד״ה אמר זעירי. ועיין מ״ש להלן, שו׳ 19–20, ד״ה ר׳ שמעון.
ובמשנתנו הנ״ל לא נתבאר מהו ״וקלקלה״, ונחלקו ר׳ אלעזר ור׳ יוחנן בפירושה (בבלי צ״ב א׳), לר׳ אלעזר חייבת בקרבן אפילו אם זנתה, ועדיין לא נישאת, ולר׳ יוחנן אינה חייבת אלא אם נישאת באיסור. ואמרו שם: תניא כוותיה דר׳ יוחנן הורוה ב״ד להנשא והלכה וקלקלה, כגון אלמנה לכהן גדול וכו׳. ונראה שבבבלי שנו את הברייתא יחד עם הפיסקא של משנתנו, ולפיכך שנו ״כגון״. וכן רגיל בבבלי, עיין פ״ג ב׳ ומ״ש לעיל פ״י, שו׳ 19, ד״ה במה דברים וכו׳. וכן בכ״מ.

16-17. חייבת קרבן על כל ביאה וביאה, דברי ר׳ ליעזר. וכן בד, כי״ע וקג״נ: ר׳ אליעזר. ובבבלי צ״ב א׳ בטעות: ר׳ אלעזר. והנכון כלפנינו, ור׳ אליעזר לשיטתו שמחייב קרבן על כל אחת ואחת, אפילו לא היתה לו ידיעה בנתים, עיין בבלי כריתות ט״ו א׳, כמו שפרש״י במקומו. ועיין בבלי כאן ל״ד סע״א וברש״י שם, ובשטמ״ק כריתות ט״ו א׳, אותיות י״ג-י״ד.

18-19. שחייבת קרבן על כל אחד ואחד. בבלי כאן צ״ב א׳ וכריתות ט״ו א׳, ופירשו שם: הואיל וגופין מוחלקין, ועיין במשנת כריתות ספ״ג.

19-20. ר׳ שמעון או׳ אם עשו בית דין הוראתן בזדון האיש באשה, נשאת על פי עצמה בשוגגת איש באשה. בד: כשוגגת, בכי״ע: כשגגת, ובקג״נ: כשיגגת. ואף לפנינו צ״ל: כשוגגת (=כשיגגת), וברישא צ״ל: כזדון. ובבבלי צ״א א׳: ר׳ שמעון אומר עשו בית דין בהוראתן כזדון איש באשה, על פי עדים כשגגת איש באשה. והחליפו בבבלי ״על פי עצמה״ ב״על פי עדים״, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 15–16, ד״ה באו. ועל גירסת הירושלמי ושיטתו נעמוד להלן. ומתוך העניין בתוספתא משמע שר״ש מבאר את משנתנו שהעתקנו לעיל (שו׳ 15–16, ד״ה באו), ואם ניסת ע״פ ב״ד, דינה כזדון, ופטורה מן הקרבן, ואם ״נשאת ע״פ עצמה״ (היינו ״לא ניסת ע״פ ב״ד״) חייבת בקרבן, משום שיש כאן שגגה, ובקרבן מדבר, וכמו שהעמידה רבינא בבבלי צ״א רע״ב. ומה שאמר ר׳ שמעון ״זדון״ אינו אלא סימן בעלמא, עיי״ש בתוספות, ד״ה רבינא.
ברם כדי להבין את הברייתא עלינו להבין את ההבדל היסודי בין הבבלי והירושלמי בבאור משנתנו פ״י מ״א ומ״ב. מתוך סוגייות הבבלי ברור שכל האמוראים (חוץ מרב) פירשו את הדיבור ״שלא ברשות״ או ״לא ניסת ע״פ בית דין״, היינו שלא ברשות בית דין, אלא ע״פ שני עדים, שאינה זקוקה לבית דין. ואעפ״י שלמעשה אין הבדל, ובין שנישאת ע״פ עד אחד שלא בב״ד ובין שנישאת ע״פ שני עדים ע״פ בית דין תצא מזה ומזה וכו׳,⁠³ וחייבת בקרבן,⁠⁴ מ״מ נפקא מינה לעניין באור משנתנו. והרי אמרו שם (סמ״א): ואם ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו,⁠⁵ ופירשוה בשני עדים דווקא, והיא מותרת לחזור לו מפני שהיא אנוסה, ומה הוי לה למעבד, ואם ״לא ניסת על פי ב״ד״ (מ״ב) אלא ע״פ שני עדים, היא אנוסה ופטורה מן הקרבן.
ושיטת הבבלי היא שלחכמים החולקים על ר׳ שמעון קנסו באשה בין שניסת ע״פ עד אחד ובין שניסת ע״פ שני עדים, ונמצא בעלה הראשון חי, משום שלא דייקה, והוא קנס מדרבנן, כשיטת רוב הראשונים. והיא צריכה גט מן השני, כדי שלא יאמרו שהראשון גרש אותה, והשני נשא אותה כדין (עיין בבלי פ״ח ב׳), ואפילו אם מת השני לפני שגרש אותה, אסורה לחזור לראשון, שלא יאמרו שהראשון מחזיר את גרושתו, ואפילו לא נישאת, אלא זנתה,⁠⁶ שאין כאן גט מן השני, ואין כאן חשש שיאמרו גירש זה ונשא זה ג״כ אסורה משום קנס, כמפורש ברשב״א גיטין פ׳ ב׳, ד״ה נישאו אין זינו לא.⁠⁷ וכן הסיקו בבית מאיר סי׳ ט״ו ס״ק כ״ח וסי׳ י״ז ס״ק נ״ח, והגאון מהר״י ליב בשו״ת צמח צדק לאדמו״ר מליובאביטש סי׳ י״ד, שלא כדעת ב״ש באה״ע סי׳ ט״ו ס״ק כ״ח (לכל הפחות בהותרה ע״פ שני עדים) ובעל משנה למלך פ״י מה׳ גירושין ה״ד.⁠⁸
ברם בירושלמי לא נזכר במשא ומתן שם ההבדל בין עד אחד ובין שני עדים.⁠⁹ והקשו שם (פ״י רה״א, י׳ ע״ג) ממשנתנו ספ״ג שמפורש שם שאם בטעות הוחלפו הנשים שהיא מותרת לחזור לראשון, ותירצו שבנידון שלפנינו קנס קנסו בה, כדי שתהא בודקת יפה. ואמרו להלן שם שקנסו בה שהשני יתן גט, כדי לברר איסורו של ראשון.⁠¹⁰ ושוב אמרו שם: עד כדון ביודעת שהיא אשת איש, לא היתה יודעת שהיא אשת איש? נישמעינה מן הדא קטנה שהשיאה אביה (נתגרשה) והלכה והשיאה את עצמה, וא״ר אילא [ו]⁠תני תמן כל העריות אינן צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש בלבד¹¹ וכו׳, שנייא היא תמן בין שהיא יודעת בין שאינה יודעת? והכא לא שנייא בין שהיא יודעת בין שאינה יודעת,⁠¹² כלומר, לא חילקו בין אשת איש לאשת איש.⁠¹³ אבל לא נזכר כלל מה דינה בנישאת ע״פ שני עדים.
ולא עוד אלא שלהלן בירושלמי (ה״ג, י׳ ע״ד) הקשו על משנתנו שאמרה ״ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו״: לא מסתברא דלא נישאת ברשות מותרת, שלא ברשות אסורה. ואם נפרש כפירוש הבבלי שניסת שלא ברשות פירושו בשני עדים, אין להבין כלל את שאלת הירושלמי, וכמו שאמרו בבבלי צ״א א׳: הלכה מכלל דפליגי, מאי הוה לה למיעבד, מיאנס אנסה ! ובעל כרחינו אנו אומרים שהירושלמי פירש שהכל בעד אחד עסיקינן, ולפיכך הקשו שהשכל מחייב להפך. ותירצו שם: א״ר יוחנן דברי ר׳ שמעון עשו בית דין הורייתן בזדון איש ואשה, נישאת שלא ברשות כשגגת איש ואשה. כלומר, אף ר׳ יוחנן ידע שבבא זו של משנתנו וגם המשנה הבאה היא המשך מדברי ר׳ שמעון במשנתנו (כמו שמוכח בתוספתא להלן), ור׳ שמעון סובר שאם הכשילה את בית הדין וסמכו עליה והתירוה להנשא קנסו אותה כאילו עשתה בזדון, ולפיכך אסורה לזה ולזה, אבל אם נישאת ע״פ עצמה (ע״פ עד אחד, או ע״פ אשה אחרת וכדומה) סובר ר״ש שהיא אינה אלא שוגגת, ודינה כאילו זנתה בשוגג, משום שסברה שמת בעלה, ואינה צריכה גט, וחייבת בקרבן, ומותרת לחזור לראשון (כמפורש להלן), ועיין בבלי צ״א א׳ (אלא שהבבלי לשיטתו שמדברים בשני עדים). וטעמו של ר״ש אינו משום שהוא סובר יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור,⁠¹⁴ והוא יכול לסבור שיחיד שעשה בהוראת ב״ד חייב, כשיטת רש״י בשבת צ״ג א׳,⁠¹⁵ אלא פוטר מקרבן, מפני שעשו אותה כמזידה. ועיין בהמשך הירושלמי להלן שם, והפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי במקומו. ועיין מ״ש ר״א בלוי בסה״י לכבוד א׳ שוורץ, עמ׳ 196 ואילך, והר״ח אלבק בתרביץ ש״ט (תרצ״ח), סוף עמ׳ 168 ואילך, שעמדו על עיקר הדברים. ועיין בגליוני הש״ס לר״י ענגיל צ״א א׳ שהראה על הקושיים שבסוגיית הבבלי והניח בצ״ע.

20-22. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, באת ואמרה מת בעלי, נשאת על פי עצמה, והלכה לה למדינת הים, באת ואמרה וכו׳. הסיגנון מגומגם, וציור זה מתאים להלכה מעין משנתנו רפט״ו, שם מ״ו, מ״ח, מ״י, והיינו לעניין נאמנות האשה ע״פ עצמה שאומרת שראתה אותו מת, ובמקומה כאן אין יודעים כלום, משום ששניהם הלכו למדינת הים, ואם יבוא הבעל משם הרי היא זונה בזדון, ואסורה לו לכולי עלמא. ודוגמא זו (כלומר, שהיא בעצמה מעידה) אינה מתאימה כלל לעניינינו, עיין להלן. ולפיכך נראה שהנכון הוא בכי״ע: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, והלכה ונישאת על פי עצמה, והלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, והלכה ונישאת על פי עצמה, והלך בעלה למדינת הים וכו׳. וכע״ז גם בקג״נ.⁠¹
והבבלי יפרש הלכה זו בבאו שני עדים ואמרו לה שמת בעלה, והוא המשך מדברי ר׳ שמעון לעיל, והוא סובר שבשני עדים חוזרת לבעלה הראשון. ולשיטת הירושלמי אין הבדל, ואפילו בא עד אחד (עיין במשנתנו ריש פרק י׳ ובנימוקי יוסף שם) ואמר לה שמת בעלה, הואיל וניסת שלא בהוראת ב״ד, דינה כזנתה בשוגג, ואינה צריכה גט מן השני ומותרת לחזור לראשון, עיין מ״ש לעיל בסמוך, ד״ה ולא עוד.

24. ביאתה וחליצתה מאחיו של הראשון פוטרת צרותיה. במשנתנו פ״י מ״א: ר׳ שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, ואין הולד ממנו (כ״ה הגירסא כמעט בכל הנוסחאות) ממזר. ופירש הר״י,⁠² ואין הולד ממנו,⁠³ כלומר, מן היבם שבא עליה, ממזר, ומכאן שלכתחילה אסור לייבם אפילו לר״ש, והסתייע מן הירושלמי כאן (פ״י ה״ג, י׳ ע״ד) שאמרו שם: הדא אמרה על דר׳ שמעון ביאה פסולה פוטרת. אבל רש״י במשנתנו פירש: ואין הולד ממזר. אם החזירה הראשון.⁠⁴ ולעיל במכילתין, י״א א׳, ד״ה ביאתה,⁠⁵ פירש שלדברי ר״ש מותר לייבם לכתחילה,⁠⁶ משום שלא קנסו בה כלל לאחר מיתה. ועיין מ״ש לעיל פ״ו הערה 32.
ומחלוקת זו של רבותינו היא רק במשנתנו בשנישאת ע״פ ב״ד, ובאסורה לחזור לראשון, ולפיכך יש לומר שאפילו לר״ש אינו מייבם לכתחילה, אבל בנידון שלנו בתוספתא, אע״פ שלשונה כלשון המשנה ממש, ברור שמייבם לכתחילה, שהרי היא מותרת לחזור לראשון, ולא נקטו לשון זו אלא אגב הסיפא (״אין פוטרת צרותיה״).

25. אם בא עליה שיני לשם אישות וכו׳. משמע שאם בא עליה סתם דעתו על קידושין הראשונים.⁠⁷ ועיין גם להלן שו׳ 48, ד״ה ואם בא.

26. ביאתה וחליצתה מאחיו של שני פוטרת צרותיה וכו׳. אף כאן הוא הדין שאף לכתחילה מייבם לר׳ שמעון, שהרי לא נאסרה לשני כלל אחר מיתתו של ראשון, ולא נקטו כן אלא אגב הסיפא. וכולן פשוטות הן לשיטת ר״ש, ואין כאן אלא תוספת באור.

27-28. האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, באו ואמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך, ונתיבמה וכו׳. שתי הבבות הראשונות במשנתנו פ״י מ״ג בשינוי סדר.⁠¹ ועיין מ״ש להלן.

29. לא שהיתה ראויה להתיבם וכו׳. במשנתנו חסר, ואין צורך בה, ולא נשנית כאן אלא אגב הסיפא, עיין מ״ש להלן, שו׳ 30–31, ד״ה ומטעם.

29-30. כל ולדות שילדה הרי אילו ממזרים. בבא זו היא לכולי עלמא, שהרי יבמה בא על אשת אחיו שלא במקום מצוה. ובמשנתנו הנ״ל: תצא והולד הראשון והאחרון ממזר. ופירשו בגמרא (צ״ב א׳) שהולד הראשון היינו לפני השמועה (כלומר, שנתעברה לפני השמועה) והולד השני הוא לאחר השמועה, ומשנתנו לא שנתה סתם שהולד ממזר (כלשון התוספתא כאן) משום סיגנון הסיפא שמחלקת בין ראשון ואחרון, ואגב הסיפא שנו כן ברישא.

30-31. אמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בנך, ונשאת, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים, לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם וכו׳. במשנתנו הנ״ל חסרות המלים ״לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם״, אלא: חילוף היו הדברים, תצא והולד הראשון והאחרון ממזר. ולפי סיגנון המשנה היה אפשר לטעות שהיא נישאת מיד ע״פ השמועה הראשונה, ובאו עדים והעידו שהבן מת ראשון ואח״כ מת בעלה, והיא נישאת בשעה שעדיין היה בעלה קיים, אלא שאח״כ מת, ונמצא שהולד הראשון שנתעברה בו בשעה שבעלה היה קיים הוא ממזר מדאורייתא לכולי עלמא, והולד השני הוא אחרי שמת בעלה, הוא ולד מיבמה לשוק, והוא ממזר לר״ע. וכן פירש בתפארת ישראל במקומו, אבל כבר כתב בנו במסגרת זהב במקומו שצריך להגיה את דבריו, שפירושו הוא נגד סוגיית התלמוד,⁠² עיי״ש.
ומטעם זה פירשה התוספתא ״לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם״, כלומר שהעדים העידו שבשעת השמועה כבר מתו בעלה ובנה, אלא שהבן מת ראשון, ובשעה שנישאת היתה יבמה לשוק, אבל לא אשת איש. וכן בירושלמי כאן על משנתנו (אלא שהפיסקא שם מוטעית, ברגיל בירושלמי): לא היתה צריכה להנשא אלא להתייבם,⁠³ והוא יבמה שנישאת בלי חליצה,⁠⁴ ר׳ ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים (משום שמשנתנו היא כר״ע, ואין הלכה כמותה) ר׳ יודה בר פזי בשם ר׳ יוחנן תצא וכו׳, וכמו שמסיק הירושלמי שאפילו לחכמים שסוברים שאין ממזר מיבמה לשוק, מ״מ תצא.⁠⁵ ועיין מ״ש להלן, שו׳ 39–40, ד״ה כל ולדות שילדה, ומה שהבאתי בשם הגאונים ובשם החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א״י סי׳ ל״ד. ועיין גם להלן, שו׳ 38, ד״ה לא שהיתה.

31-33. כל ולדות שילדה בחיי יבמה הרי אילו ממזרים דברי ר׳ מאיר שאמ׳ משם ר׳ עקיבא, וחכמים או׳ אין ממזר ביבמה. במשנתנו הנ״ל (והעתקנוה לעיל): והולד הראשון והאחרון ממזר, ופירשוה בבבלי (צ״א א׳) הולד שנתעברה בו לפני השמועה וכן הולד שנתעברה בו לאחר השמועה (עיין מ״ש לעיל, שו׳ 29–30, ד״ה כל ולדות). ועיין מה שכתבנו להלן בסמוך. והמלים ״בחיי יבמה״ הן באשגרה מלהלן, שו׳ 39, שהרי כאן לא נזכר כלל שמת היבם. ובבבלי צ״ב א׳ הביאו את התוספתא כאן כדי להוכיח שמשנתנו היא כר״ע. ועיין בתוספות י״ד ב׳, ד״ה פשיטא, ותוספות כאן צ״ב א׳, ד״ה אבל. ועיין להלן גיטין פ״ו ה״ו וה״ז. והירושלמי כאן פ״י ה״ה, י״א ע״א (ומקבילה בגיטין פ״ח) הביאו מן התוספתא שם, וכן הביאוה הראשונים משם, עיין מש״ש במקומו. ועיין מ״ש להלן, שו׳ 57, ד״ה תצא. ועיין נ״י גיטין, הוצ׳ הר״מ שטרן, עמ׳ רי״ג, שהביא בשם הבבלי: זו דברי ר׳ מאיר שאמר משום ר׳ עקיבא. ועיין בהע׳ 67 שם.

33-35. אמרו לה מת בעליך, ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת, הרי זו יוצא בגט. כל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אילו ממזרין, לאחר מיתת בעלה כשרין. במשנתנו פ״י מ״ג: אמרו לה מת בעליך וניסת, ואחר כך אמרו לה קים היה ומת תצא, והולד הראשון ממזר, והאחרון אינו ממזר. ברם המלה ״תצא״ חסרה במשנה שבירושלמי, בד״נ, בהוצ׳ לו, קויפמן, פרמה, מאירי (הוצ׳ דיקמן, עמ׳ 322). וכן חסרה לפני בעל פסקי רי״ד שכתב (כ״א ע״ב מן הספר): ״והלכך אע״פ שנתברר שמת בעלה חייב להוציאה, וה״נ תניא בתוס׳ יבמות בפ׳ שופטים (צ״ל: טומטום) א״ל מת בעלך ונישאת ואח״כ א״ל קיים הי׳ ומת יוציא בגט, וכל וולדות שנולדו בחיי בעלה ממזרים, לאחר מיתת בעלה כשרים, ואע״פ שהחמירו חכמים להוציאה בגט ממנו, לא החמירו בולד לעשותו ממזר אלא אמרו הולד האחרון כשר״. ולמד רבינו מן התוספתא שמוכרח לגרש אותה אעפ״י שבשעה שנודע כבר מת בעלה הראשון, ושהבנים שנתעברה בהם אחר מיתת בעלה כשרים אפילו מדרבנן. ועיין ברא״ש פ״י סי׳ ג׳ מה שהביא בשם יש אומרים. ושמא לפי שיטה זו אין השני צריך להוציא אם בשעה שנודע כבר היה הבעל מת, משום שבמקום שאין מקום לקנוס אותה בבעל לא קנסו בבועל, עיי״ש ברא״ש שדחה שיטה זו בשתי ידים. ונראה שאף ה״יש אומרים״ לא גרסו במשנתנו ״תצא״, ומטעם זה הסתייע גם בתוספות רי״ד מן התוספתא.
ושוב הוכיח ממנה הרי״ד שהבנים שלאחר מיתה כשרים לגמרי, אפילו מדרבנן, שלא כשיטת ר״י בתוספות פ״ז ב׳, ד״ה והולד, הסובר שאפילו גירש הראשון עדיין ממזר הוא מן השני, ובמשנתנו הנ״ל הולד השני אינו ממזר מדאורייתא אבל הוא ממזר דרבנן.⁠⁶ וכן כותב הרמב״ן צ״א ב׳: וכן מן הבועל אינו ממזר אפי׳ מדבריהם (כלומר, אם גירש הראשון), אלא כשר גמור, והכי תני לה בתוספת׳ קים הי׳ ומת, הרי זו יוצאה בגט, כל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין, לאחר מיתת בעלה כשרין. ובירושלמי גרסינן וכו׳, עיי״ש שהביא ראיה מן הירושלמי פ״י ה״א, י׳ ע״ג, שאם גירש הראשון אין הולד ממזר מן השני.⁠⁷ וכן הכריע במאירי (הוצ׳ דיקמן, 333 ע״א) שהולד מן השני כשר לגמרי, אם נתעברה לאחר שגרש הראשון, וסיים: וכן היא בתוספתא ובירושלמי. ולעיל הבאנו שיטת היש אומרים שהעתיק ברא״ש, ולפי דבריהם אין ראייה מן התוספתא כאן לגירש הראשון ונשא השני, עיי״ש.
והנה בתוספתא כאן מפורש שהולדות שנתעברה בהן אחר מיתת הבעל כשירים, אע״פ שעדיין לא שמעה עליו שמת, והולד הראשון שבמשנתנו פירושו, הולד שלפני מיתת בעלה, והולד האחרון הוא הולד שנתעברה בו אחר מיתת בעלה, והוא כשר, אע״פ שעדיין לא ידעה שמת בעלה. אבל מן הבבלי צ״ב א׳ משמע שראשון פירושו וולד שלפני השמועה ואחרון שלאחר השמועה, ולפני השמועה פסול מדרבנן אעפ״י שבאותו זמן כבר מת בעלה, וכן משמע מפיה״מ למשנתנו (לבבא שלנו), וכן כתב במאירי שם (הוצ׳ דיקמן, 333 ע״א) בפירוש. ואע״פ שהביא את התוספתא כאן לעניין כשרות הולד,⁠⁸ לא השגיח בה לעניין הפירוש במשנתנו ביחס לראשון ואחרון, משום שמן הבבלי מוכח שלא פירשו את משנתנו כשיטת התוספתא בזה.

35-36. אמרו לה מת בעליך ונתקדשה, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת, הרי זו יוציא בגט וחליצה וכו׳. קרוב לוודאי שצ״ל: מת בעליך ונתייבמה וכו׳, כמו שהגיהו בח״ד, בקרן אורה צ״ד ב׳, ובאו״ש פ״י מה׳ גירושין ה״ח. ואשה זו אסורה ליבם, משום שבא עליה בחיי בעלה, ומוציאה בגט ובחליצה, משום שביאתה אף לאחר מיתת בעלה היא ביאה פסולה (שהיא אסורה לו מדרבנן) ואינה ניתרת בלי חליצה. ועיין בשו״ת ר״ע איגר סי׳ פ״ו ובאו״ש הנ״ל.

37. לאחר מיתת בעלה כשרין. שהרי מדאורייתא היא ראויה לייבום (ולא נאסרה ליבם אלא מדרבנן, שהרי שניהם שוגגים) ובניה כשרים. ובבבא זו יש חידוש מה שלא שמענו מרישא, שהרי בנידון שלנו היא אסורה על היבם מדרבנן משום סוטה, ואם זנתה בחיי בעלה במזיד, ונתייבמה אח״כ הולד ממזר מן התורה, וממילא בסוטה דרבנן הייתי אומר שהולד ממזר מדרבנן, מה שאין כן ברישא, באשה שנישאת לזר ואח״כ מת בעלה, שאין יסוד לומר שהולד השני ממזר, שהרי אפילו בזנתה במזיד, ולאחר מיתת בעלה נישאת לבועל אין הולד ממנו ממזר מדאורייתא.

37-38. אמרו לה מת יבמיך, ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת וכו׳. כל הברייתא בעיטור אות ג׳ גט, הוצ׳ רמא״י, ו׳ ע״ב, מאה שערים שלו כאן סי׳ ח׳, פירוש ר״א מן ההר, עמ׳ ר״כ.

38. לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם. וכ״ה בד, בעיטור, במאה שערים ובפי׳ ר״א מן ההר. ובכי״ע ליתא. ואף לפנינו הוא באשגרה מלעיל, שו׳ 31, ושם הוא פירוש מוכרח, עיין מש״ש שו׳ 30–31, ד״ה ומטעם זה. אבל בנידון שלפנינו שאין ספק במיתת בעלה, הרי פשוט שאם יבמה קיים אינה ראוייה להנשא אלא להתייבם.

39-40. כל ולדות שילדה בחיי יבמה ממזרין דברי ר׳ מאיר שאמ׳ משם ר׳ עקיבא, וחכמים אומ׳ אין ממזרין ביבמה. בעיטור, במאה שערים, ובפ׳ ר״א מן ההר הנ״ל, הסתייעו מכאן שאפילו ביבמה שנישאת לשוק ומת יבמה אסורה לראשון ותצא ממנו בגט, שלא נחלקו חכמים אלא בממזרות אבל לא באיסור לבעלה. והביאו מכאן ראייה להחמיר להוציאה מבעלה אפילו לאחר מיתת יבמה, נגד שיטת הבה״ג והגאונים.⁠⁹ והסיק בעיטור שם: עד כאן לא פליגי אלא בממזר, אבל לצאת דברי הכל תצא, ומדר׳ מאיר נשמע לרבנן, דהא הכא דמת, ואפילו הכי קנסינן ותצא, לרבנן נמי, אע״ג דאין ממזר, תצא משום קנסא. וכעין לשון זו גם בפי׳ ר״א מן ההר הנ״ל. וכן בתשה״ג הקצרות סי׳ ס״ח: יבמה שנשאת לאיש אחר בלא חליצה וכו׳, ואפילו אם מת היבם יוציא זה בגט, הואיל ולקחה באיסור, ואם נתעברה ממנו הולד כשר. והוא כתוספתא כאן, וכשיטת החכמים. ובעיטור הנ״ל העיר גם על החלוקים שבין אנשי מזרח ובני א״י סי׳ ל״ד, עיין בהוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ 152 ואילך, שהאריך בבאור השיטות. ועיין בשו״ת הריטב״א הוצ׳ הר״י קאפח סי׳ מ׳, ל״א ע״א ואילך.
ובמאירי צ״ב ב׳ (הוצ׳ דיקמן 335 ע״א), אחרי שהביא את דברי בה״ג והגאונים הנ״ל, כתב: ונראה מדבריהם שדין קיים היה באותה שעה לידון [ב]⁠כל הדברים, ואף לאחר מיתה, כמו שבארנו במשנה, לא נאמר ביבמה, ובתשובתו לר״א מן ההר הנ״ל (עיין במאירי הוצ׳ דיקמן, עמ׳ 493) כתב: ״ואף בנימוקי קצת גאונים מצאתיה כן להדיא, ומביאין כעין סעד לדבריהם, שהרי משנת קיים היה באותה שעה איירי בה נמי בדין יבם, ולא איתמר בה דינא דקיים היה באותה שעה אלא בבעל, ואי לאו הכי הוה ליה לפרושה נמי ביבמה, דהא איירי בה נמי בההיא מתני׳.⁠״ ובפי׳ הר״א מן ההר, עמ׳ ר״כ, תירץ למה לא הזכירו במשנתנו (בעניין ״קיים היה ומת״) אלא את הבעל ולא את היבם. ומכיוון שאין ראיה ממשנתנו להפך הרי דברי התוספתא במקומם עומדים, עיי״ש.

40-41. מי שהלכה אשתו למדינ׳ הים, באו ואמרו לו מתה אשתך וכו׳. משנתנו פ״י מ״ד (בבא אמצעית), והתנא כאן כלל בבבא זו אף את הרישא של משנתנו בזה שהוסיף ״הרי זה יקיים״.⁠¹ ובכי״ע ובקג״נ באה הלכה זו להלן אחרי חרש שנחלץ וכו׳, עיין בשנו״ס. ומאמר ר׳ יוסה שלהלן חסר שם לגמרי (והיא פיסקא ממשנתנו) ואינו מוסיף כלום על משנתנו.

42-44. ר׳ יוסה אומ׳ כל שפוסל על ידי אחרים, פוסל על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים, אין פוסל על ידי עצמו. פיסקא ממשנתנו הנ״ל. ובכי״ע ובקג״נ חסרה בבא זו, עיין מ״ש לעיל. ור׳ יוסה מניח כאן כלל בנושא אחות אשתו כששמע שאשתו מתה. וכן אמרו בירושלמי פ״י ה״ו (בד״ו הי״ד), י״א ע״ב: ר׳ הילא בשם ר׳ שמעון בן לקיש, אחות אשתו נשואה,⁠² הואיל והוא פוסל על ידי אחרים³ פוסל על ידי עצמו.⁠⁴ ואחות אשתו פנויה הואיל ואינו פוסל ע״י אחרים אינו פוסל על ידי עצמו,⁠⁵ דמר ר׳ הילא בשם ר׳ שמעון בן לקיש צריכה הימנו גט (כלומר, אם נשא אחות אשתו נשואה). וכן פירש רב עמרם גאון, עיין באוה״ג, עמ׳ 187–188. ומדברי ר׳ יוסי מוכח שהת״ק של משנתנו לא חילק בכך והתיר להחזיר את אשתו, אפילו אם נשא את אחותה הנשואה משום ששמע שמת בעלה, ולפיכך דייקו מה שדייקו בבבלי צ״ד ב׳. ועיין בתוספות צ״ד ב׳, ד״ה ואע״ג, ברמב״ן ובמאירי שם.
ולעיל שם בירושלמי (וכן לעיל שם בה״ג), וכן בבבלי צ״ה ב׳ פירשו שדברי ר׳ יוסה עונים על פ״י סמ״א, על ניסת שלא ברשות שמותרת לחזור לו, ועיין עוד אוקימתא בבבלי שם צ״ה ב׳, והאריכו הראשונים בבאור השיטות, ונקטנו כאן בפירוש הפשוט.

44-45. אמרו לו מתה אשתך, ונשא את אחותה, והלכה לה למדינת הים וכו׳. ברייתא זו היא ע״פ דמותה של הלכה ה׳, לעיל שו׳ 20, ואילך, ופשוטה היא, שהרי כבר מפורש לעיל שאם נשא אחות אשתו (אחרי ששמע שמתה אשתו) ואחר כך נתברר שאשתו קיימת מותרת לחזור לו, וממילא הראשונה בלבד היא אשתו⁶ וכו׳, כשיטת ר׳ שמעון באשה שנישאת שלא ברשות, לעיל שו׳ 19. ובמשנתנו פ״י מ״ה הלכה מעין זו אלא יותר מסובכת, עיי״ש, והיא היא.

48. ואם בא על השנייה לשם אישות וכו׳. עיין לעיל, שו׳ 25, ד״ה אם בא, ובהערה 25 שם, וכבר אמרנו לעיל שלפנינו מטבע של דברי ר׳ שמעון בהלכה ה׳ הנ״ל.

49-50. אמרו לו בתך מתה תחלה ואחר כך מת אחיך וכו׳. ברייתא זו היא ע״פ דמותה של ה״ו, לעיל, שו׳ 27, ד״ה האשה.

51. לא שהיתה ראויה להתיבם וכו׳. באור זה בא כאן אגב הסיפא, כלעיל, שו׳ 29.

כל ולדות שילדה הרי אילו ממזרים. שהרי יבם אשת אח שלא במקום מצוה, משום שבתו פטרה את צרתה, ובניה ממזרים מדאורייתא אף לחכמים.

53. לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם וכו׳. כלעיל, שו׳ 31. ואף כאן הכוונה שהעדים העידו שבשעת השמועה הראשונה כבר מת בעלה והיתה ראויה להתיבם, אבל אם נישאת בין מיתת הבת ומיתת הבעל, הרי ולדה הראשון ממזר מאשת איש אפילו לחכמים, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 30–31, ד״ה אמרו וד״ה ומטעם.

55. חרש שנחלץ, והרשת שחלצה וכו׳. עיין לעיל פ״ב, שו׳ 38, ד״ה החרשת, וש׳ 43, ד״ה החרש. וכל הברייתא כאן ברמב״ן ק״ד רע״ב, והובאה בשמו במגיד משנה פ״ד מה׳ יבום הי״ג. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ״י מ״ו שדברה בקטן שבא על יבמתו, ולא הזכירו שם חליצה, עיין בתוספתא להלן, שו׳ 58, ד״ה בן תשע, ואילך.
ובמשנתנו פי״ב מ״ד: החרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת לקטן, חליצתה פסולה. ובפיה״מ להר״מ שם: ודין חליצה פסולה הנזכרת בכל זה הפרק שאי אפשר בו יבום אחר כך, ואינה מותרת לאחרים אלא בחליצה שניה כהלכתה.⁠¹ וזאת המשנה לר׳ מאיר, אבל דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת (כלומר, ומותר לייבם אחר חליצתו). והלכה כחכמים. ומלשון הר״מ משמע שאף בחרש וחרשת אין כאן אלא חליצה פסולה ולא הותרה לאחים, ואסור לייבם אחריה, אבל בשני התלמודים לא אמרו כן לדעת ר׳ מאיר (עיין להלן) אלא בחולצת לקטן,⁠² אבל לא בחרש, וברייתא שלנו הרי היא דברי ר׳ מאיר, וכלל אתם גם שוטה, ומוכח מתוכה שאף חרש וחרשת אין חליצתם כלום,⁠³ כמו חליצת שוטה, כפי שהוכיח ממנה הרמב״ן הנ״ל.
והרמב״ם בפ״ד מה׳ ייבום הי״ג והט״ז פסק שחליצת חרש וחרשת וקטן אינה כלום. וכן מפורש בה״ג, עיין אוה״ג, עמ׳ 204. ובירושלמי שם (פי״ד ה״ד, י״ב ע״ד) אמרו בשם ר׳ יוחנן: שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה וכו׳. וכן בבבלי ק״ד ב׳ אמרו בשם דבי ר׳ ינאי לפי שאינם באמר ואמרה. וכבר הקשו הראשונים⁴ למה להם טעם זה, והרי חליצה צריכה כוונה,⁠⁵ והללו אינן בני דעת, וחליצתם פסולה.⁠⁶ ותירצו שאם ב״ד עומדים על גביהם ומורים להם לעשות חליצה כתיקונה, אין כאן משום כוונה. ועיין שם בתוספות⁷ שהזכירו תוספתא זו לעניין שוטה, ומ״מ לא השגיחו בה לעניין חרש.
ובירושלמי להלן שם למשנתנו הנ״ל (פי״ב ה״ה, י״ב ע״ד, תרומות פ״א ה״ב, מ׳ ע״ג, חגיגה פ״א ה״א, ע״ה ע״ד) משמע שפירשו את משנתנו בחרש ששומע ואינו מדבר (כלומר, באלם), וכן פירש במאירי (ק״ד א׳, הוצ׳ דיקמן, עמ׳ 383) את משנתנו, ולהלן שם כתב: ואם כן מה שאמרו בגמרא הטעם באלו משום דליתנהו באמר ואמרה, ריבותא בעלמא קאמר, לומר שכל שאינו באמר ואמרה אינו חולץ, ולאיתויי אלם ואלמת שחליצה פסולה בהם וכו׳. והוא מפי׳ הרמב״ן והרשב״א, עיי״ש, ועיין גם בריטב״א. אלא שלשיטת הראשונים הנ״ל אף בחרש וחרשת אין כאן אלא חליצה פסולה, אבל המאירי פוסק כשיטת בעל ה״ג והרמב״ם הנ״ל שאינה כלום, עיין לעיל שם בסמוך, ולהלן שם ק״ה ב׳ (387 ע״א), והוא כפשוטה של התוספתא כאן, ועיין להלן. ועיין בקרן אורה ק״ד ב׳, ומ״ש לעיל ספ״ב, שו׳ 38, ד״ה החרשת (בשם בה״ג) ולהלן שם, שו׳ 43, ד״ה החרש (בשם הנ״ל).

56. והחולצת מן השוטה, וכן שוטה שחלצה. בהלכה זו כולם מודים שאין חליצתה כלום ואינה פוסלת כלל. והביאוה בתוספות ק״ד ב׳, ד״ה והא, תוספות הרא״ש שם, ד״ה ואמרי, תוספ׳ גיטין כ״ב ב׳, ד״ה והא, ר״ן שם פ״ב סי׳ תל״ג, שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ כ״ו וסי׳ תקצ״ג (בשם התוספות), סמ״ג עשין נ׳, ק״ל ע״א, שו״ת מהר״ח או״ז סי׳ רל״ה, מרדכי כאן מצות חליצה סי׳ קי״ט (בשם התוספות) ורמב״ן הנ״ל. ועיין לעיל פ״ב, שו׳ 38, ד״ה החרשת, ושו׳ 43, ד״ה החרש, ומש״ש.

וחולצת מן הקטן. במשנתנו פי״ב הנ״ל: והחולצת לקטן חליצתה פסולה. וכ״ה להלן פי״ב סה״י. והעמידוה בבבלי ק״ה רע״ב כר״מ, וכן משמע בירושלמי, עיין מ״ש להלן, שו׳ 68, ד״ה ר׳ מאיר או׳. אבל לדברי חכמים אין חליצת קטן כלום. וכן אמרו בפירוש להלן שו׳ 68: ר׳ מאיר או׳ חולצת מן הקטן נפסלה מזה ומזה, עיין מש״ש. ברם אף ר׳ מאיר לא אמרה אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חליצתו כלום, עיין בבלי ס״א ב׳ ובמקבילות שצויינו בגליון, וממילא תצא מזה ומזה וכו׳. ועיין בבאור הגר״א אה״ע ס׳ קס״ט ס״ק מ״ג, אות קכ״ח.⁠⁸

56-57. וכן שוטח שחלצה תצא וכו׳. המלים ״וכן שוטה שחלצה״ חסרות בד, בכי״ע ובקג״נ. ובכי״ו הוא לכאורה שיבוש ברור, שהרי הלכה זו כבר נשנית לעיל. ברם שיבוש זה מאלף הוא, שכן העתיק בחידושי הרמב״ן הנ״ל (ק״ד רע״ב) מכאן: וכן קטנה שחלצה תצא וכו׳. וברור שכן היתה הגירסא ברמב״ן לפני המגיד משנה (פ״ד מה׳ ייבום הי״ג) שקיצר הלכה זו במלת ״כו׳⁠ ⁠⁠״, ולפי גירסת ד, כי״ע וקג״נ אין מקום במגיד משנה למלה זו, עיי״ש. ומכאן נראה שאף בכי״ו צ״ל: וכן ״קטנה״ במקום וכן ״שוטה״.
ובמשנתנו פי״ד מ״ד הנ״ל: קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה חליצתה פסולה,⁠⁹ והעמידוה בבבלי (ק״ה ב׳) כר׳ מאיר, דאמר איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש, ומסתבר שהוא מדאורייתא, כפשוטם של דברים. אבל הראשונים ז״ל¹⁰ מפרשים גם את הבבלי לפי הגירסא כשירה, ואומרים שההיקש אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולר׳ יוסי חולצת לכתחילה¹¹ ועיין בתוספות נדה מ״ח א׳, ד״ה וחכ״א.
ובמשנה שבירושלמי, הוצ׳ לו, קויפמן (בגוף הכ״י), פרמה, ד״נ ועוד הגירסא היא: כשירה. וכן יוצא ברור מסוגיית הירושלמי במקומו, והעמידוה כר״מ, משום שבירושלמי מפורש¹² שקטנה אינה חולצת לר״מ רק משום חשש שמא תימצא איילונית, ובדיעבד לא קנס בה.⁠¹³ ומסתבר כשיטת הר״ש משנץ (בתרומות פ״ה מ״ב. ועיין בתוספות בכורות כ״ב ב׳, ד״ה תירום) שיש כאן חילוף בין מסורת א״י ובבל.⁠¹⁴ ועיין באו״ז ח״א סי׳ תרע״ב, צ״ד ע״ב, שהאריך בזה, ועיין להלן פי״ב הי״ב, שו׳ 53, ד״ה קטנה, ומש״ש.
ולפי זה גירסת הרמב״ן (וכי״ו ?) היא מסורת בבלית, ולפיה פוסל ר׳ מאיר חליצת קטנה ואינה כלום, משום דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אבל ברוב הנוסחאות חסרה בבא זו, והיא בשיטת בני א״י שבדיעבד לא קנס ר׳ מאיר בחליצת קטנה. ותופעה זו מצויה בתוספתא, עיין מ״ש במבוא לתוספת ראשונים ח״ד, עמ׳ י״ג, ולעיל ח״ב (כלאים), עמ׳ 633, ד״ה נמצאנו.

57. תצא (היא) ושלשה עשר דבר בה וכו׳. וכ״ה (״היא״) גם בד. אבל בכי״ע, בקג״נ וברמב״ן ליתא. ועיין מ״ש לעיל, שו׳ 31–33, סד״ה כל ולדות. ואינו מסתבר שהירושלמי כיוון לברייתא שלנו כאן, שהרי לא נזכר כאן בשום נוסח תצא מזה ומזה, והמחוור כמו שכתבנו שם שהירושלמי כיוון לתוספתא בגיטין.

58. בן תשע שנים ויום אחד וכו׳. פי׳ ממשנתנו פ״י מ״ח.

59. שביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול. ירושלמי פ״ה ה״ו, ז׳ ע״א, פ״י ה״ח (ד״ו הי״ז), י״א ע״ב, בבלי נ״א ב׳, ס״ח א׳, צ״ו א׳, נדה מ״ה א׳. והיא חולצת משום אשת שני מתים. עיין מ״ש לעיל ריש פרק ז׳, ד״ה העושה. ולעצם העניין, עיין מ״ש להלן, שו׳ 69, ד״ה ולעצם.

59-60. ר׳ שמעון אומ׳ או חולצת וכו׳. עיין במשנתנו פ״ג מ״ט, פ״י מ״ז, מ״ח ומ״ט. ועיין מ״ש לעיל ריש פרק ז׳, שו׳ 2, ד״ה שאם.

60-61. שאם ביאתו ביאה תתיבם, שהיא אשתו של ראשון, אין ביאתו ביאה תתיבם, שהיא אשתו של שיני. וכ״ה בד. ופירושו שאם ביאתו ביאה הרי היא אשתו, והשני מייבם אותו מכוחו, ואם אין ביאתו ביאה ונמצא שלא היתה אשתו כלל, הרי היא אשתו של היבם השני. ויותר נראה שהגירסא הנכונה היא בכי״ע: שאשתו של שיני, אין ביאתו ביאה תתיבם שאשתו של ראשון, כלומר, של הבעל הראשון שמת. וכן היה, כנראה, בקג״נ, וכ״ה לעיל בריש פרק ז׳ שו׳ 2, ד״ה שאם, עיין מש״ש. ועיין גם להלן, שו׳ 69–70, ד״ה אם.

61-64. בן תשע שנים ויום אחד (שבא על יבמתו) פוסל על ידי אחין בדבר אחד והאחין פוסלין על ידיו בארבעה דברים. הוא פוסל על ידי אחין בביאה, והאחין פוסלין על ידיו בביאה, בגט, במאמר, ובחליצה. המלים המוקפות אינן בכי״ע ובקג״נ. וכן נעתקה הברייתא בבבלי צ״ו א׳. ולפי פשוטה ברור שקטן פוסל בביאה בין בתחילה בין בסוף, ובשאר דברים אינו פוסל כלל, אפילו בתחילה, וכן מוכח מן הסיפא להלן. אבל במשנתנו פ״י מ״ו: בן תשע וכו׳, אלא שהוא פוסל תחילה, והן פוסלין תחילה וסוף. כיצד, בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר, נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומלשונה מוכח שאינו פוסל בביאה אלא בתחילה, אבל לא בסוף. והעמידוה בבבלי שם בדרך חיסורי מחסרא שהוא פוסל תחילה וכו׳, במה דברים אמורים במאמר וכו׳. ואת הברייתא בתוספתא כאן שמפורש בה שאינו פוסל אלא בביאה תירצו שמאמר שאינו פוסל אלא בתחילה, לא פסיקא ליה, אבל ביאה שפוסלת בין בתחילה בין בסוף פסיקא ליה, עיי״ש.
ברם בסיפא של התוספתא כאן מוכח שהיא סוברת שמאמר אינו פוסל כלל אפילו בתחילה, וכן מפורש בירושלמי פ״ה ה״ו, ז׳ ע״א, שאין מאמר לקטן לחכמים.⁠¹ וכן אמרו בירושלמי כאן רה״ז (ד״ו רהי״ד), י״א ע״ב (על משנתנו פ״י מ״ז: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא עליה אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד פסל על ידו): הא בסוף אינו פוסל!⁠² אלא לאחר מאמרו (אבל) [אמרו],⁠³ לאחר ביאתו פוסל. אלא שהוא פוסל בדבר אחד והן פוסלין בארבעה דברים. כלומר הביאו את הברייתא שלנו, והעמידו משנה ז׳ (וה״ה מ״ח) כמותה, והיא חולקת על משנה ו׳ הסוברת שאף ביאה אינה פוסלת אלא בתחילה.⁠⁴ ועיין קרן אורה צ״ו א׳ שהעיר על הירושלמי והתוספתא, עיי״ש.

65. כך האחין לא יפסלו זה על ידי זה וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ע. ובקג״נ: כן הן אין פוסלין זה את זה וכו׳, והיא היא.

(בביאה ו) בגט. וכ״ה בד. והמוקף היא ט״ס, ואינו בכי״ע ובקג״נ.

65-66. ובמאמר, ובחליצה. וכאן מפורש שאין פוסלין זה על זה במאמר, והיינו שגם המאמר הראשון אינו כלום, כשם שהחליצה אינו כלום, וכן מפורש להלן: לא עשה ולא כלום, כלומר, ששניהם לא עשו ולא כלום. והוא בניגוד לשיטת הבבלי צ״ו א׳, ושם הביאו ברייתא בשם ר׳ מאיר שיש לו גט ויש לו מאמר. ברם ר׳ מאיר סובר להלן שקטן יש לו גם חליצה, עיי״ש. ועיין מ״ש לעיל, שו׳ 61–64, ד״ה ברם בסיפא. ועיין בקרן אורה הנ״ל.

66. כיצד, שני אחין בני תשע שנים ויום אחד וכו׳. הברייתא מפרשת גם את משנ׳ פ״י מ״ז: בן תשע שנים שבא על יבמתו ואח״כ בא עליה אחיו שהוא בן תשע וכו׳, וכמו שמסיקה התוספתא בסיפא. ומוסיפה הברייתא שדווקא בביאה פוסל ע״י אחיו, ושניהם שוב אינם יכולים לייבם אבל במאמר ובגט ובחליצה לא עשו כלום, ושניהם יכולים אח״כ לייבם, עיין מ״ש לעיל בסמוך, ד״ה ובמאמר.

68. ר׳ מאיר או׳ חולצת מן הקטן נפסלה מזה ומזה. במשנתנו פי״ב מ״ד: והחולצת לקטן חליצתה פסולה. וכ״ה להלן פי״ב סה״י, ועיין לעיל, שו׳ 56, ד״ה וחולצת. והעמידוה בבבלי ק״ה רע״ב כר״מ, אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, כחכמים לעיל ברישא. וכן משמע בירושלמי פ״ה ה״ו, ז׳ ע״א, פ״י ה״ח, י״א סע״ב.⁠⁵ ובבבלי צ״ו א׳: והתניא וכו׳ ר׳ מאיר אומר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול. ופסקו כל הפוסקים כחכמים. אבל בה״ג ד״ו ה׳ יבמות נ״א ע״א, ד״ב, עמ׳ 249: בן תשע שנים ויום אחד שחלץ ליבמתו צריכה חליצה מן האחים. ואין מייבמין לה וכו׳, ואם מת ואין לו אחים חליצתה כשירה, ופסלה מן הכהונה. והדברים מבוארים בתשובת רב חנניה גאון בגנזי שכטר ח״ב, עמ׳ 180, שפירש שגזרו כן משום חשש בעלמא, עיי״ש. והרל״ג במבואו שם (עמ׳ 169) תמה עליה ועל בה״ג, ברם הגאון בעצמו כתב שם (עמ׳ 181): ומסמכינן ליה על מימריה דשמואל (גיטין כ״ד ב׳) דאמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים וכו׳ חליצה פסולה, פסולה ופוסלת, פסולה דאסורה לעלמא ופוסלת בין לו בין לאחים וכו׳. ועיין בתוספות כאן צ״ו א׳, ד״ה ר״מ, תוספ׳ ישנים ק״ה ב׳, ד״ה זו, תוספ׳ גיטין כ״ה א׳, ד״ה קטן, שנדחקו מאד ליישב את הסתירה בדברי שמואל. ובירושלמי כאן פי״ב ה״א, י״ב ע״ג, מפורש גם בדברי ר׳ אלעזר (בניגוד למסורת הבבלי גיטין כ״ה רע״א) שחליצת קטן פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר, כפסק הגאונים. ובס׳ המעשים לבני א״י (תרביץ ש״א ס״א, תשרי תר״ץ, עמ׳ 92): כל אדם שלא הביא סימנין אינו כשר לא לחלוץ ולא לייבם, ואם בהדיטות (כלומר, אם חלץ בהדיטות) תמתין עד שיביא סימנין ויחלוץ לה על כורחו פעם שנייה וכו׳. ומפשוטה של לשון משמע שמוכרח לחלוץ ואינו יכול שוב לייבם, כפסק בה״ג והגאון. ועיין מ״ש בתרביץ ש״א ס״ב (טבת תר״ץ), עמ׳ 137, ונעלם ממני שכ״ה גם שיטת בה״ג (גנזי שכטר, עדיין לא הגיעו לידי באותו זמן). ועיין מ״ש להלן פי״ב, שו׳ 46, ד״ה באנפוליא.

68-69. בא זה ובעל, בא זה ובעל וכו׳. משנתנו פ״י מ״ז בשינוי לשון.

69. ר׳ שמעון או׳ הראשון יקיים וכו׳. וכן במשנתנו הנ״ל: ר׳ שמעון אומר לא פסל. וכבר תמהו הראשונים למה לא פסל, ואם ביאת הראשון ביאה, הרי זנתה תחתיו, עיין רש״י נ״א ב׳, בתוספות שם, ד״ה אי, רש״י למשנתנו פ״י הנ״ל, ד״ה ור״ש, ובגמרא שם (צ״ו ב׳), ד״ה ביאת שני, ובתוספ׳ ישנים שם, ד״ה אי, ובפי׳ ר״א מן ההר, עמ׳ רל״ד. ורוב הראשונים נוטים לפרש שבא עליה השני בשוגג עסיקינן. והר״א אב״ד (לפי הרמב״ן נ״א ב׳ ועוד) מחדש שאפילו זנתה במזיד מותרת לחזור לו הואיל ונתמעטה ממיתה מגזירת הכתוב, אשת איש, ולא אשת קטן (קידושין י״ט א׳).
ולעצם העניין אמרו לעיל, שו׳ 59, שביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול (עיין מש״ש), ומפשוטה של לשון משמע שמן התורה אינו קונה כלל,⁠⁶ אלא שהחכמים עשו את ביאתו כמאמר, לחומרא, עיין בתוספות ס״ח א׳, ד״ה קניא, קידושין י״ט א׳, ד״ה ומדאורייתא, ועוד.⁠⁷ וברמב״ן צ״ו א׳ האריך בזה, ונוטה לפרש שמדאורייתא קונה אותה⁸ לכל דבר של ייבום, אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי, והוא מסתייע מלשון התוספתא להלן בסוף פירקין, עיין מש״ש. ומדברי ר׳ שמעון להלן משמע שהוא מסתפק אם הראשון קונה מדאורייתא, כשם שהוא מסתפק במאמר של גדול, ובאמת לכאורה אינם דומים, ועיין בקרן אורה נ״א ב׳, ד״ה והא ביאה, ולהלן שם לדברי התוספות, ד״ה אי, עיי״ש.

69-70. אם ביאת הראשון ביאה וכו׳. בבלי נ״א ב׳, צ״ו א׳. ועיין לעיל, שו׳ 60–61, ד״ה שאם.

71-72. שבא על יבמתו וחזר ובא על צרתה וכו׳. משנתנו פ״י מ״ח.

74. במי דברים אמורים וכו׳. עיין מ״ש על צורה זו לעיל ח״א (דמאי), עמ׳ 227, הע׳ 14.

75-76. אבל חרש שוטה וקטן שבעלו, קנו ופטרו את הצרות. המלה ״וקטן״ היא אשגרה ממקומות אחרים שבהם באה קבוצה זו, ואינה בכי״ע. ועיין לעיל ספ״ב, שו׳ 43, ד״ה החרש והשוטה.

76. שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו, נשיהם פטורות מן החליצה וכו׳. במשנתנו פ״י מ״ח: בן תשע שנים ויום אחד וכו׳ נשא אשה ומת הרי זו פטורה. ובבבלי שם צ״ו ב׳: תנינא להא דתנו רבנן שוטה וקטן וכו׳. ועיין גם לעיל שם ס״ט ב׳, קי״ב ב׳. ועיין מ״ש לעיל פ״ט, שו׳ 23–24, ד״ה ובן תשע. ולעניין שוטה, עיין במשנתנו פ״ז ריש מ״ה ובבבלי ס״ט ב׳ הנ״ל, ומ״ש לעיל, ספ״ט שו׳ 32–33, ד״ה בת כהן פקחת.

76-77. זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אינה ביאה שאין צריכה דעת הרי זו ביאה. רמב״ן צ״ו א׳, והביאו במגיד משנה פ״ה מה׳ ייבום הי״ח. ופירשה הרמב״ן שהברייתא מבארת למה שוטה וקטן שנשאו נשים נשיהם פטורות וכו׳, משום שביאת נישואין צריכה דעת, אבל ביאת יבמה אינה צריכה דעת (כמשנתנו ריש פרק ו׳), ולפיכך שוטה (עיין לעיל, שו׳ 75–76, ד״ה אבל) וקטן (עיין במשנתנו פי״ג מי״ב) מייבמין. ועיין לעיל פ״ב, שו׳ 43, ד״ה החרש.
וברמב״ן שם מוסיף: וכן בירושלמי. וכוונתו לירושלמי פ״ה ה״ה, ז׳ ע״א, פ״י רה״ח (ד״ו רהי״ז), י״א ע״ב: ולמה עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול, שכן ביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת. ועיין בשי״ק פ״י שם, ד״ה ולמה, שכתב שלא מצא כן בתוספתא, ותמה על דברי הרמב״ן. ברם עיקר ראיית הרמב״ן היא מן התוספתא כאן, והוסיף שגם מן הירושלמי משמע שהחילוק בין לדעת ובין שלא לדעת נאמר אף על הקטן. והוא מסתייע מן התוספתא שביאת קטן מדאורייתא קונה לגמרי, אלא שהחכמים החמירו ואמרו שהיא ביאה פסולה, עיי״ש. אבל הראשונים שסוברים שאין ביאת קטן כלום מן התורה, אלא שהחכמים נתנו לה כח של מאמר¹ יפרשו את כלל התוספתא שהוא מבאר למה אמרו לעיל: חרש שוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות, אעפ״י שנישואי שוטה אינן כלום.⁠² אבל בקטן לא דברו כלל משום שאין ביאתו ביאה לעניין יבום.⁠³ ומן הירושלמי הנ״ל בוודאי שאין ראיה, משום שהוא מפרש למה החמירו חכמים ועשו אותו כמאמר, כמו שמבאר בשי״ק הנ״ל.⁠⁴