1. התורם והמעשר בשבת וכו׳. כפו״פ פל״א עמ׳ ת״ק, ועיי״ש פי״ח עמ׳ תל״ו. ובמשנתנו פ״ב מ״ג: המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם, מזיד לא ישתמש בהם. המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל, מזיד לא יאכל וכו׳. ועיין בירושלמי כאן ובבבלי ביצה י״ז ב׳, ובר״ש למשנתנו. והבבא שלנו נכפלה להלן שבת פ״ג ה״ט וה״י. והתוספתא כאן אינה נכנסת לעניין היתר האכילה בשבת, אלא מלמדת אותנו שאעפ״י שעבר על דרבנן שגזרו שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת (מפני שהוא כמקדיש, ואף נראה כמתקן את המאכל, עיין בר״מ פכ״ג מה׳ שבת הי״ד) מ״מ בדיעבד מה שעשה עשוי. וכן להלן ביצה פ״ד ה״ד: ולא מגביהין תרומה ומעשרות וכו׳, וכולן שעשאן בין אנוסין ובין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין מה שעשה עשוי.⁠¹ ובר״מ (הנ״ל הט״ו) פוסק כמשנת תרומות הנ״ל ומוסיף: ובין כך ובין כך תיקן את הפירות, כלומר, מוסיף את התוספתא כאן למשנתנו.

2. והמטביל כלים בשבת וכו׳. עיין ר״מ פכ״ג מה׳ שבת ה״ח, ומ״ש לעיל בסמוך.

2-3. תורמין חטין על הפת. כפו״פ פ״כ עמ׳ תמ״ח. וכ״ה בר״מ פ״ה מה׳ תרומות סהי״ח. ועיין במשנתנו פ״ב מ״ד. וכנראה שלה נסמכה הברייתא שלנו. ופת וחטים מין אחד הן. ובאר במהרי״ק (על הר״מ הנ״ל) שחטים יפות מפת, מפני שהכהן יכול להכין מהן כל מה שירצה. ופשיטא שאין כאן משאינו גמור על הגמור, שהרי חטים כבר נגמרה מלאכתן בגורן, ומה שבעה״ב עושה בהם אח״כ תלוי בדעתו ובטעמו, ואין לדבר סוף, ועיין ברדב״ז על הר״מ שם. אבל עיין בכפו״פ הנ״ל עמ׳ תמ״ט. ולפי דברינו להלן פירושו שתורמין מן החטים לפי מדה, מפני שבקב חטים יש יותר מקב פת.

3. על החטין אלא לפי חשבון. וכ״ה בד, בכי״ע ובכפו״פ הנ״ל. ובר״מ הנ״ל חסרה המלה ״אלא״ בהוצאות שלנו (לרבות ד׳ רומי, שונצינו וקושטא), אבל במהרי״ק שם (וממנו בכ״מ) מעיר שבספרי הר״מ המוגהים הגירסא כמו בתוספתא, וכ״ה במעשה רוקח בשם נ״א כ״י. וכ״ה בשנו״ס מכ״י ישן נושן, פראנקפורט תר״נ, וכ״ה בכל כתה״י שבדקתי (שנים על קלף, כת״י פרסי, וארבע כתי״י תימן). וכנראה שהמלה נשמטה בהוצאות בטעות הדפוס. ולפ״ז ברור שאין להגיה בתוספתא. ופירושו שתורם לפי חשבון החטים גרידא, אבל לא לפי הנפח, ואם הפת יכולה למלא קב שלם, אינה פוטרת חמשים קבין של חטין, עיין במהרי״ק הנ״ל.⁠²

3-4. תאנים על הגרוגרות במדה. וכ״ה בד ובכי״ע, וכן היה כנראה אף בכ״י פ״מ. וכן בס׳ יחוסי תנאים ואמוראים כת״י ערך רב חנניה סתם: ובתוספתא שנויה הברייתא בהפך גמרא דידן, תאנים על גרוגרות במדה וכו׳,⁠³ וטעמא לא ידענא שפיר, אע״ג דאיכ׳ למימר שמא התוספתא אית לה לכמות שהיו (כלומר, שרואין את הגרוגרות כאילו הן תפוחות, כמו שהיו תחילה) וכו׳, מיהו כיון דמייתו לה בגמ׳ דידן (מנחות נ״ד ב׳) כדאיתא בירושלמי (כאן פ״ב ה״ד, מ״א ע״ד) וכו׳. ורבינו נוטה להגיה בתוספתא ע״פ התלמודים. וכן הדין נותן שגירסתנו משובשת, שהרי מניין התאנים הלחות והנפוחות במדה הוא פחות ממניין הגרוגרות היבשות והצמוקות באותה מדה, ואם תורם מן התאנים על הגרוגרות במדה, נמצא מפחית במניין. וכן אם תורם מן הגרוגרות על התאנים במניין, ומפריש שתי גרוגרות על תשעים ושמונה תאנים נמצא מפחית במדה, שהרי הנפח של שתי תאנים הוא גדול מנפחן של שתי גרוגרות. ולפיכך ברור שעלינו להפך את הגירסא. וכ״ה בר״מ פ״ה מה׳ תרומות הי״ה. וכן הגיהו כל המפרשים.

4. וגרוגרות על תאנים במניין. צ״ל: במדה, כפי שכתבנו לעיל. ובמנחות נ״ה א׳: ת״ר תורמין תאינים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות, ולא גרוגרות על תאנים ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות וכו׳. ועיין ר״מ ריש פרק ה׳ מה׳ תרומות. ולפ״ז הברייתא שלנו במקום שאין כהן, שתורם מן המתקיים, ברם קשה לפרש כן בתוספתא כאן, וגם בירושלמי אין זכר לזה. ולפיכך נראה שבא״י לא החשיבו את האחד על השני אם נותן גרוגרות במדה, כי מה שמפסיד ביופי מרויח במדה, וכרשב״ג וכר׳ ישמעאל בר׳ יוסי להלן, עיין מש״ש.

4-5. אבל לא תאנים על הגרוגרות במניין וכו׳. צ״ל להפך, כמו שהוא בירושלמי ובר״מ הנ״ל.

6. סלי תאנים וסלי גרוגרות כולן שוין וכו׳. וכ״ה בכפו״פ פי״ז עמ׳ ת״ל. ובירושלמי הנ״ל: סלי תאנים וגרוגרות מין אחד הן וכו׳. ובמשנתנו פ״ב מ״ד: כל מין תאנים וגרוגרות ודבלה אחד, ותורם מזה על זה. כל מקום שיש כהן תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים. ר׳ יהודה אומר לעולם הוא תורם מן היפה. ומכיוון שממשנת בכורים (פ״ג מ״ג) מוכח שתאנים יפות הן מגרוגרות, הרי משמע שתרומת גרוגרות על תאנים שנויה במחלוקת חכמים ור׳ יהודה, ולר׳ יהודה לעולם תורם מן התאנים, ואפילו במקום שאין כהן, וכן מוכח בבבלי מנהות נ״ה א׳.
ברם מלשון התוספתא כאן ״כולן שוין״ משמע שתורם לכתחילה מאחד על השני, והיא חולקת על הבבלי הנ״ל. ואשר למשנתנו אפשר לפרש שהסיפא (״כל מקום שיש כהן וכו׳⁠ ⁠⁠״) אינה מפרשת את הרישא, אלא היא דבוקה לבבא שאחריה, ומשנה ה׳ היא שמבארת את הכלל: כל מקום שיש כהן וכו׳ (כפירוש הר״ש, ועיין בתיו״ט ובמלא״ש). והתוספתא סוברת בשיטת ר׳ יהודה שביפה ומתקיים רוצה מפריש מן היפה, רוצה מפריש מן המתקיים, כפי שנוכיח להלן, ורשב״ג סובר כר׳ יהודה (עיין להלן סה״ד, שו׳ 14 ומש״ש).

7. אמ׳ ר׳ ישמעאל בי ר׳ יוסה וכו׳. וכ״ה בירושלמי הנ״ל, אבל בבבלי מנחות נ״ד ב׳ ונ״ה א׳: א״ר אלעזר בי ר׳ יוסי וכו׳.

אבה היה נוטל עשר וכו׳. בבבלי הנ״ל מוקי לה בתרו״מ, ועיי״ש בתוס׳ ד״ה ניטלת. וצ״ע איזה חשש יש במרבה בתרו״מ, והרי אין שם שום קלקול בפירות.

מן המוקצה. וכ״ה בירושלמי, אבל בבבלי הנ״ל: שבמקצוע, וכבר הוכחנו לעיל דמאי פ״א ה״ג (שו׳ 8) שהוא מוקצה הוא מקצוע, ופירושו מחצלת ששוטחין עליה תאנים לייבש, כפירוש הר״מ עיי״ש.

8. על תשעים תאנים שבכלכלה. בירושלמי הנ״ל: ר׳ ירמיה סבר מימר אתה רואה את הצמק כאילו תפח ונסב צלין¹ כמה דאינון (כלומר, כמו שהן, עיין בבבלי מנחות נ״ה א׳ וביפה עינים שם). ר׳ יונה ור׳ יוסי תרי⁠[הו]⁠ן אמרין דרך התפח לצמוק ואין דרך הצמק לתפוח. ונסב צלין² רברבין כתאנייא.⁠³ כלומר, לקח גרוגרות גדולות כתאנים. ולפ״ז עישר מן הגרוגרות על התאנים במניין ובמדה, ושווי הגרוגרות בוודאי לא היה פחות מן התאנים, ואף לא הרבה במעשרות. ועיין להלן סה״ו שו׳ 25 ומש״ש.

תורמין קלופסין על זיתי שמן וכו׳. במשנתנו (פ״ב מ״ו): ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש ולא זיתי כבש וכו׳. ובערוך ערך קלפס:⁠¹ דתני בריש פר׳ ג׳² דתוספת תרומות תורמין³ קלופסין על זיתי שמן ולא זיתי שמן על הקלופסין. וכבר בארנו לעיל (פ״ג שו׳ 59) שזיתי שמן הם זיתי אגורי שהם מתקלקלים כדרך השמן שממהר להתקלקל, אבל הקלופסין הקשים שאוכלים אותם בשמן וציר מתקיימים יותר. ולפיכך מפריש מן המתקיים, כדין גרוגרות על תאנים ששנינו לעיל, ועיין מ״ש לעיל פ״ג סהט״ו סד״ה מודים, שו׳ 60–61.

9. ר׳ יהודה או׳ אף זיתי שמן וכו׳. כבר אמרנו לעיל (סה״א, שו׳ 6) ששיטת התוספתא בדברי ר׳ יהודה היא שביפה ומתקיים תורם מה שהוא רוצה.

10. תורמין יין צלול וכו׳. כ״ה בכל הנוסחאות, וכן מעתיק בר״מ פ״ה מה׳ תרומות הי״ח,⁠⁴ וממנו, כנראה, בכפו״פ פ״כ עמ׳ תמ״ו. וע״פ העניין כאן נראה שיין צלול פירושו שהוא צלול לגמרי, ולא משמריו בלבד אלא אף מכל תערובת טבעית שבו, לרבות אף את הבריות שבו.⁠⁵ ויין כזה מתקיים יותר, אבל שאינו צלול⁶ טבעי יותר ויש שמעדיפים אותו,⁠⁷ מ״מ תורם מן הצלול, מפני שהוא מתקיים יותר.⁠⁸

10-11. ר׳ יהודה או׳ אף שאינו צולל וכו׳. כשיטתו לעיל שתורם מאיזו שירצה.

11. ובלבד שיתרום מן היפה. ר׳ יהודה הוסיף כאן, שאעפ״י שיכול לתרום משאינו צלול, אבל לא יתרום מיין עכור בשמריו (עיין לעיל הע׳ 12), שאינו יפה לשתייה.

11-12. תורמין יין שאינו מבושל וכו׳. רוקח סי׳ שס״ח. ואף בבא זו היא מדברי ר׳ יהודה, וכפי שמוכח ממשנתנו פ״ב מ״ו,⁠¹ ויין שאינו מבושל מקובל יותר לרוב בני אדם,⁠² עיין מ״ש להלן.

12. ולא המבושל על שאינו מבושל. לעיל ראינו שלר׳ יהודה ביפה ומתקיים תורם מאיזה שירצה. ואף כאן היתה ברייתא ששנתה כן, וכמפורש בירושלמי (פ״ב ה״ה, מ״א ע״ד): מתני׳ פליגא על ר׳ יוחנן ואף משאינו מבושל על המבושל (עיין מ״ש להלן על גירסת רש״ס). ומכאן מסיק הירושלמי: וכל שכן מהמבושל על שאינו מבושל. ומתרץ: אמר ר׳ אימי לא תני ר׳ יוחנן אף.⁠³ וברור שלפי גירסת הברייתא בירושלמי היה תנא ששנה:⁠⁴ תורמין מן המבושל על שאינו מבושל אבל לא משאינו מבושל על המבושל (מפני שמבושל מתקיים יותר) ר׳ יהודה אומר אף משאינו מבושל על המבושל.⁠⁵ אבל התוספתא שלנו סוברת שלא אמר ר׳ יהודה שתורם מן המתקיים אם רוצה, אלא דוקא בשלא נשתנה מברייתו, וקלופסין ויין צלול הם מתקיימים מחמת עצמם, ואף גרוגרות שוטח אותם על המחצלות ומחמת ייבושם הם מתקיימים יותר, אבל יין מבושל נשתנה מברייתו (עיין מ״ש להלן בסוף ההלכה), ומקצת בני אדם אינם שותים אותו כלל,⁠⁶ והוי ליה כתורם ממין על שאינו מינו. אבל תורם משאינו מבושל עליו, שהרי אף יין מבושל היה מתחילתו יין, וכבר נתחייב.⁠⁷

12-13. רבן שמעון בן גמליאל או׳ אף המבושל וכו׳. רשב״ג סובר כר׳ יהודה לעיל שבכל מקום אם רצה תורם מן המתקיים (עיין שיטתו לעיל סה״א ומש״ש), ואינו מוציא מכללו אף יין מבושל, מפני שהוא מתקיים ביותר, וכפי שהוא מבאר להלן. וברוקח סי׳ שס״ח (בד׳ פאנו ובד׳ קרימונה): דתני בתוספת׳ תורמין יין שאינו מבושל על המבושל, ולא המבושל על שאינו מבושל. וכן היה רשב״ג אומ׳ מן המבושל [על] שאינו מבושל וכן היה רשב״ג אומר יין מבושל אין בו משום גילוי וכו׳.⁠⁸
ובירושלמי נוסח הר״ש סיריליאו, כ״ה ע״א: מתניתא פליגא על ר׳ יוחנן דתניא רשב״ג אומר אף מן המבושל על שאינו מבושל, וכ״ש משאינו מבושל על המבושל. ובפירושו שם: הכי תניא לה בתוספתא רשב״ג אומר וכו׳. וקרוב לוודאי שכ״ז הוא הגהת הרב בעצמו ע״פ התוספתא, כפי שנראה מן הלשון ״דתניא״ (לשון בבלי במקום ״דתני״) וכן מן ההמשך בהלכה שלהלן שם: א״ר אמי תני ר׳ יוחנן אמר ר׳ בון בר כהנא וכו׳, וזה לא יתכן כלל, והעיקר כבהוצאות שלנו וכגי׳ כי״ר, וכמו שהעתקנו לעיל בריש ההלכה.

14. אף יין מבושל אין בו וכו׳. ״אף״ ליתא בד, בכי״ע וברוקח הנ״ל, ונכנסה כאן בטעות מן השורה שלמעלה. וכתב ברוקח הנ״ל: פי׳ אין מצוי בו הפסד כשאר יין, לכך מותר לתרום ממנו (כלומר, מפני שהוא מתקיים ביותר).

משום גלוי. ואין בו משום יין נסך. מפני שיין מבושל אין הנחש שותה אותו ואין הגויים מנסכים אותו. ובירושלמי (פ״ח ה״ה, מ״ה ע״ג, ובמקבילה שבע״ז פ״ב) וכן בבבלי ע״ז ל׳ א׳ נשאו ונתנו בזה ובעניין יין נסך, והביאו בירושלמי ראייה מתוספתא ע״ז פ״ה (כי״ע פ״ד) רהי״ב, ועיין בבבלי שם כ״ט ב׳. ולא הזכירו את דברי רשב״ג כאן. וכן פסק הר״מ (ע״פ הבבלי) בפי״א מה׳ רוצח ה״ח ובפי״א מה׳ מאכלות אסורות ה״ט. ובראבי״ה ח״א סי׳ קכ״ג, ח״א עמ׳ 106: ירושלמי יין מבושל מברך עליו שהכל נהיה בדברו. וצדק אפטוביצר בהחלטתו שאין הוא ירושלמי, עיין בהערות אפטוביצר לראבי״ה סי׳ תכ״ג ח״ב עמ׳ 54 הע׳ 22 ובראשונים שציין שם.⁠⁹

14-15. ירק שדרכו להשתמר וכו׳. בר״מ פ״ה מה׳ תרומות ה״י: אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח, ואם תרם תרומתו תרומה. כיצד ליקט ירק היום וליקט ממנו למחר אין תורמין מזה על זה אלא אם כן דרכו להשתמר ב׳ ימים וכו׳. וממנו בכפו״פ פי״ה עמ׳ תל״ז. ובח״ד ציין לש״ך יו״ד סי׳ של״א ס״ק נ״ו. ועיין ירוש׳ פאה פ״ג ה״ב, י״ז ע״ג.

16. והטרכסמין והטרדין וכו׳. בד: והתרדין וכו׳. ובכי״ע: הַטְרַקסִמון והתרדין וכו׳. ובירושלמי כלאים (פ״א ה״ב, כ״ז ע״א) פירשו עולשין - טרוקסימון, כלומר, הינדבי (chicorium endivia), עיין מ״ש ר״ע לעף פלורה ח״א עמ׳ 418. ותרדין הוא סלק, עיין בבלי עירובין כ״ח ב׳-כ״ט א׳ ומ״ש הנ״ל עמ׳ 346 ואילך שם.

17. החזרין והכרשין וכו׳. כלומר החזרת (עיין מ״ש לעף הנ״ל עמ׳ 426) והחציר (עיי״ש ח״ב עמ׳ 132).

18-19. הקפלוטות והמלפפונות וכו׳. בירושלמי (כלאים פ״א ה״ב, כ״ז ע״א) מפרש כרישי שדה-קפלוטין. ובתשה״ג אסף (הוצ׳ מק״נ ירושלים תש״ב עמ׳ 165): קפליט. כרתי. ובנדרים פ״ו מ״ט: [הנודר] מן הכרישין מותר בקפלוטות. ובערוך ערך קפלט: והקפלוטות פי׳ כרשין שיש להם ראש.⁠¹ ועל מלפפונות עיין מ״ש להלן כלאים פ״א ה״א.
ובר״מ (פ״ה מה׳ תרומות ה״י הנ״ל): וכן ירק שדרכו להשתמר ג׳ ימים, כגון המלפפונות, כל שליקט בשלשת ימים מצטרף ותורם מזה על זה. ומכאן משמע קצת שאין סתם ירק משתמר יותר מג׳ ימים. ועיין רש״י ע״ז ו׳ ב׳ ד״ה אבל דבר.

20-21. לא יתרום מן התותים שליקט בשחרית וכו׳. פרי התות² מתייבש מיד, והיו נוהגים ללקט אותו השכם בבוקר ולמכור אותו מיד, לפני שיתקלקל מחום היום.⁠³ ולפיכך אמר ר׳ נחמיה שלא יתרום מן התותים שליקט בשחרית, ועבר עליהם חום היום, על התותים שליקט בין הערבים. ובר״מ הנ״ל: ירק שדרכו להשתמר יום אחד בלבד, וליקט בשחרית וליקט בערב, תורם מזה על זה. וכנראה שרבינו פירש שהת״ק חולק על ר׳ נחמיה, וכל מין שנלקט באותו יום (בין ירק, בין פירות שאינם משתמרים) תורמין ממנו עליו. ועיין מ״ש להלן מעשרות פ״ב שו׳ 62–63.

21. וכן היה ר׳ יוסה או׳ וכו׳. המלים ״וכן היה״ ליתא בכי״ע (וצוק׳ לא דק) ובירושלמי פ״ג ה״א, מ״ב ע״א⁴ ובבבלי ב״ב קמ״ג א׳. ובח״ד מעביר את ההלכה שלנו לסה״ו, ולפ״ז מתפרשת הלשון ״וכן היה״, אבל קשה להגיה נגד כל הנוסחאות.

22. הרי זה מוסיף על חיצון שבה ותורם. וכ״ה בד. ובכי״ע בטעות: הרי זה מוסיף החיצון שבה וכו׳. ובירושלמי הנ״ל: כיצד הוא עושה, מוסיף על החיצון וכו׳. וברור שר׳ יוסי חולק על משנתנו (ריש פרק ג׳) ששנתה: התורם קישות ונמצאת מרה וכו׳ תרומה ויחזור ויתרום. ור׳ יוסי סובר שאינו צריך לתרום שנייה על הכל, אלא מוסיף ממקום אחר על החיצון (וממנו עצמו אינו יכול להוסיף, שהרי כבר תרם ממנו) לפי חשבון הפנימי. ובבבלי הנ״ל: לפיכך כשהוא תורם מוסיף וכו׳, והלשון מגומגמת, ומשמע ממנה שבכל קישות תורם מן החיצון ומוסיף ממקום אחר אם אין בו כדי שיעור, כפירוש הרשב״ם. אבל פירוש זה קשה מאד, וכבר הוכיחו בתוספות וברמב״ן שם מן הירושלמי הנ״ל שדברי ר״י הם בתרם קישות ונמצאת מרה, ונמצא שהוא תרם מקצתו מיפה על היפה ומקצתו מן הרע על היפה, והוי ליה את וחמור, עיי״ש.

22-23. התורם את הבור ונמצא מגולה וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכי״ע: התורם הבית ונמצאת מגולה וכו׳. וכע״ז אף בירושלמי פ״ג ה״א, מ״ב ע״א. וכן ברמב״ן ב״ב פ״ד רע״ב: בתוספתא במס׳ תרומו׳ התורם חבית של יין ונמצאת מגולה וכו׳. וכ״ה בר״מ פ״ה מה׳ תרומות הכ״ב. וזו היא נוסחא ישרה, ופירושה שתרם חבית על הבור, ונתברר שהחבית נתגלתה לפני שתרם, ונמצא שתרם ממגולה על שאינה מגולה, וצריך לשפוך את היין המגולה, עיין במשנתנו פ״ח מ״ד.

23. אבטיח ונמצא נקוד וכו׳. כלומר אעפ״י שלא ראו את הנחש נוקר (עיין להלן פ״ז שו׳ 72–73), ודינו כחבית מגולה אעפ״י שלא ראו את הנחש שותה. ועיין להלן.

תרומה יחזור ויתרום. והסיקו בירושלמי הנ״ל שהדין אחד הוא בין ראו את הנחש נוקר ובין שלא ראו אותו, שאפילו ראו אותו עדיין לא יצאנו מגדר ספק שמא לא הטיל ארס, ומספק, תרומה ויחזור ויתרום. אבל אם היה ברור שהטיל ארס הרי הפריש עפר בעלמא. ודין התרומה כאן כדין משנתנו פ״ג סמ״א, וכ״ה בר״מ הנ״ל.

23-24. ר׳ ישמעאל בי ר׳ יוסה אומ׳ משם אביו תורמין וכו׳. ירושלמי ספ״ב. ועיין ר״מ פ״ה מה׳ תרומות הכ״א ולהלן שו׳ 27–28.

25. אפי׳ תורמין, אין תורמין אלא לפי חשבון. המלים ״אפי׳ תורמין אין תורמין״ אינן בד ובכי״ע וברמב״ן ב״ב הנ״ל. ובירושלמי הנ״ל: אבל לא מן החומץ על היין. עבר ותרם תרומתו תרומה. ולפי רוב הנוסחאות כאן תורמין לפי חשבון אפילו לכתחילה, אע״פ שהוא מן הרע על היפה, מכיוון שנותן לו חומץ כשיעור שווי היין. ועיין לעיל שו׳ 8 ומש״ש.

25-26. התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ וכו׳. רמב״ן הנ״ל, תוספ׳ הרא״ש נדה ב׳ ב׳, מה״פ ריש פ״ג ד״ה התורם בשם תוספתא כ״י. וכל הברייתא כאן עד ״ויחזור ויתרום״ היא משנתנו פ״ג מ״א, עיי״ש. ולפי פשוטו פירושו שהתורם תרם בסתם ולא היה מפורש בלבו שרוצה לתרום מן היין דוקא, ולפיכך יש מקום לתנא לחלוק על משנה זו ולומר שבדיעבד אפילו אם נמצאת חומץ תרומתו תרומה, שחומץ ויין מין אחד הוא, וכמו שמפורש להלן.
ודין יין קוסס לא נתבאר בתוספתא כאן לעניין תרומה ומעשר. אבל בתוספ׳ ב״ב פ״ו ה״י: ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ וכו׳ עשאו (כלומר, יין קוסס) תרומה ותרומת מעשר יצא. ועיין בבלי שם צ״ו א׳, צ״ז ב׳. ועיין להלן שו׳ 31–32.

27. הרי זו תרומה. ספק, תרומה ויחזור וכו׳. וכ״ה בכ״י פ״מ הנ״ל. ובד: ספק תרומה יחזור וכו׳. ובכי״ע: אם ספק יחזור וכו׳. ובתוספ׳ הרא״ש נדה הנ״ל וכן במשנתנו: ואם ספק, תרומה ויחזור וכו׳. וברמב״ן ב״ב הנ״ל גרס כאן: הרי זו תרומת ספק, ויחזור ויתרום. ופירש: ״אם משתרמה החמיצה, פי׳ שמא החמיצה״. ואין הבדל למעשה בין הגירסאות.

27-28. דברי ר׳, שר׳ או׳ יין וחומץ וכו׳. וכ״ה בכי״ע, בכ״י פ״מ הנ״ל (ובמה״פ ספ״ב ד״ה רבי), ר״ש ורא״ש פ״ג מ״א, תוספ׳ ותוספ׳ הרא״ש יבמות פ״ט א׳, רמב״ן ותוספ׳ הרא״ש נדה הנ״ל. ובד בטעות: דברי ר׳ יוסי שר׳ יוסי אומר וכו׳. ובירושלמי ספ״ב: דא״ר ישמעאל בר׳ יוסי משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה (לעיל שו׳ 24 ומש״ש). ר׳ אומר יין וחומץ שני מינין אין תורמין ולא מעשרין זה על זה. א״ר יהושע בן לוי מסתברא יודה ר׳ לדבר תורה. מה טעמא דר׳, שאם אומר את כן, שמותר לתרום מן היין על החומץ, אף הוא סבר מימר שמותר לתרום חומץ על היין. ושמא הפירוש הוא שמדבר תורה מותר לתרום יין על החומץ, מפני שאף החומץ היה מתחילתו יין ונתחייב בתרומת יין,⁠¹ אבל בתורם חומץ על יין אין תרומתו תרומה מן התורה, כפי שמוכח כאן.⁠² ובבבלי ב״ב פ״ד רע״ב: דתני יין וחומץ מין אחד הוא. רבי אומר שני מינין. ועיין מ״ש להלן.

28. וחכמים או׳ מין אחד. ולפ״ז ברור שמשנתנו (פ״ג מ״א) היא כרבי, וחכמים חולקים על משנתנו, וכן מפורש בירושלמי פ״ג ה״א: ר׳ חייה בשם ר׳ יוחנן דר׳ היא. וכן הוכיחו מכאן אף בר״ש ובתוספ׳ יבמות הנ״ל. אבל ברמב״ן ב״ב הנ״ל מביא בשם תוספות רבינו הצרפתים שמשנתנו היא אף כחכמים, והיא מדברת בכיוון להפריש יין דווקא, ומשום טעות אתינן עלה (ועיין גם ברשב״א יבמות פ״ט א׳). ולפ״ז אעפ״י שהלשון במשנה ובתוספתא שוה, הם מפרשים אותו בשתי פנים. ועיין בשנות אליהו פ״ג מ״א ובבאוריו ליו״ד סי׳ של״א ס״ק ס״ה אות ק״ח. ובתוספות שלפנינו³ מוכח שלא העמידו אלא את הסיפא שבברייתא שלהלן (ה״ח) אף כחכמים, אבל לא את משנת תרומות.

28-29. יין על יין, מה שבידו חומץ, אין תרומתו תרומה. כ״ה בד ובכי״ע. וכ״ה בר״ש וברא״ש פ״ג מ״א הנ״ל, ברמב״ן ב״ב ובתוספ׳ הרא״ש נדה הנ״ל, ברשב״א, ובריטב״א יבמות¹ פ״ט א׳ וקידושין מ״ו ב׳. ובכי״ו: מה שבידו יין, ולכאורה ט״ס ברורה היא. ובר״מ פ״ה מה׳ תרומות הכ״א (בהוצאות החדשות): היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה, וזהו כגירסת התוספתא כאן. ברם לא מצאתי בבא זו בשום דפוס עתיק (עד ד״ו שי״א ועד בכלל) ולא בשום כת״י (שנים על קלף, כ״י פרסי, וארבע כתי״י תימן). ובמעשה רוקח על הר״מ: היה בלבו לתרום מן היין וכו׳. בנ״א כ״י נמחק ואין שם אלא היה בלבו לתרום חומץ וכו׳, אינה תרומה (עיין להלן). ומשמע מלשונו שהיה כן בכ״י אלא שנמחק ונשארה רק הסיפא. וכן מעתיק בבא זו מן הר״מ גם ברש״ס בפירושו כאן, כ״ה ע״ב, והיא מחוברת אצלו עם הסיפא בדבור ״וכן״.
ובסיפא בר״מ שם: היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין אינה תרומה.⁠² ונראה שכן היה לפניו בתוספתא כאן, ובכי״ו נשאר עדיין שריד של גירסא זו (״מה שבידו יין״). והפירוש הוא שאעפ״י שביין על חומץ תורם לכתחילה לשיטת החכמים ולפסק הר״מ (שם הכ״א), זהו דווקא בשנתכוין לכך, אבל כאן שהיה בדעתו לתרום חומץ על חומץ ונטל בטעות חבית של יין הרי זו תרומה בטעות. וכנראה שזו היתה גירסת הר״מ במהדורה ראשונה, ואח״כ הוכנסה הרישא, לפי גירסת רוב הנוסחאות שבתוספתא, ונשארו שתי הנוסחאות באילו ספרים.⁠³
ולתוספתא זו כיוונו אף ביד רמה ב״ב צ״ה ב׳ ד״ה א״ל ובתוספ׳ שם פ״ו ב׳ ד״ה יין ונדה ב׳ סע״ב. ועיין מאירי קידושין 232 ואילך, מעשה רוקח פ״ה מה׳ תרומות הכ״ב, ואפשר שכיוון למלא״ש כאן ריש פרק ג׳.

29. מה שבידו יין היין וכו׳. המוסגר ליתא בכי״ו ובכי״ע, והשלמתיו ע״פ ד. וכ״ה ברמב״ן ב״ב פ״ד ב׳ הנ״ל, בר״ש וברא״ש כאן, וברשב״א יבמות, בריטב״א קידושין הנ״ל.

היין תורם וכו׳. וכ״ה בד וברמב״ן הנ״ל,⁠⁴ ופירושו שהיין תרום.⁠⁵ ובשאר הראשונים הנ״ל בפירוש: היין תרום. ואולי הגירסא הנכונה בתוספתא היא: [היה בלבו לתרום יין על יין וחומץ על חומץ] מה שבידו יין, היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ. כלומר, אם לקח בטעות יין על הכל, לא תרם את החומץ, וכע״ז פירשו הראשונים הנ״ל אף לפי הגירסא שלנו, והיינו שהיה סבור שכל החביות הן של יין, ונמצא שמקצתן חומץ.

30. מה שבידו חומץ וכו׳. וכ״ה אף בכי״ע, ובד ליתא כל בבא זו. ובראשונים הנ״ל גורסים לפני בבא זו: [היה בלבו לתרום חומץ על חומץ] מה שבידו חומץ, ופירשו כנ״ל שהיה סבור שכל החביות הן של חומץ ונמצא שמקצתן היו של יין.

החומץ תורם וכו׳. וכ״ה בכי״ע וברמב״ן הנ״ל, ובשאר הראשונים: תרום, עיין מ״ש לעיל.

31. היה בודק את החבית וכו׳. כלומר, שהיה בודק את החבית בהקשה שהיה מקיש בה⁶ להוודע אם לא נתחמצה. ומכאן שכוונתו היתה לתרום מן היין דווקא, ואם נתחמצה אינה תרומה, ומחמת תרומת טעות אתינן עלה, עיין בראשונים שהבאנו לעיל, ועיין מאירי פסחים ק״ז א׳ (91 ע״ב).

להיות מפריש עליה והלך וכו׳. בד ובכי״ע לנכון: והולך, וכ״ה בירושלמי. ובבבלי: להיות מפריש עליה תרומה והולך. ופירש״י (בקידושין): להיות סומך עליה בהפרשת תרומותיו ממנה על שאר חביות. וכן הסיגנון להלן ריש פרק ה׳, עיי״ש.

31-32. עד שלשה ימים ודיי וכו׳. וכ״ה בירושלמי ב״ב. ובבבלי נדה ב׳ ב׳: כל ג׳ ימים הראשונים ודאי וכו׳, וכן היה בקידושין הנ״ל לפני רש״י ותוספות שם. ובירושלמי ובבבלי הנ״ל נחלקו האמוראים בפירושה, ויש סוברים ששלשה ימים הראשונים ודאי יין, מכאן ואילך ספק. ויש אומרים ששלשה ימים האחרונים וודאי חומץ, ולפניהם ספק, ויש סוברים שג׳ ימים הראשונים וודאי יין, ג׳ ימים האחרונים ודאי חומץ ובאמצע ספק. ועיין ר״מ פ״ה מה׳ תרומות הכ״ד, ובשי״ק גיטין ספ״ג ד״ה שלשה. ועיין מ״ש לעיל רה״ז שו׳ 25–26 סד״ה התורם.

32. אבל יין מגתו מפרישין עליו וכו׳. כלומר, אבל יין מגתו אינו צריך לבדוק, והוא בחזקת יין כל מ׳ יום, מפני שאינו מצוי להחמיץ תוך זמן זה, ובירושלמי גיטין ספ״ג: יין מגיתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד ארבעים יום. ר׳ יהודה אומר עד הפרק. וברייתא זו נשמטה בירושלמי ב״ב, אבל נשאו ונתנו בה שהרי כ״ה שם (פ״ו ה״א, ט״ו ע״ג): ר׳ יצחק שאל עבר הפרק בסוף מ׳ יום, כוחו של פרק ביטל כח מ׳ יום, או כח מ׳ יום ביטל כוחו של פרק? ובירושלמי גיטין ספ״ג מבואר שלרבנן מ׳ יום עיקר, ואפילו בא הפרק לפני כן תורם. ולר׳ יהודה הפרק הוא עיקר, ואם בא הפרק לפני מ׳ יום אינו תורם, ואם לא בא הפרק אפילו באו מ׳ יום תורם.⁠⁷ ועיין במהרי״ק על הר״מ פ״ה מה׳ תרומות הכ״ה שנסתפק מעצמו בדבר זה, ובסוף הסיק: ועיי״ש בירושלמי.
ובר״מ הנ״ל: ויין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין מ׳ יום.⁠⁸ ורבינו לא באר מה דינו אם לא בדק יום או יומים לאחר מ׳ יום, ואח״כ בדק ומצאו חומץ אם הוא בחזקת יין עד סוף מ׳ יום. ובירושלמי גיטין הנ״ל היא שאלה שלא נפשטה, ועיי״ש בפ״מ, ועיקר.

33. האומ׳ תרומת הכרי הזה וכו׳. במשנתנו (פ״ג מ״ה): האומר תרומת הכרי הזה בתוכו וכו׳ עד שיאמר בצפונו או בדרומו. ופי׳ הר״מ בפיה״מ שם שאינו יכול להפריש תרומה ממקום אחר, אלא מפריש מיניה וביה, וכן פסק בפ״ג מה׳ תרומות ה״ח. ובירושלמי (פ״ג ה״ה, מ״ב ע״ב) מפורש שהתרומה חלה באמירתו זו ונדמע חצי הכרי, ולפיהו צריך למוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. וכן פירשו בריבמ״ץ ובר״ש שם. ועיין להלן.

מחציו כלפי צפון מדומע. בירושלמי הנ״ל מפרש: ונסב פלגא, כלומר נוטל החצי ומוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה שבו, עיין מ״ש לעיל.

34. עושה אותו כמין כי. כלומר כמין כ״י יונית X,⁠¹ ולפי זה מתחיל הדמוע באמצע, וכל מה שמתקרב לצפון מתרחב והולך. ובירושלמי הנ״ל: חד מן ארבעה, כלומר זוית הכ״י שפונה כלפי צפון. ובר״מ פי״ג מה׳ תרומות הט״ו: אמר תרומת הכרי בצפונו חולקין אותו לשנים והחצי שבצפון לשנים, ונמצא רביע הכרי שהוא צפון צפונו² הוא המדומע. ועיין בפיה״מ להר״מ מנחות פ״ו מ״ג וכלים ספ״כ, הוצ׳ דירינבורג עמ׳ 178 ומ״ש לעיל בהע׳ 39.
ובפירוש הגאונים כלים (הוצ׳ אפשטין עמ׳ 56) משמע שפירשו שהיא כף הפוכה, ועיין מ״ש בהערות שם בשם גליון כת״י הבבלי בכריתות. וכן מפרש ר׳ טוביה מארץ יון בלקח טוב תצוה כ״ט, ז׳ (עמ׳ 192): ״כמין כ״י יווני, כמו שקורין היוונים כ׳ כפא״, כלומר K.⁠³ וקרוב לוודאי שכן פירש גם הר״מ את התוספתא והירושלמי כאן, והיינו שמתחילה מחלק את הכרי באלכסון, ואח״כ מחלק שוב את החלק הצפוני באלכסון , ונמצא צפון צפונו של הכרי מדומע⁴ (עיין להלן בתוספתא).

34-35. נוטל את התרומה בצפון צפונו. וכ״ה בירושלמי: נוטל את תרומתו וכו׳. ומלשון זו מוכח שלרשב״ג לא נדמע הכרי כלל, אלא הוא כקובע מקום לתרומה בחוד הצפוני של הכרי. והוא חולק באלכסון את הזוית הצפונית של הכ״י, ומרים את התרומה מראש זוית זו. ובירושלמי הנ״ל מבאר: חד מן תומנייא, כלומר, צפון צפונו הוא חד מן תומניא. ושמא צ״ל שם: [מ]⁠חד מן תומנייא, כלומר, נוטל מן השמינית הצפונית, וכמו שפירשנו.

36. אע״פ שעובר בלא תעשה וכו׳. במשנתנו (פ״ג מ״ו): שנ׳ מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כ״ה, כ״ה). ובמכילתא (משפטים פי״ט עמ׳ 318): מליאתך אלו בכורין הניטלין מן המלא, ודמעך זו תרומה. וכ״ה בבבלי תמורה ד׳ א׳ (ועיין ברש״י ובתוספ׳ שם), ה׳ ב׳ (לפי שטמ״ק שם אות י״ב).

36-37. שיני לא יאכל עד שיוציא עליו ראשון וכו׳. כ״ה בכי״ע. וכן בפיסקי ר׳ אליהו מנחם מלונדריש לסדר זרעים:⁠¹ ומיהו אם הקדים מעשר שני לראשון לא יאכלנו עד שיוציא עליו מעשר ראשון. וממעשר ראשון יוציא התרומ׳.⁠² וברור שפירש ע״פ התוספתא כאן, וכגי׳ כי״ע. וגי׳ כי״ו וד משובשות, עיין בשנו״ס.

38. שאין תרומה מעכבת את הבכורים. בבא זו חוזרת לרישא, ומפרשת שאם הקדים תרומה לבכורים וכו׳ מה שעשה עשוי, וחייב להפריש אח״כ את המוקדם שאין הפרשת תרומה מעכבת את הפרשת הבכורים. ובתמורה ה׳ ב׳ (לפי שטמ״ק שם אות י״ג): דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו, להביא אע״ג דקא עשרת מעשר ראשון מקמיה דתשקול תרומה, מ״מ תפריש תרומה.
ובאמת הלכה זו שנויה במחלוקת, ונחלקו אמוראים בירושלמי (פ״ג ה״ז, מ״ב ע״ב) אם הוא עובר על הפרשה הראשונה (כלומר, כשמפריש תרומה לפני בכורים עובר מיד על הפרשת התרומה), ואח״כ מותר לו להפריש בכורים, או שאינו עובר כלום עד הפרשה השניה.⁠³ ואמרו שם בירושלמי: לסירוף הכרי נפק מביניהון, כלומר לעניין אם צריך לשרוף את הכרי בהקדים מעשר ראשון לתרומה, ולמ״ד שעובר מיד, הרי כבר מה שעשה עשוי ואין לו תקנה, אבל למ״ד שעובר בהפרשה שנייה צריך לשרוף את הכרי כדי שלא יעבור על בל תאחר.⁠⁴ ועיין להלן שם בירושלמי ובפ״מ שם. ופושט הירושלמי: תנון⁵ קומי דר׳ אבהו תרומה אינה מעכבת את הבכורים, וזו היא הברייתא שלנו, וש״מ שעל הראשונה הוא עובר, ואינו מעוכב מלהפריש את המאוחר.⁠⁶ וכל מפרשי הירושלמי נדחקו מאד, עיי״ש.

כיוצא בו העושה עיסה מן הטבל וכו׳. כלומר, דין הקדמת חלה לתרומה ותרומה לחלה כדין הקדמת מעשרות לתרומה ומע״ש למע״ר. ופסקה הר״מ בפ״ו מה׳ בכורים ה״ו.

39-40. חלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה. בר״מ הנ״ל: חלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר. ועיין ברדב״ז שם. ובירושלמי חלה פ״א רה״ה, נ״ז ע״ד: בנתיים מהו⁷ וכו׳, ר׳ יונה בשם רשב״ל בנתיים כבראשונה (כלומר, חייבת בחלה ופטורה מן המעשרות) ר׳ יוסה בשם רשב״ל בנתיים כבאחרונה (כלומר, פטורה מן החלה וחייבת במעשרות). איזהו בנתיים? העושה עיסה מן הטבל, חלה חייבת בתרומה, ותרומה חייבת בחלה. מניין שחלה חייבת בתרומה וכו׳, חלה תרימו תרומה, מחלה תרימו תרומה. מניין שהתרומה חייבת בחלה וכו׳ מאותה שכתוב בה ראשית תרימו חלה. נמצאנו למדים שרשב״ל חולק על הברייתא שלנו. ועיין במלא״ש חלה פ״א סמ״ד.

40. ותרומה לא תאכל עד שיוציא עליה חלה. וכן בר״מ הנ״ל: ואם הפריש תחלה תרומה לא תאכל וכו׳. ואעפ״י שאמרנו במשנת חלה (פ״א מ״ד) שהמדומע פטור מן החלה וכ״ש תרומה (עיי״ש פ״ד מ״ג), כבר נתבאר בירושלמי (חלה פ״א ה״ד, נ״ז רע״ד) שהוא דווקא כשנדמע ואח״כ חל חיוב חלה, אבל כשכבר חל חיוב חלה אינו נפקע ע״י תרומה, ועיין ר״ש חלה פ״א סמ״ד.

41. היה הולך להפריש תרומה וכו׳. כלומר היה בדעתו להפריש תרומה ובשעת ההפרשה אמר ה״ז מעשר ראשון מחמת פיזור הדעת, וכן אם הלך להפריש מע״ר ובשעת ההפרשה נתפזרה דעתו ואמר ה״ז מע״ש ונמצא מקדים מע״ר לתרומה או מע״ש לראשון. דבריו קיימין, ואין זו הפרשה בטעות שהרי בשעת ההפרשה היו פיו ולבו שוין, ושיגרא כגון דא אינה נחשבת כשגגה, עיין לעיל הע׳ 46.

44. בשעת הפרשתו אמ׳ הרי זה מעשר עני וכו׳. כלומר, דבריו קיימין, והברייתא כר״מ הסובר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, והוא יודע שאין מעשר עני בשנה ראשונה והשניה,⁠¹ ומתכוין לשם צדקה, עיין בבלי ערכין ה׳ א׳ (ובמקבילות) ובתוספ׳ שם ד״ה אדם. וצריך לקרוא לו אח״כ שם מע״ש ופודהו ומחלקו לעניים. ועיין מ״ש בתס״ר ח״א עמ׳ 47.

44-45. נתכוין לומ׳ מעשר שני וכו׳. משנה פ״ג מ״ח, ועיין בירושלמי כאן ובנזיר ריש פרק ה׳, נ״ג ע״ד, ובבלי פסחים ס״ג א׳. ובתוספ׳ שם ד״ה המתכוין: אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים וכו׳, התם אינו טועה בדבורו, אבל הכא דברים שבלב הם, ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום, לפי שטעה בדבורו. ועיין מלא״ש למשנתנו מה שכתב על פירוש ר״מ פיזנטי.

45-46. מעשר עני ואמ׳ מעשר שני וכו׳. כ״ה בכי״ע. ובכי״ו ובד בטעות: מעשר ראשון ואמ׳ וכו׳. ופירושו שאם בשנת מעשר עני אמר כן דבריו קיימין, מפני שאין אדם מוציא את דבריו לבטלה (עיין מ״ש לעיל), ואנו מפרשים את דבריו שכיוון למעשר שהוא שני לראשון (עיין בתוספ׳ ערכין ה׳ א׳ ד״ה אדם), ותיקן את הכרי ממעשר עני.

46. ר׳ יוסה או׳ אם לשום מעשר עני נתכוון וכו׳. כלומר, ר׳ יוסי סובר כחכמים שאדם מוציא את דבריו לבטלה (ועיין בתוספ׳ נזיר ט׳ א׳ ד״ה אין), וסתם מעשר שני הוא מעשר שני ממש, ולא שני לראשון, ואם הוא כיון למעשר עני ואמר מעשר שני סתם בטל דבורו את מחשבתו, ולא אמר כלום, וצריך לקרוא אח״כ שם מעשר עני.

47. אם משום מעשר שני לראשון וכו׳. כלומר, אם הוא בעצמו כיוון בדיבור ״שני״ לשני לראשון, ולא סתר את מחשבתו, הרי אין הוא גרוע מהפריש סתם ולא קרא לו שם, שהמעשר חל לשיטת ר׳ יוסי להלן מע״ש פ״ד הי״ד (עיין מש״ש), ובפרט כאן שמחשבתו היתה לשם מעשר עני. ועיין בר״ש למשנתנו. ועיין במשנת תמורה פ״ה מ״ד.

47-48. גוי שתרם תרומתו תרומה. כפו״פ פ״ד עמ׳ כ״ז. ובמשנתנו פ״ג מ״ט: הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשרות וכו׳. ובמלא״ש שם: אית ספרים דגרסי שתרמו משלהן תרומתן תרומה. וכ״ה בירושלמי נוסח הרש״ס, ל״א ע״ב, וכנראה שהגיה ע״פ הבבלי גיטין כ״ג ב׳. ועיין קידושין מ״א ב׳. ובירושלמי כאן: מה פליגי בתרומת גורנו, אבל גוי שלקח פירות מישראל אף ר״ש מודה וכו׳, היא [ה]⁠מחלוקת. כלומר ר״ש חולק אף בגוי שלקח מישראל, אבל אף לשיטה זו המשנה מדברת בתרומת גורנו. וכן משמע מן התוספתא להלן שהגוי הפריש מפירות גורנו, ואין קניין לגוי בא״י להפקיע מידי מעשר, ואין מרוחו פוטר. ועיין ברש״י ובתוספ׳ בבבלי הנ״ל. ועיין ר״מ פ״ד מה׳ תרומות הט״ו, ועיין מ״ש הרי״פ פערלא (בבאורו לכפו״פ פ״ד, ע״ג ע״ב ואילך) בברור שיטות גדולי האחרונים בזה. ועיין להלן שו׳ 53 ד״ה וחלה ומש״ש.

48. במי דברים אמורים. עיין מ״ש על צורה זו לעיל דמאי פ״ג הע׳ 14.

על הגורן הפריש תרומה וכו׳. וכ״ה בכפו״פ הנ״ל. ופירושו שהפריש בפנינו ונתנה מיד לכהן וכו׳, ומוכה ממעשיו שהפריש כתקון ע״מ לתת לכהן, ללוי ולעני, לכל אחד כדינו. ובבבלי ערכין ו׳ א׳: א״ר יהודה אמר רב גוי שהפריש תרומה מכריו, בודקין אותו אי בדעת ישראל הפרישה (פירש״י: למקום שתרומת ישראל הולכת) תנתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה, חיישינן שמא לבו לשמים (כלומר להקדש). ועיין בשטמ״ק שם.

49. פירותיו מתוקני׳. וכ״ה גם בכפו״פ הנ״ל. ומכאן שאין כאן שאלה בתרומה גרידא שהיא אסורה לזרים, אלא אף בתיקון הפירות שהותרו משום טבל, עיין מ״ש ברישא.

49-50. המכניס פירותיו לתוך ביתו וכו׳. וכ״ה בד, ובכפו״פ חסרה בבא זו. ובכי״ע: הכניס פירות וכו׳. ולפנינו צ״ל: היכניס פירותיו וכו׳. כלומר, שהגוי הכניס אח״כ את פירותיו המתוקנין לתוך ביתו.

50. פירותיו מקולקלין. שיש כאן חשש שמא עירבן בפירותיו טבל, ונמצא טבל והולין מעורבין זה בזה, וצריך לתקן אותם ממקום אחר. ואעפ״י שראינו את הגוי מפריש תרומה ומעשר מפירות גורנו כדין, לא הוחזק בזה כנאמן שיתקן גם את שאר פירותיו.

ישראל החשוד שמכניס וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע: להכניס וכו׳. וצ״ל לפנינו: שהכניס וכו׳, כלומר ישראל החשוד שראינו אותו מפריש תרומה ומעשר כדין וכו׳.

51. פירותיו מקולקלין. וכ״ה בד. אבל בכי״ע לנכון: פירותיו מתוקנין. וכנראה שאף בכפו״פ הנ״ל היתה הגירסא כן, ונשמט ע״י הדומות מ״מתוקנין״ עד ״מתוקנין״ ועיין להלן שו׳ 60–61. והכוונה היא שבישראל החשוד שראינו אותו מפריש כדין, אין אנו חושדין בו שערב את הפירות בפירות שאינן מתוקנין.

הכותי כגוי וכו׳. כפו״פ הנ״ל.

51-52. כותי כישראל. וכן להלן פסחים פ״א הט״ו (בכי״ע. ובכי״ו פ״ב ה״ג): רבן שמע׳ בן גמליאל אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ועיין בירושלמי שם פ״א ה״א, כ״ז ע״ב. ובבבלי ברכות מ״ז ב׳: והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי וכו׳, דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה וכו׳. ועיין גיטין י׳ א׳, קידושין ע״ו א׳, חולין ד׳ א׳. ולפ״ז דין כותי בפירות שהכניס לתוך ביתו (ולא למכירה לשוק) כדין ישראל חשוד שראינו אותו מתקן, ופירותיו מתוקנין, כגי׳ כי״ע. ועיין לעיל דמאי פ״ה שו׳ 105–106 ומש״ש.

52. גוי שהפריש בכור פטר חמור וכו׳. בבבלי מנחות ס״ז א׳: גוי שהפריש פטר חמור וחלה וכו׳. וכן בשו״ת הרשב״א ח״ה סי׳ נ״ו: ותניא גוי שהפריש פטר חמור וכו׳. ורבינו לא כיוון לתוספתא כאן, אלא העתיק את לשון הבבלי.
והנה בבבלי ליתא המלה ״בכור״, וברור שהכוונה היא לפטר חמור גרידא, או לפדיון פטר חמור (עיין מ״ש להלן), אבל בתוספתא משמע שהפירוש הוא: גוי שהפריש בכור בהמה טהורה או פטר חמור וכו׳. ואם נאמר שאף בישראל מצוה להקדיש את הבכור,⁠¹ הרי יש מקום לומר שאף גוי שהפריש בכור בהמה טהורה דינו כהקדיש קרבן לשמים (עיין ערכין ו׳ א׳), ואסור בגיזה ובעבודה. ברם בספרי ראה (פי׳ קכ״ד עמ׳ 183) מפורש: לא תעבוד בבכור שורך, עובד אתה בשל אחרים וכו׳. ופי׳ רבינו הלל שם (מ״ו ע״ג): ״דהיינו בשל גוים, דאי⁠[ן] הקדישו קדשות כדתני בספרי דבי רב² וכו׳ לרבות גוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, מותרין בגיזה ועבודה וכו׳ ״. כלומר, גוי שהפריש בכור אין דינו כנדר ונדבה, והוא מותר בגיזה ועבודה.⁠³ ובירושלמי שבת פ״א ה״ד, ג׳ ע״ג, נמנו בין גזירות י״ח דבר שגזרו על מתנותיהם⁴ ועל בכוריהן. ושמא הכוונה היא שלא יקבלו מהם אפילו בכור בעל מום ופטר חמור.

53. עובדין בו וגוזזין אותו ואחר כך וכו׳. במנחות הנ״ל: מודיעים אותו שהוא פטור, וחלתו נאכלת לזרים, ופטר חמור גוזז ועובד בו. וכ״ה בשו״ת הרשב״א הנ״ל: ופטר חמור גוי העובד בו, וצ״ל: גוזז ועובד בו. והנה לפי הבבלי מודיעים אותו שהוא פטור (כדי שלא יחשוד בישראל שהם מזלזלים בקדשים, עיין ש״ך יו״ד סוף סי׳ שכ״א), ואח״כ מותר פטר החמור בגיזה ועבודה.⁠⁵ ברם בתוספתא מפורש שבפטר חמור שהנאתו מרובה, הודעה גרידא אינה מספיקה, אלא מקודם עובדים בו וגוזזים אותו כדי להוכיח לגוי שאינו בכור, ואח״כ מקבלין אותו, ושוב אין כאן חשש של חשד.
ובתוספ׳ מנחות ד״ה עו״כ כתבו: ״שהפריש פטר חמור. פירש בקונטרס שהפריש שה, וקשה אפילו בשל ישראל ליתא משום קדושה דחולין גמורין הוא וכו׳⁠ ⁠⁠״. ברם ברי לי שרש״י פירש את הברייתא אחרת, שכ״ה לשונו: ״שהפריש שה לפדיון פטר חמור שנולד לו בהיותו גוי״. הרי לך ברור שרש״י פירש שאנו עוסקים בגוי שהפריש שה לפטר חמור ונתגייר, והדין הוא שמודיעים לו שהוא פטור, ואינו צריך לתת את השה לכהן, ופדייתו אינה פדייה, ופטר חמור עצמו גוזז בו ועובד בו, כלומר הגר. ולשון הברייתא בבבלי מתפרש יותר יפה כפירש״י, עיין בשטמ״ק שם אות י״ט, וכן משמע מן הלשון ״גוזז ועובד בו״⁶ אבל מלשון התוספתא משמע כפירוש התוספות שם, שאנו מדברים בגוי שהפריש פטר חמור עצמו כדי לתת אותו לכהן. וכן משמע מסתימת לשון הר״מ פי״ב מה׳ בכורים הי״ז.

וחלה נאכלת לזרים. בבבלי הנ״ל הוכיחו מברייתא זו (וכן מן התוספתא חלה פ״ב סה״ו) שתנא זה סובר מירוח הגוי אינו פוטר (שהרי מפורש אמרנו לעיל שתרומתו תרומה, ופירותיו תוקנו ע״י תרומתו), וגלגול הגוי של העיסה פוטר מחלה. ולהלן שם דחו ראייה זו. אבל בא״י פירשוה כפשוטה, וכן הסיקו בירושלמי חלה (פ״ג ה״ה, נ״ט ע״ב) שאליבא דרבנן: גילגול פוטר ברשות הגוי, אין המירוח פוטר ברשות הגוי, עיי״ש שלמדו כן מן הכתוב.

54. הוציא תרומה מתוך ביתו וכו׳. כלומר שלא ראינו את הגוי מפרישה על הגורן, אבל כשנותנה לכהן אין לחשוד בו שהוא נותן טבל לשם תרומה, שלמה יעשה כן. וכל הברייתא בירושלמי ספ״ג, מ״ב ע״ב.

טבל ותרומה דברי ר׳. פירשו בירושלמי הנ״ל שרבי חושש שמא הפריש ממין על שאינו מינו, ואין התרומה חלה כלל, וממילא יש כאן ספק תרומה ספק טבל.

55. אלא תרומה גדולה בלבד. כלומר, שאינו הושש שמא הפריש ממין על שאינו מינו או משנה לחברתה וכדומה.⁠⁷

56-57. אין נוהג בו אלא מעשר ראשון בלבד. כלומר, רשב״ג אינו חושש לכלום, והוא נאמן. ובירושלמי הנ״ל גורס: אינו צריך להפריש, אלא מעשר ראשון בלבד. ויש כאן קיצור לשון, והכוונה: אינו צריך להפריש (כלומר, כלום), אלא [הוא] מעשר ראשון בלבד.

57. אמ׳ פדוי הוא. כלומר, שעכשיו הפירות הם חולין גמורים, ופשיטא שאינו נאמן. ובירושלמי חסרה בבא זו.

58. פדאוהו אליכם. בד ובכי״ע: פדאוהו לכם, כלומר הגוי אומר להם שהוא מע״ש גמור וצריך פדיון. ובירושלמי חסרות שתי מלים הללו (אלא סתם מע״ש), והיא היא. ובכי״ו נראה שצ״ל: פדאוי⁸ הוא ליכם (=לכם). וכנראה שכ״ז הוא באשגרה מלהלן שו׳ 60, והנכון הוא בירושלמי הנ״ל.

59. אין נוהג בו אלא מעשר שני בלבד. ובירושלמי הנ״ל: אינו צריך להפריש אלא מעשר שני בלבד. ופירושו כדלעיל, אינו צריך להפריש, אלא הוא מע״ש בלבד. ואמרו שם בירושלמי: א״ר יוסי בר בון ר׳ חשש שמא הפריש ממין על שאינו מינו (ולפיכך יש כאן בכל מקום ספק טבל גמור). ורשב״ג חשש שמא הקדים. ולפי גירסא זו עלינו להגיה בירושלמי בדברי רשב״ג (עיין בפירוש הגר״א), והירושלמי חולק על התוספתא. ברם בירושלמי כי״ר: ורשב״ג או חושש שמא הקדים. ולפ״ז אפשר שהירושלמי שאל: ורשב״ג אן (=אין) חושש שמא הקדים? כלומר, וכי רשב״ג אינו חושש שמא הקדים הגוי מעשר לתרומה, ומע״ש לתרומה ולמע״ר, ונמצא מע״ר שלו טבול לתרו״ג, ומע״ש טבול לתרו״ג ולמע״ר (ועיין ירוש׳ דמאי פ״ד ה״ה, כ״ד ע״א). ונשאר בקושיא. ולפי גירסא זו מתאימים דברי הירושלמי לגירסת התוספתא כאן.

60. פדוי הוא לכם לא אמ׳ כלום. וכ״ה בד. והמלה ״לכם״ מיותרת כאן ובאה באשגרה מלהלן, ואיננה בכי״ע. ואיננה גם במה״פ לדמאי (פ״ד ה״ג ד״ה אתא), אבל מכיוון שאינו מזכיר את הכת״י שלו, אפשר שתקן בעצמו כן. והפירוש הוא שמכיוון שהחשוד אומר שעכשיו הם חולין גמורין אינו נאמן, כי מה לי מע״ש פדוי, מה לי פירות מתוקנין. ובירושלמי שם: הוציא להן מעשר שיני מתוך ביתו, אמר להן פדוי הוא נאמן וכו׳. וכנראה שאין זו הברייתא שלנו, ושם הכוונה שראוהו מפריש מע״ש, והחשש הוא שמא הקדים מע״ש לראשון. ועיי״ש בירושלמי שרצו לומר שהברייתא כר׳ אליעזר הסובר נאמן לשני נאמן לראשון, אבל לחכמים אפשר שצריך להפריש ראשון מן השני, עיי״ש. ועיין ר״מ פי״ב מה׳ מעשר ה״ה ובהשגות שם. ועיין להלן מע״ש פ״ג שו׳ 51 ואילך ומש״ש.

60-61. פדאוהו לי פדאוהו לכם וכו׳. כלומר אם החשוד אומר שהוא מע״ש שאינו פדוי, בין אם אמר פדאוהו לי, בין אמר פדאוהו לכם (כדי להפטר מן החומש) נאמן, שאין ישראל חשוד לתת טבלים לישראל בחזקת מע״ש שאינו פדוי. ובירושלמי דמאי הנ״ל: פדו לו (צ״ל: פדוי לי, וכ״ה בהשגות הנ״ל, ובכי״ס שם), ופדו לכם אינו נאמן, כלומר, לי הוא פדוי, אבל אתם פדו לכם (אם אינכם מאמינים לי), אינו נאמן שפדה אותו, וזו היא ברייתא אחרת, עיין מ״ש לעיל. ולפי גירסת התוספתא אף רבי מודה בישראל חשוד שהוא נאמן על מע״ש, ואינו נוהג בו אלא מע״ש בלבד.

61. והכותי כגוי וכו׳. כלומר, אם הוציא מע״ש ואמר פדאוהו לכם, נוהג בו טבל ומע״ש, כשיטתיה לעיל.

62. כותי כישראל. לרשב״ג באמת אף גוי נאמן על מע״ש שאינו פדוי, כשיטתיה לעיל, אלא שהברייתא כאן היא כללית, כלעיל שו׳ 51–52. עיין מש״ש.

כותי שתרם ונתנה לכהן וכו׳. ברייתא זו היא קשה מאד ולא הובאה בשום מקום לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בראשונים. ומן קושיי פתרתי לה בתס״ר (ח״א עמ׳ 48) שהכותי נתנה לכהן כותי.⁠¹ ושמא צ״ל לפנינו: ונתנה לכותי.⁠² ואעפ״י שהכותי תרם מלכתחילה ע״מ שלא לתת לכהן (שהרי הכהנים שלו הם זרים), מ״מ היא תרומה גמורה, שהרי לשם תרומה הפרישה. וכבר חקרו האחרונים בדין תרומה שהפרישה ע״מ לעכבה לעצמו, עיין מ״ש הרב רח״י קוסובסקי בספר ״אזכרה״ לזכר הרב קוק מחלקה ה׳, עמ׳ כ״ה ואילך, ועיין מ״ש הרי״פ פערלא בבאורו לכפו״פ י״ג ע״א ואילך, ומ״ש לעיל ברכות עמ׳ 116 ובהערה 53 שם.

63. תרומה ויחזור ויתרום. רשב״א חוכך לומר שאפשר שהפרשה ע״מ לתת לכהן כותי אין כאן הפרשה בקדושה כלל, שכותי כגוי הוא ואם אינו תורם כדעת ישראל אין תרומתו תרומה כלל, ולפיכך צריך הישראל להפריש שניה.

63-64. מכהן שתרם ונתנה לפני בהמתו. כלומר, כהן שתורם טבל טמא משל עצמו, נחשוש שמא לא תרם אלא על מנת לתתה לפני בהמתו,⁠³ ונמצא לשיטתך שלא תיקן את הכרי.

64. הפרשה היא זו וכו׳. בכי״ע: אפרשתה היא זו וכו׳. כלומר, בכהן ישראל שהפריש תרומה מכרי טמא היא הפרשה גמורה, שהרי ברך על הפרשתה ותרם בקדושה לשם תרומה וזכה בה, והתורה לא אסרה במפורש לתתה לפני בהמתו, עיין מ״ש בהע׳ 61.

65. היתה לו ערימה מורחת. הברייתא קשה מאד, וכי עניין גמר מלאכה אתינן לשנות כאן? ובכי״ו יותר קרוב לקרוא: מודחת, ונראה שצ״ל: מודדת, כלומר ממודדת, מדודה.⁠¹ ובפירושו נראה שאעפ״י שמצוה לתרום באומד, מ״מ אם היתה לו ערימה מדודה מותר לעשות כולה תרומה על כרי מוקף שאינו מדוד, משום שסוף כל סוף אינו תורם במדה,⁠² שהרי אינו יודע מדת הכרי התרום. וכן מסתבר שמותר לו לאדם ליטול תאנה ושתים ולתרום אותן על תאנים שלא מנאן, ואין הוא נקרא תורם במניין. ועיין מ״ש להלן על שייכות ברייתא זו לכאן.

66. נטלה תרומתה אם רצה לעשות אותה וכו׳. כלומר, אם היתה לו ערימה מדודה אחרי שניטלה תרומתה מותר לו לכתחילה לעשות את כל הערימה מעשר על כרי שאינו מדוד, ויחשב אח״כ כשימדוד את הכרי, ואין הוא נקרא מעשר אומדות. וכן הדין אם ניטל מעשר ראשון מערימה מדודה יכול לעשותה מעשר שני על כרי שאינו מדוד. ונראה שהברייתא נסמכה למשנתנו ריש פרק ד׳: המפריש מקצת תרומה ומעשרות וכו׳. ועיין מ״ש להלן פ״ה ה״א, ומ״ש הרדב״ז לשונות הר״מ סי׳ קמ״ו. ולעצם ההלכות כאן עיין ר״מ פ״ג מה׳ תרומות סהכ״ב. ועיין מ״ש בסוף פרקין.

68. ניטל מעשר שיני וכו׳. וכ״ה בד, ואין לה פתרון, שהרי בשנה שנוהג בה מעשר שני אינו מפריש מעשר עני,⁠³ ואין תורמין ומעשרין מן החדש על הישן (משנה פ״א מ״ה). וכנראה שנכתבה באשגרת סופרים, ובכי״ע ליתא לבבא זו (וצוק׳ הדפיסה בטעות), ואפשר שרק המלים ״ניטל מעשר שיני״ הן בטעות, והכונה היא רצה לעשות אותה מעשר שני עושה (בשנת מע״ש), רצה לעשות אותה מעשר עני (בשנת מ״ע) עושה.

69. ואם אמ׳ הריני תורם ומחשב וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע בטעות: אם אמ׳ הריני תורם תורם ומחשב (אשגרה מלהלן פ״ה ה״ו) אמ׳ אם תעלה וכו׳. והנכון כלפנינו, ופירושו, אבל אם אמר כשבא לעשות את הערימה המדודה (כהגהתנו לעיל) תרומה על מקום אחר: הריני תורם ומחשב וכו׳, כלומר, אני אמדוד אח״כ אף את הכרי התרום, כדי לראות אם הערימה היא אחד מששים שבו וכו׳.

תרומתו תרומה וכו׳. צ״ל: תרומתי תרומה וכו׳ אין תרומתי תרומה, והכל הוא מן התנאי שלו.

70-71. תרומתו תרומה אלא שתרם במדה. כלומר, אעפ״י שהוא תרם באומד, אלא כיוון לאחד מששים, מ״מ אם התנה שאם לא יכוין את המדה לא תחול התרומה, הרי הוא כאילו מדד אף את הכרי, ונמצא תורם במדה. אבל כשעושה את הערימה המדודה מעשר על מקום אחר, עדיף שיתנה כן שאם לא יעלה בידו אחד מעשר שלא יהיה מעשר, כדי שלא ירבה ולא ימעט במעשרות. ועיין בירושלמי פ״ד ה״א, מ״ב ע״ג, ומ״ש להלן פ״ח ה״א.