15-16. באחד בניסן אין בו מנחה ונעילה משם שיש בו קרבן מוסף וקרבן עצים. מנהיג ה׳ תעניות סי׳ ט״ו, מ״ח ע״ב, בשם התוספתא. וכדי להבין יפה ברייתא זו, עלינו לבאר את הגירסא הנכונה במשנתנו פ״ד מ״ד, וכן שנינו שם: כל יום שיש בו הלל, אין בו מעמד בשחרית, קרבן מוסף אין בו בנעילה, קרבן עצים1 אין בו במנחה דברי ר׳ עקיבא. אמר לו בן עזאי כך היה ר׳ יהושע שונה קרבן מוסף אין בו במנחה, קרבן עצים אין בו בנעילה, חזר ר׳ עקיבא להיות שונה כבן עזאי. ברם בכי״י (עיין בהוצ׳ מלטר, עמ׳ 121), אצל הגאונים (ראה אוה״ג, עמ׳ 34 ועמ׳ 35), בר״ח ועוד הגירסא להפך: קרבן מוסף אין בו במנחה, קרבן עצים אין בו בנעילה דברי ר׳ עקיבה, אמר לו בן עזאי כך היה ר׳ יהושע שונה קרבן מוסף אין בו בנעילה וכו׳, עיין מ״ש הרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 126, ובמלא״ש במקומו. וגירסת התלמוד הבבלי במשנתנו היא כגירסת כתה״י והגאונים, שהרי אמרו שם (כ״ח ב׳) בפירוש: אלא דמנחה, קרבן עצים דחי,2 ובוודאי נאמרו הדברים לפי המסקנא, עיין במהרש״א שם במקומו, בדק״ס, עמ׳ 161, הערה ל׳, ובמבוא לנוה״מ, עמ׳ 127.
וכן בירושלמי פ״ד ה״ה, ס״ח ע״ב: ר׳ אחא בשם ר׳ יסא כמתניתן. אית תניי תני ומחלף. ר׳ יעקב בר חה3 כמתניתן. אמר ר׳ [יודן] סימון4 סוכרא דקיסא טרד. ופירש הרי״ן אפשטין:5 בריח העץ נועל, ז״א שהסדר הוא נעילה - עצים - עצים - נעילה, והיינו: קרבן מוסף אין בו בנעילה, קרבן עצים אין בו במנחה וכו׳, קרבן עצים אין בו בנעילה. ולפי דבריו גרס הירושלמי במשנה כמו בהוצאות שלנו בבבלי, והמשנה תוקנה שם ע״פ דברי ר׳ יסא, ועיי״ש במבוא לנוה״מ, עמ׳ 714. ולפי דבריו גרסו שני התלמודים במשנתנו כבהוצאות שלפנינו, אלא שהיתה ידועה להם ברייתא המחלפת את דברי התנאים.
איברא אין ספק בעיני ששני התלמודים6 גרסו כגירסת כתה״י, הגאונים והר״ח הנ״ל, והיינו שלפי המסקנא (אחרי שנתקבלו דברי בן עזאי): קרבן מוסף אין בו [מעמד] בנעילה, קרבן עצים אין בו [מעמד] במנחה, ופירוש הסימן ״בריח של עץ סוגר״ הוא בשעה שיש עצים (בריח) יש נעילה (סגירה), ויזכור התנא לשנות: קרבן מוסף אין בו בנעילה, קרבן עצים אין בו במנחה (אבל יש בו בנעילה). וכן מוכרח מן הסוגייא להלן שם, אלא שנשתבשו בה המפרשים. ומתוך הירושלמי והתוספתא שנביא להלן (שו׳ 17–18, ד״ה ולפי) משמע שאין בו מעמד פירושו שלא היתה בו קריאת מעשה בראשית (בירושלים), אבל היו מתפללין על הקרבן במוסף אף את התפילה הנוספת שלהם.7
ברם לא נתברר בפירוש מהו יום שיש בו קרבן מוסף. ובשרידים מפי׳ הר״א, הוצ׳ ר״ד הלבני, עמ׳ 71: קרבן מוסף אין בו במנחה. כגון ראש חודש וראש השנה וחולו של פסח שהיה בו קרבן מוסף (כלומר, ולא הלל) וכו׳. ומוכח מדבריו שאף ביום טוב היה מעמד. ובר״ח כ״ח א׳: כגון ר״ח וחולו של מועד וכו׳. וכן בשו״ת הר״י מיגש סי׳ מ״ח: יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ר״ח וכיוצא בו. ומתוך דברי הר״ח מוכח שביום טוב לא היה מעמד, כשם שלא היה בשבת, אבל בחול המועד לא בטל המעמד. ברם מתוך פסק הר״מ8 מוכח שלא היה מעמד בחול המועד כלל, וכן משמע מפירוש רבינו יהונתן הנ״ל (לעיל הערה 13) שביו״ט לא היה מעמד כלל, אפילו בחולו של מועד.9 וכן מוכח מפירוש הרי״ד בסוף ספר המכריע ומפסקיו (באהלי יצחק) בסוגיין שכתב: כבוד ההלל (כלומר, בחנוכה) דוחה את המעמד, כאילו היה י״ט וכו׳ שהוא כמו יו״ט וכו׳, וקרבן עצים הוא כמו י״ט. וכן במנהיג ה׳ תעניות סי׳ ט״ו, מ״ח ע״ב: דזמן עצי כהנים אין מעמד בנעילה, מפני שהוא י״ט. ולפי כל הנ״ל לא היה מעמד לא בשבת ולא ביו״ט ולא בחולו של מועד.
נמצאנו למדים שיום שיש בו הלל הכוונה לחנוכה גרידא, ויום שיש בו קרבן מוסף הכוונה לר״ח גרידא, ור׳ יוסי בבבלי כ״ח ב׳ שמזכיר קרבן מוסף הכוונה לר״ח טבת (שהוא חל בחנוכה) גרידא, כפי שנוכיח להלן, שו׳ 17–18, ד״ה איברא. וע״פ הנחה זו, ורק ע״פ הנחה זו, נבין את הירושלמי בפ״ד ה״ה, ס״ח ע״א הנ״ל. וכן אמרו שם: אמר ר׳ יוחנן10 מפני סעודות ראש חדש. אמר ר׳ לעזר על שם כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. קרייא מסייע לר׳ יוחנן ויהי ממחרת החדש השני וכו׳. ר׳ יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא סכון מיעול עד דו איממא ואתון אמרין זמנו ועיבורו. ואין ספק בעיני ששניהם מפרשים את הבבא ״קרבן מוסף אין בו נעילה״, והכוונה לר״ח גרידא (שהרי בכל יום אחר שיש בו מוסף הוא יום טוב, ואין בו מעמד כלל, כמו שכתבנו לעיל). והעניין מתפרש לפי הנוהג העתיק שבימיהם, בנדון של שני ימים ר״ח.
והדברים נתבארו בר״מ פ״ח מה׳ קידוש החודש ואילך, וביתר ברור בשו״ת הרי״ד11 כת״י קנטבריא סי׳ כ״א, 57 ע״א, וז״ל: ומה ששאלת על ר״ח למה אנו עושים שני ימים יפה שאלת. ודע לך שאין טעם ר״ח כמו שני ימים טובים, ששני ימים טובים אנו עושים בעבור ספק,12 אבל שני ימים של ר״ח לא בעבור ספק אנו עושים, שאם [כן] כל ר״ח נעשה ב׳ ימים, ואפילו חדש מלא, אלא טעם הדבר כך נ״ל, כבר ידוע כי חודשה של לבנה היא כ״ט ימים ומחצה, ויום ל׳ היה ראוי לחלקו חציו לחדש העבר וחציו לחדש הבא, אבל לא נוכל לחלק היום לחצאין מפני זה תקנו חכמים לעשות החדשים אחד מלא ואחד חסר, ואפילו הכי הדין היה שביום ל׳ נקבע, נקדש החדש שכיון שמקצתו קודש כלו קודש, ולמחר בל״א לא נקדש, אבל כיון שתיקנו חכמים ליתן כל יום ל׳ לחדש שעבר אנו מקדשין יום ל״א למנות יום ראשון לחדש. ואע״פ שאנו מקדשין יום ל׳ ויום ל״א, אנו מקדימים ומקדשים יום ל׳, מפני שהוא זמנו של קידוש, שהרי חצי היום הוא ראוי להיות לחדש שבא, וצריכין אנו לקדש החדש הבא, והוא זמן הקידוש, ועוד אנו מקדשין למחר להיות מונין ממנו שלא נמנה מיום ל׳, אלא מיום ל״א וכו׳. ושניהם נקראים ר״ח [זה]13 לקידוש, זה למנין, וכך היו עושים מימות הנביאים14 כדכתי׳ בדוד ביום החדש השני וכו׳. וכן הביא בשבה״ל15 גם בשם רבינו שלמה.16 ועיין מ״ש הגר״י פרלמן באור גדול סי׳ נ״ח, קמ״ד ע״ב ואילך.
ולפיכך הזהיר ר׳ יוחנן שיכנסו לסעודה לפנות ערב ביום ראשון כדי שיזכירו זמנו ועיבורו.17 ועיין ירושלמי ר״ה פ״ד סה״ד, נ״ט רע״ג. ובמס׳ סופרים פי״ט ה״ז, עמ׳ 329 ואילך: בראש חדש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטין ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד (כלומר, לפני) שתשקע החמה, וצריך בברכת היין לומר וכו׳ מקודש בזמנו מקודש בעיבורו וכו׳. ועיין בקידוש ירחים דר׳ פנחס בצופה ההגרי ח״ו, עמ׳ 48 ואילך. ומשום סעודה זו18 שהיתה לפני חשיכה לא היה ביום שיש בו קרבן מוסף (והכוונה לר״ח גרידא, כמו שהוכחנו לעיל) מעמד בנעילה. ור׳ אלעזר פירש שהמעמד של נעילה נדהה ביום זה ולא המעמד של מנחה, משום שמנחה תדירה ונעילה אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.19 אבל ביום שיש בו קרבן עצים שהוא מדרבנן נדחה התדיר, מפני שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, כפירוש הר״ח בבבלי כ״ח א׳,20 ובוודאי רחפו לפניו דברי הירושלמי כאן. ולשיטת הסוברים שיש מעמד אף בחול המועד (והר״ח הנ״ל בתוכם) אין דברי ר׳ יוחנן שבירושלמי מספיקים כלל.21
והואיל ומתוך דברי הירושלמי כאן מוכח שיום שיש בו קרבן מוסף אין בו נעילה, הרי בהכרח יום שיש בו קרבן עצים אין בו מנחה ויש בו נעילה, והסימן ״סוכרא דקיסא טרד״ שבירושלמי הנ״ל פירושו ״נועל״, יש בו נעילה, כמו שכתבנו לעיל. נמצאנו למדים לפי דרכנו מן הירושלמי (כמפורש בדברי ר׳ אלעזר) שאפילו למ״ד יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד בנעילה, הכוונה לנעילה גרידא, אבל במנחה יש בו, כמפורש בריטב״א כ״ו א׳ ובמאירי, עמ׳ 83 (״שאין מתבטל בשבילו אלא מעמד נעילה״), ודלא כרוב המפרשים (עיין במיוחס לרש״י למשנתנו כ״ו א׳ ועוד) הסוברים שאם מעמד הנעילה מתבטל מחמת מוסף (ולא מחמת עצים) אין בו מעמד גם במנחה.22
והדברים משתמעים גם מן התוספתא כאן ששנתה: באחד בניסן אין בו מנחה ונעילה משום שיש בו קרבן מוסף וקרבן עצים. ובוודאי שנתה התוספתא לפי המסקנא, שיום שיש בו מוסף אין בו נעילה, הרי לך שאין בו מנחה מפני שיש בו קרבן עצים. ולשיטת המיוחס לרש״י וסייעתו שאם המעמד של נעילה נדחה מפני קרבן מוסף, כל שכן שאין בו מעמד במנחה, הרי בכל ראש חדש אין בו לא מנחה ולא נעילה. אלא שלמפרשים הנ״ל עדיין יש לפרש שהם גרסו כגירסת ההוצאות שלנו במשנתנו (עיין מ״ש לעיל), שהמסקנא היא: קרבן עצים אין בנעילה (אבל במנחה יש בו, עיין במיוחס לרש״י כ״ח רע״א, ובר״מ פ״ו מה׳ כלי המקדש ה״ח ועוד), ולפיכך הוצרכו כאן לקרבן מוסף. ברם בהי׳ הרי״ד סוף תענית, וכן בפסקיו באהלי יצחק, כתב שבכל יום שנדחה המעמד של נעילה (בין מחמת קרבן מוסף, בין מחמת קרבן עצים) נדחה גם המעמד של מנחה, וכן פירש הרע״ב במשנתנו. ולפיהם קשה לפרש את התוספתא כאן, משום שלדעתם אין צורך במוסף ובעצים, כדי שלא יהיה מעמד במנחה ובנעילה, אלא אחד מהם מספיק. ועיין גבורות ארי כ״ו א׳ ד״ה קרבן מוסף ודק״ס, עמ׳ 161, הערה ל׳.
ולפי דברינו לעיל שיום שיש בו מוסף אין בו מעמד וכו׳, הכוונה לראשי חדשים גרידא, בארה התוספתא שר״ח ניסן הוא יוצא מן הכלל, כשם שר״ח טבת הוא יוצא מן הכלל, עיין במשנתנו פ״ד סמ״ה, ויתבאר אי״ה להלן, שו׳ 17–18. ובבבלי כ״ח ב׳: וליתני נמי באחד בניסן לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים23 וכו׳, והוכיחו מכאן שהלל דר״ח לאו דאורייתא, עיי״ש. ועיין מ״ש על קריאת ההלל בא״י לעיל סוכה פ״ג, שו׳ 7, ד״ה קורין, אבל הברייתא כאן לא הזכירה כלל אם יש בו מעמד במוסף, עיין מ״ש ע״ז להלן, שו׳ 17–18, ד״ה נמצאנו ואילך.
נסכם את דברינו בשיטת התוספתא והירושלמי. א. ״אין בו מעמד״ פירושו אין בו קריאת התורה של מעמדות גרידא (אבל אין משמיטין את תפילת המעמד, כמפורש להלן בסמוך); ב. בימים טובים ובחולו של מועד לא היה שם מעמד כלל, כשם שלא היה בשבת (ומשנתנו במגילה פ״ג סמ״ד מתייחסת ליום שני וחמישי גרידא); ג. ביום שיש בו קרבן מוסף (והוא ר״ח גרידא, שהרי בשבתות וביו״ט לא היה מעמד) נדחה מעמד אחד (ולא יותר מאחד) שלאחר חצות (מנחה, או נעילה, עיין לעיל), אבל לא המעמד של המוסף עצמו, כמפורש להלן בתוספתא: ד. ביום שאין בו קרבן מוסף נחלקו ר״מ והחכמים אם יש בו מעמד בתפילה הנוספת, כמפורש להלן בתוספתא ובירושלמי: ה. בר״ח טבת שיש בו הלל, קרבן מוסף וקרבן עצים אין בו מעמד כלל לר״מ (כמשנתנו פ״ד סמ״ה), משום שעשאוה כיום טוב ממש שאין בו מעמד כלל, אבל ר׳ יוסי (החכמים שלהלן) חולק וסובר שבכל ר״ח יש מעמד במוסף, לרבות ר״ח טבת, ואינו כיו״ט גמור (ולא נדחו בו אלא מעמדות של שחרית מנחה ונעילה, משום הלל, קרבן מוסף וקרבן עצים); ו. בר״ח ניסן אין בו מעמד במנחה ובנעילה, אבל יש בו בשחרית ובמוסף, שהרי אין בו הלל ויש בו קרבן מוסף, וביום שיש בו קרבן מוסף (ר״ח) יש בו מעמד במוסף לכל הדעות, כמפורש להלן.
16-17. פרשה גדולה קורין אותה בשנים וקטנה ביחיד. בשחרית ובמוסף. פיסקא ממשנתנו פ״ד מ״ג. ופירשו בבבלי (כ״ז ב׳,
מגילה כ״ב א׳) שפרשה שיש בה חמשה פסוקים (כגון פרשה ראשונה של בראשית, וכדומה), או ששה פסוקים (יהי מאורות), שנים קורין בפרשה זו, ופרשה שאין בה אלא שלש (יהי רקיע) אחד קורא אותה. ועיין בירושלמי כאן פ״ד ה״ג, ס״ח ע״ב, ובמקבילה במגילה פ״ד ה״ב, ע״ה ע״א.
17-18. דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומ׳ כל שיש בו קרבן מוסף קורין בו מוסף, וכל שאין בו מוסף אין קורין בו מוסף. במשנתנו ובבבלי לא נזכרה מחלוקת זו. ובירושלמי פ״ד ה״ה, ס״ח ע״ב: מתניתא דר׳ מאיר, דר׳ מאיר אמר מתפללין וקורין מתפללין וקורין. ברם כרבנן מתפללין וקורין מתפללין והולכין להן. ופירש לנכון בפ״מ שדברים אילו עונים על מ״ג (הבבא שבתוספתא לעיל בסמוך): קורין אותה וכו׳ בשחרית ובמוסף. ועלה אמר הירושלמי שהיא כר״מ דווקא, אבל לחכמים מתפללין שחרית וקורין, מתפללין מוסף (כלומר, התפילה הנוספת שלהלן) והולכין להן, ואין קורין,
24 והוא כשיטת הר״י מיגש בשו״ת סי׳ מ״ח והר״מ בפיה״מ ובה׳ כלי המקדש, עיין מ״ש בריש פירקין. ולא עוד אלא שלמדנו מן הירושלמי שבתפילה הנוספת אין מחלוקת בין ר״מ והחכמים,
25 והמחלוקת ביניהם אם
קורין במוסף ביום שאין בו קרבן מוסף. ומן התוספתא כאן אנו למדים ש״קורין בו מוסף״ פירושו יש בו מעמד במוסף, אבל על התפילה לא נחלקו, ולשניהם מתפללים במוסף תפילה יתירה אפילו ביום שיש בו מוסף, שאין כוונת ״אין בו״ מעמד ברישא כאן אלא לקריאת מעשה בראשית, וכן מוכח מן הירושלמי שהבאנו לעיל, הערה 30. ועיין מ״ש לעיל, שו׳ 15–16, ד״ה איברא.
נמצאנו למדים ששיטת התוספתא היא שאין מוסף דוחה את המעמד (״קריאת התורה״) שלו, מפני שעדיין יש פנאי ביום (עין ברכות פ״ד מ״א), מה שאין כן בשחרית אם יש בו הלל, נדחה המעמד, משום שזמנו מוגבל, ואפילו ביום שאין בו הלל היו מאחרים, עיין ירושלמי ברכות פ״א ה״ה, ג׳ ע״ג,
ובבלי יומא ל״ז ב׳. והוא שלא כשיטת הבבלי כאן כ״ח ב׳, אלא כמו שרצה מר קשישא בריה דרב חסדא לומר שם. ולהלן שם הביאו: דתניא ר׳ יוסי אומר
כל26 יום שיש בו מוסף יש בו מעמד, ופירשוה בבבלי שם שיש בו מעמד בנעילה. אבל כבר העיר לנכון ביד דוד כ״ח ב׳ על הקשר בין ר׳ יוסי שבבבלי והתוספתא שלנו, ונדחק מאד בפירוש הדברים.
ברם כבר הוכחנו לעיל, שו׳ 15–16, ד״ה ברם, שיום שיש בו קרבן מוסף הכוונה לראשי חדשים גרידא, ובמשנתנו פ״ד סמ״ה (משנת ר״מ, כמפורש בירושלמי) אמרו: באחד בטבת לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל, וקרבן מוסף וקרבן עצים. והטעם הוא הואיל ויש בו כל הדברים הללו עשאוהו כיו״ט גמור, שאין בו מעמד כלל, ולא כר״ח ניסן שאין בו הלל (עיין לעיל, שו׳ 15–16, ד״ה באחד בניסן). ועלה חולק ר׳ יוסי וסובר
שכל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד, ואפילו אחד בטבת, ואינו כיו״ט גמור, אלא כשאר ראשי חדשים שיש בהם מעמד במוסף.
איברא אף מתוך הבבלי מוכח שידעו שר׳ יוסי חולק על ר״ח טבת גרידא, וכן אמרו שם (כ״ח ב׳): כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד, מעמד דמאי אילימא מעמד דשחרית, הא תנא קמא נמי הכי קאמר, אלא דמוסף וכו׳. ובכי״ל שם (עיין בשנו״ס אצל מלטר, עמ׳ 133): אילימא דמוסף דידיה נמי לא דהי (בתמיה), ועניין השחרית חסר. אבל בשני כת״י אחרים (עיי״ש בשנו״ס): אילימא דשחרית
הלל דחי ליה,
27 אלא דמוסף וכו׳. והחליטו שם בעל דק״ס
28 ומלטר שהיא גירסא משובשת, ברם להלן שם בכל כתה״י: אלא דמנחה, קרבן עצים דחי וכו׳, הרי לך ברור שהבבלי ידע שר׳ יוסי מכוין ליום שיש בו מוסף וגם קרבן עצים, מעכשיו אין צורך לשבש את הגירסא המקורית שבשני כת״י, והבבלי ידע שדברי ר׳ יוסי שנויים בר״ח טבת, ולפיכך הקשו שמעמד של שחרית נדחה מפני ההלל (של חנוכה) והמעמד של מנחה מפני קרבן עצים שבו.
29ולפי התוספתא כאן אין מחלוקת בין ר״מ והחכמים ביום שיש בו קרבן מוסף שיש בו מעמד (קריאת מעשה בראשית) במוסף. אלא שר״מ (משנתנו) סובר שבר״ח טבת לא היה מעמד כלל, מפני שעשאוהו כיום טוב גמור, ור׳ יוסי (בברייתא שבבבלי) סובר שכל יום שיש בו מוסף, כל ראשי חדשים, לרבות אף ר״ח טבת יש בו מעמד במוסף. ומתוך רהיטות הלשון בתוספתא כאן משמע שהחכמים סוברים שכל שיש בו מוסף קורין, אפילו ר״ח טבת, וכר׳ יוסי הנ״ל. ובתוספתא לעיל, שו׳ 15, אמרו שבאחד בניסן אין בו מנחה ונעילה, אבל שחרית ומוסף יש בו לכולי עלמא, אפילו לר׳ מאיר, שאינו כיו״ט גמור, שהרי אין בו הלל. וברור שהבבלי חולק ויש בו שיטה אחרת בכל העניין, אבל מתוך הירושלמי שהבאנו לעיל משמע שפירש את התוספתא כפשוטה, שלא נחלקו ר״מ וחכמים אלא אם יש מעמד (קריאת מעשה בראשית) ביום שאין בו קרבן מוסף, ואפילו לחכמים יש מעמד במוסף ביום שיש בו קרבן מוסף.
18-20. בשחרית ובמוסף נכנסין לבתי כנסיות וקורין, ובמנחה קורין על פה. ר׳ יהודה אומר אין היחי׳ קורא על פה אלא נכנסין לבתי כנסיו׳ וקורין כקורין את שמע. כ״ה בד. וכע״ז בכי״ע (אלא ששם, וכן בכי״ל: ובמנחה
קורא על פה) ובמקום ״אלא״ נכפל שם: ר׳ יהודה או׳. ובכי״ל נשמט ע״י הדומות ״ר׳ יהודה אומר אין היחי׳ קורא על פה״. ובכי״ו נשמט ע״י הדומות מ״וקורין״ עד ״וקורין״.
ובמשנתנו: בשחרית ובמוסף, ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע. ובבבלי כ״ח א׳ נסתפקו אם המלה ובמוסף דבוקה ל״בשחרית״ או ל״ובמנחה״. ופשטו מן הברייתא שלנו אלא שגרסו בה: ובמנחה יחיד קורא (כעין גירסת כי״ע וכי״ל) אותה על פה. אמר ר׳
יוסי וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור, אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע. וכיצד קראו את שמע נתבאר להלן
בתוספתא סוטה פ״ו ה״ג. ועיין הגירסא בבבלי שם ל׳ ב׳, ובתוספות שם ד״ה ר׳ נחמיה. וכיצד עשו בנעילה לא נתבאר בפירוש, ומסתבר שאף בנעילה קראו על פה, כשיטת הר״י מיגש בשו״ת סי׳ מ״ח, והמאירי, עמ׳ 80. ועיין בפיה״מ להר״מ כאן. אבל במיוחס לרש״י למשנתנו כ״ו א׳ פירש שלא היתה בנעילה קריאה כלל, וכן מוכח מדברי הר״מ פ״ו מה׳ כלי המקדש ה״ד, עיין בהערות הר״א סופר למאירי הנ״ל. וברור שלשיטת התוספתא והירושלמי אין לפרש כן, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 17–18, סד״ה דברי ר׳ מאיר.
1. כלומר, עצים למערכה, בזמני עצי כהנים שנתבארו בפ״ד מ״ה ולהלן בתוספתא. אבל הגאונים (אוה״ג, עמ׳ 34) פירשו שהכוונה לעצים למזבח (כלומר, עצים שקרבים כקרבן), כמו שמשמע מן הבבלי
מנחות כ׳ ב׳, ק״ו ב׳, ועיין מ״ש בגבורות ארי כ״ו א׳ ד״ה קרבן עצים (הראשון) ובשי״ק שקלים ריש פרק ד׳. וצריך לומר שהפסוק בנחמיה
(י׳, ל״ה) שהביאו בבבלי מנחות שם אינו אלא אסמכתא, כמו ששער לנכון הר״ח אלבק בהשלמות ותוספות לפ״ר סמ״ר, עמ׳ 497. אבל מתוך העניין בתוספתא להלן ובמקבילות מוכח שאנו עוסקים כאן בעצים למערכה, ולא בגיזרין למזבח. ועיין מ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 849.
2. וכ״ה הגירסא בגמרא בכל כתה״י, חוץ מכ״י לונדון, שחסר שם ״אלא דמנחה קרבן עצים דחי׳, עיין בהוצ׳ מלטר, עמ׳ 133, ובשנו״ס שם. ועיין אוה״ג, עמ׳ 35. וכנראה היה מי שתיקן את הגירסא בבבלי שם לפי הנוסחא הרגילה שם שלפי המסקנא קרבן עצים אין בו נעילה, והנכון הוא כמו שהוא בכל כתה״י. ועיין מ״ש להלן בפנים בשם מהרי״ן אפשטין שפירש להפך.
3. אחה, אחא, וכן מעתיק בראבי״ה ח״ב סי׳ תק״ל, סוף עמ׳ 209. וברוקח סי׳ שע״ז מעתיק מירושלמי יומא פ״ג, מ״א ע״א: ר׳ שמעון בן ברסנא בשם ר׳ הא וכו׳, ולפנינו ביומא שם: בשם ר׳ אחא. ובחנם תיקן אפטוביצר בהערות לראבי״ה הנ״ל (הע׳ 22) את גירסת כתה״י. ועיין מ״ש לעיל שבת פ״ח, הע׳ 55. ולפנינו בירושלמי בטעות: ר׳ אחא, והנכון הוא: ר׳ [יעקב בר] וכו׳, כגי׳ הראבי״ה, כפי שיוצא מן המקבילות בכלאים ובפסחים, עיין להלן, הע׳ 10.
4. כן תיקן לנכון הרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 126, ע״פ הירושלמי כלאים פ״ו ה״ד, ל׳ ע״ג, ופסחים ספ״ג, ל׳ ע״ב. וכבר עמד על עיקר הדברים ר׳ יוסף ענגיל כלאים הנ״ל במקומו. עיין מ״ש בירושלמי כפשוטו, עמ׳ 427, ובתרביץ ש״ה, עמ׳ 103, הע׳ 3. אלא שהרי״ן אפשטין הביא ראייה מן הראבי״ה הנ״ל, ומשם מוכח שכן היתה לפניו הגירסא גם בתענית.
5. הנ״ל (בהע׳ 10), עמ׳ 126.
6. עיין מ״ש על גירסת הבבלי לעיל בפנים, ובהע׳ 8 שם.
7. עיין בלשון הר״ח כ״א א׳, בשרידים מפירוש הר״א לתענית, עמ׳ 71, במיוחס לר״ג ולרש״י למשנתנו, בפי׳ רבינו יהונתן שבמלא״ש פ״ד מ״ד ועוד. ועיין בפיה״מ למשנתנו ובחיבורו פ״ו מה׳ כלי המקדש ה״ה ואילך, בקרן אורה ריש פרק ד׳ ומ״ש הר״ח אלבק בהשלמות ותוספות לפ״ד מ״ד, עמ׳ 496. אלא שנחלקו בפי׳ אין בו נעילה אם פירושו שאין בו תפילת נעילה כלל, או שאין בו קריאה בתורה, עיין מ״ש במרכבת המשנה ח״א פ״ו מה׳ כלי המקדש ה״ה, ומ״ש בקרן אורה הנ״ל, והשוה ר״ח הנ״ל, ומ״ש בהשלמות ותוספות הנ״ל לפ״ד מ״ג.
8. פ״ו מה׳ כלי המקדש ה״ה. וכן משמע מפיה״מ למשנתנו שכתב: יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה, ולפי שהם מדברי סופרים עשו להם חיזוק ודחו המעמד בתחילת היום (הר״מ באר כן את הבבלי כ״ח א׳, עיי״ש). ורבינו כתב במדוייק ״שהם מדברי סופרים״ (ולא שהוא, כלומר ההלל, הוא מדברי סופרים, עיין בסה״מ שלו שרש א׳ ופ״ג מה׳ חנוכה ה״ו), מפני שהחיזוק הוא לא מחמת ההלל שהוא מדברי סופרים, אלא מחמת היום שהוא מדברי סופרים (עיין בבבלי י״ז ב׳ ובמקבילות), ומכאן משמע שבחוה״מ סוכות לא היה מעמד כלל, שאם לא כן הרי היום הוא מן התורה, ולא היה המעמד נדחה מפני ההלל, והמשנה סתמה ופסקה כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית, ובעל כרחינו אנו אומרים שלא דברו ביו״ט ובחולו של מועד, מפני שלא היו בהם מעמד כלל.
9. וכן משמע מדברי הגאון באוה״ג, עמ׳ 35. ואף שגרס בבבלי כ״ח ב׳ (כגירסא שלפנינו): יש בו מעמד, אילימא דשחרית תנא נמי הכי קאמר וכו׳, יפרשה בר״ח ניסן שיש בו קרבן מוסף וקרבן עצים, ואין בו הלל, ולפיכך יש בו מעמד בשחרית.
10. כגירסת הראבי״ה ח״ב סי׳ תק״ל, סוף עמ׳ 209, וכן מוכרח מהמשך הירושלמי. ולפנינו בטעות: ר׳ מנא.
11. והובא (מכ״י) בברכי יוסף או״ח סי׳ תכ״ז, ובשבה״ל השלם סי׳ קס״ח, ס״ז ע״ב.
12. עיין מ״ש דו״ז הגאון ר׳ צדוק הכהן בס׳ הזכרונות (תל אביב תשט״ז), עמ׳ 86.
13. כ״ה בברכי יוסף ובשבה״ל הנ״ל (לעיל הע׳ 17).
14. רב סעדיה גאון הוכיח מן הכתובים הללו שבימי הנביאים היו מקדשים ע״פ החשבון, עיין אוה״ג ר״ה, עמ׳ 84 ואילך. אבל לפי פירוש הר״ש (עיין להלן) והרי״ד אין משם ראייה. ועיין גם בתשב״ץ ח״ג סי׳ רמ״ד וח״א סי׳ קנ״ג (וציין לו בברכי יוסף הנ״ל). ואף לפי שיטתו מתבאר הירושלמי יפה.
15. הנ״ל לעיל הע׳ 17.
16. בן היתום? ובפירושיו השתמשו הרבה נם הרי״ד וגם בעל שבה״ל, עיין במבוא של חיות לפירוש בן היתום על מסכת משקין (מו״ק), עמ׳ XI. ועיין בס׳ המנהגות לר׳ אשר בר׳ שאול שפרסם ר״ש אסף בספרן של ראשונים, עמ׳ 170.
17. ואפילו אם קידשו יום ל׳ גרידא לא שינו את זמן הסעודה, ואכלוה בבית הכנסת ביום ל׳ עם חשיכה. ולפיכך קראו לסעודות אילו ״איבריות״, ״עיבריות״. והירושלמי חולק על הבבלי
סנהדרין ע׳ ב׳, עיין מ״ש ע״ז להלן מגילה פ״ג, שו׳ 33–44, ד״ה וכבר ואילך.
18. ומוכח מן הירושלמי שאנשי מעמד לא היו מתענים בר״ח, ועיין ר״ח כ״ח א׳. אבל בריטב״א כ״ו א׳ כתב שהיו מתענים בו. ועיין מ״ש בקרן אורה כ״ו סע״א.
19. על הפירוש הנכון בדברי ר׳ אלעזר בירושלמי כבר עמד בקיצור נמרץ בשערי תורת א״י במקומו, אלא שכתב כמסיח לפי תומו, עיי״ש. ועיין מ״ש בהר המריה פ״ו מה׳ כלי המקדש, אות י״ד, ודבריו דחוקים מאד.
20. וממנו, כנראה, בפירוש רבינו יהונתן שהביא במלא״ש למשנתנו.
21. משום שטעמו אינו מבאר אלא מוסף של ר״ח.
22. בפי׳ הר״ח אלבק למשניות סדר מועד במקומו כתב: בנעילה, ופירשו בגמרא שכל שכן שלא היה בו מעמד במוסף עצמו ובמנחה. והיא פליטת הקולמוס (שאין שום חכם ניצל ממנה), ואין זכר לכך בגמרא, והכל תלוי בפירוש הדברים בבבלי כ״ח א׳: מה הפרש בין זה לזה וכו׳. וכבר הראינו לעיל על פירוש הר״ח ורבינו יהונתן. ובפיה״מ ובשרידים מפירוש הר״א לתענית, סוף עמ׳ 71, פירשו שהשאלה היא למה נדחה המעמד, ולא ההלל (לפירוש הר״מ), או קרבן עצים (לפירוש הר״א). ולשני הפירושים הללו אינו עניין כלל למחלוקת ר״ע ובן עזאי. ואף לפירוש הר״ח אין משם שום הכרח שקרבן מוסף דוחה אף את המעמד של מנחה.
23. מן הבבלי כאן, וכן ממשנתנו פ״ד סמ״ה, אין סתירה לדברי בעל תוספות רי״ד, מפני שבקושיית הבבלי נקטו את שלשתן לרווחא דמילתא, ובמשנתנו מנו את כל הדברים שנהגו בר״ח טבת, אבל התוספתא שייחדה את ר״ח ניסן קשה, למה נתנה את שני הטעמים, והרי טעם אחד מספיק לבעל תוספ׳ רי״ד והרע״ב.
24. ומה שאמרו בירושלמי בסמוך לה: הא מוסף יש בו. מתניתא דר״מ, דר״מ אמר מתפללין וקורין וכו׳ הכוונה לריש משנה ד׳: כל יום שיש בו הלל (כלומר, חנוכה) אין בו מעמד שחרית (ודלא כפירוש המפרשים), ודייק הירושלמי הא מעמד של מוסף יש בו, והיינו קריאת מעשה בראשית, אבל לחכמים אין בו קריאה, מפני שאין בו קרבן מוסף, אבל תפילה נוספת יש בו (מתפללין והולכין להן). ומכאן ש״מעמד״ (בירושלים) כאן פירושו קריאת מעשה בראשית, כמו שהראינו להלן בפנים. אבל הגאון (אוה״ג, עמ׳ 36) והראב״ד (עיין מאירי, עמ׳ 83) פירשו בדיוק להפך שאריכות התפילה בטלה, אבל קריאת התורה אינה נדחית בשום פנים, והוא בניגוד גמור לירושלמי. ורבותינו ז״ל פירשו ע״פ הבבלי שחולק בכל סוגיא זו על הירושלמי.
25. עיין בח״ד, בס׳ יד דוד כ״ח ב׳ ובקרן אורה כ״ו ב׳.
26. וכ״ה הגירסא בכל כתה״י, ובחנם מחק מלה זו מהרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 127. ועיין מ״ש על כך להלן בפנים.
27. או: אמרי׳ הלל נמי דחי.
28. עמ׳ 173, הע׳ ת׳.
29. ובאוה״ג, עמ׳ 35, כתב הגאון: ושמועה זו משובשת בכמה גירסי וכו׳. ושמא כיוון אף לגירסת שני כתה״י הנ״ל.