×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אאע״פ שאמרו אין קורין בבכתבי הקדש, אבל שונין גבהן ודורשין בהן. דואם הצריך ולו דבר לבדוק, זנוטל ובודק. חאמ׳ ר׳ נחמיה מפני מה אמרו אין קורין בכתבי טהקדש, מפני שטרי יהדיוטות, יאשיאמרו בכתבי הקדש אין קורין, יבקול יגוחומר ידבשטרי טוהדיוטות.
א. אע״פ | ד א אף על פי.
ב. בכתבי הקדש | א בכיתבי הקודש.
ג. בהן1 | א ל ח׳.
ד. ואם | ד א ואין. ל ח׳.
ה. צריך | ל צרך.
ו. לו | א לומר.
ז. נוטל | ד [אבל] נוטל.
ח. אמ׳ ר׳ נחמיה | ד ר׳ נחמיה אמ׳ א א׳ ר׳ נחמיא.
ט. הקדש (ב״פ) | א הקודש.
י. הדיוטות | ד הדיוטו׳.
יא. שיאמרו | א ל יאמרו.
יב. קול | ד א ל קל.
יג. וחומר | ד וחומ׳.
יד. בשטרי | ל לשטרי.
טו. הדיוטות | ד הדיוטו׳.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
האורג שני חוטין [ע״ג הנס] וע״ג האימרא ה״ז חייב ר׳ אלעזר אומר אפי׳ אחד האורג שני חוטין ע״ג שפה על [רחב] שלשה בתים ה״ז חייב [האורג שלשה חוטין בתחלה ה״ז חייב] למה זה דומה לצלצל קטן שארג בו שני חוטין על רוחב שלשה בתים והאורג שלשה [בתים] מתחלה ה״ז חייב.
(יח) חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבים אותו [מפצעין באגוזים ומפרדין ברמונים ומחתכין בנבלה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול ר׳ יוסי אומר] מפצעין באגוזים ומפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביוה״כ עם חשיכה ואינו חושש שהוא כמתקן מקודש לחול.
(יט) מדיחין כלים משבת לאותה שבת אבל לא משבת זו לשבת אחרת כיצד אכל בהן בלילי שבת מדיחן שיאכל בהן לשחרית [לשחרית] מדיחן שיאכל בהן [לסעודה לסעודה] מדיחן שיאכל בהן למנחה [למנחה לא ידיחם] מעתה הכוסות מדיחן כל היום כולו מפני שאין קבע לשתיה מדיחין עשרה כוסות שאם ירצה ישתה באחד מהן [מציעין עשר מטות שאם ירצה מסב באחת מהן] של בית ר״ג לא היו מקפלין כלי לבן שלהן מפני שהן מחליפין.
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִים גְּנִיזָה. וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶן, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת. וּלְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן, לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לִמְפֻלָּשׁ.
אין קורין וכו׳. ירוש׳ פט״ז ה״א, ט״ו ע״ג; בבלי קט״ז ב׳.
מפני שטרי וכו׳. ירוש׳ ובבלי הנ״ל. ועיין במשנ׳ רפט״ז.
אין קורין וכו׳. במשנ׳ רפט״ז אמרו שהטעם הוא משום ביטול בית המדרש.
1. אין קורין בכתבי הקדש. בירושלמי פט״ז ה״א, ט״ו ע״ג: בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. וכ״ה בירוש׳ מגילה פ״ג ה״ד, ע״ד ע״ב, וי״ר פט״ו, ד׳, הוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ שכ״ט, איכ״ר פ״ד, כ׳, ע״ז ע״א, מס׳ סופרים פי״ד ה״ג.
אבל שונין בהן ודורשין בהן. וכ״ה בד ובבבלי קט״ז ב׳. ופירש״י: שונין בהן, כגון מדרש שה״ש וקהלת.⁠1 ובכי״ע ובכי״ל: אבל שונין ודורשין בהן. וכ״ה בירושלמי ובמדרש וי״ר, איכ״ר ומס׳ סופרים הנ״ל. ושמא פירושו ששונין אותן בעל פה, ולא אסרו לקרות בהם אלא מתוך הכתב. ואעפ״י שאמרו2 דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, הרי כבר העיר בריטב״א יומא ע׳ א׳: והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי (יומא פ״ז ה״א, מ״ד ע״ב, ומקבילה בסוטה פ״ז) שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור וכו׳. ובסמ״ג ה׳ מגילה, ר״נ ע״א: שאר דברים שבכתב לא נאסרו על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן וכו׳. וכן הכריע בשו״ת הרדב״ז ח״ד (ליוורנו תי״ב) סי׳ קל״ה. ועיין בטאו״ח סי׳ מ״ט, בב״י ובב״ח שם. ועיין במחזיק ברכה, בברכי יוסף ובשיורי ברכה שם. ואין ספק שהיו שונים תורה ביחידות בעל פה כדי שיהו הפסוקים שנונים בפיהם. וכן בספרי שופטים פיס׳ ק״ס, עמ׳ 211 (בכ״י ברלין): משנה התורה שעתידה להיות שונין אותה על פה ולהשנות לאחרים. וכע״ז בכ״י מדרש חכמים שם. והכוונה שם לא למשנה אלא לתורה עצמה, עיין היטב במאירי סנהדרין כ״א ב׳, עמ׳ 74, מה שהביא שם בשם יש גורסין.⁠3 ולא גזרו על קריאה בכתובים בשבת אלא בקריאה מתוך הספר, שמא ישב בביתו ולא יבוא לבית המדרש, אבל מותר לו לשנות את הכתובים בעל פה. ומכל שכן שמותר לו לשנות את הכתובים בשבת בעל פה, לשיטת ר׳ נחמיה להלן. ומסיגנון הבבלי שם משמע קצת שאף בבא זו ר׳ נחמיה היא, עיי״ש.
2. ואם צריך לו דבר לבדוק וכו׳. בד: ואין צריך לו דבר וכו׳. ובכי״ע: ואין צריך לומר דבר וכו׳. ועיין בשנו״ס בוי״ר הנ״ל. והנכון כלפנינו ובגירסת ד, ואין=ואם,⁠4 וכצ״ל בכי״ע: ואין צריך לו⁠(מר) דבר וכו׳. ובכי״ל: צרך לו דבר לבדוק וכו׳. ובירושלמי: צרך דבר נוטל ובודק. ובבבלי הנ״ל (בכי״מ): נצרך לו פסוק מביא ספר ורואה בו.
2-3. אמ׳ ר׳ נחמיה מפני מה אמרו אין קורין וכו׳. ר׳ נחמיה חולק על משנתנו רפט״ו שנתנה טעם לאיסור הקריאה מפני בטול בית המדרש, אלא הטעם הוא מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות, ואפילו במקום שאין ביטול בית המדרש אסור. ובבבלי הנ״ל אמרו ששמואל סובר כר׳ נחמיה, ורב חלק עליו, ופסק שבמקום שאין בית המדרש קורין. ועיין בתוספות שם ד״ה ושמואל. ופסק הר״ח (קט״ז ב׳) ועוד שלא כר׳ נחמיה. ועיין רשב״א.
אבל בירושלמי אמרו מעתה וכו׳ במקום שאין בית המדרש יקראו? לית לך אלא כהדא דתני ר׳ נחמיה, דתני ר׳ נחמיה מפני מה אין קורין וכו׳. ואין שם חולק על ההלכה שאפילו במקום שאין ביטול בית המדרש אין קורין בכתובים בשבת. וכן בירושלמי מגילה פ״ג ה״ד, ע״ד ע״ב: הגע עצמך שחל חמשה עשר להיות בשבת, לקרות במגילת אסתר אין את יכול, שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן. והרי כאן מבטלין לכתחילה תלמוד תורה דרבים מפני קריאת המגילה (עיין בבלי שם ג׳ א׳), ולמה אסרוה לקרות בשבת, ובעל כרחינו שסתם הירושלמי הולך בשיטת ר׳ נחמיה שמחמת גזרת שטרי הדיוטות אתינן עלה. ברם לשיטת הבבלי אין קורין במגילת אסתר בשבת מפני גזירה דרבה,⁠5 אבל מחמת קריאת כתובים בשבת לית לן בה, שהרי אין כאן טעם של ביטול בית המדרש.
1. עיין ירוש׳ מגילה פ״ב ה״ג, ע״ג ע״ב, ובבבלי שם ד׳ א׳ וברש״י ד״ה למיתני, ואינו עניין לכאן. ועיין להלן הע׳ 3.
2. בבלי גיטין ס׳ ב׳ ומקבילות. ועיין ירוש׳ מגילה פ״ד ה״א, ע״ד ע״ד.
3. ועיין מ״ש בנספח לספרו של גרשום שלום Jewish Gnosticism וכו׳ (נוירק תש״כ), עמ׳ 118, הע׳ 3.
4. עיין מ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 808, הע׳ 28, ולהלן עירובין פ״ז, שו׳ 40–41, ד״ה ולפיכך.
5. מגילה ד׳ ב׳ ומקבילות, ועיין מ״ש בירושלמי כפשוטו, עמ׳ 278.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ב) היו אכתובין תרגום, בובכל לשון, מצילין אותן וגונזין אותן. גאמ׳ דר׳ היוסה ומעשה שהלך ר׳ חלפתא אצל רבן גמליאל לטבריא זומצאו שהיה יושב על חשולחנו של טיוחנן בן ינזיף ובידו ספר איוב תרגום, והיה קורא בו, אמ׳ לו ר׳ חלפתא יאזכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך יבשהיה יגיושב על ידגב מעלה בהר הבית טווהביאו לפניו ספר איוב תרגום, טזואמ׳ יזלבניו, יחוגנזו תחת הנדבך.
א. כתובין | ד כותבין.
ב. ובכל | ד בכל.
ג. אמ׳ | ד אמר א א׳.
ד. ר׳ (ב״פ) | ד רבי.
ה. יוסה | ד א ל יוסי.
ו. מעשה שהלך | א ל פעם אחת הלך.
ז. ומצאו שהיה יושב | א ל מצאו שיושב (ל שישב).
ח. שולחנו | ל שלחנו.
ט. יוחנן | ד [רבי] יוחנן ל [ר׳] יוחנן.
י. נזיף | א הנזוף ל הנזיף.
יא. זכור | ד זכו׳.
יב. שהיה | ד שהי׳.
יג. יושב | ל עומד.
יד. גב | א ל גבי.
טו. והביאו | א והביא.
טז. ואמ׳ | ד ל ואמר א וא׳.
יז. לבניו | ד א ל לבנאי.
יח. וגנזו | ד תגנזו א ובנאו.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
שנים שצדו את הצבי שניהן פטורין שאין שנים חייבין על מלאכה אחת צדו הראשון והניחו שניהם חייבין צדו הראשון ונתנו לשני הראשון חייב והשני פטור.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

היו כתובין וכו׳. בבלי קט״ו א׳. ועיין במשנ׳ הנ״ל ובירושלמי שם.
אמר ר׳ יוסה וכו׳. בבלי הנ״ל.
שהיה יושב וכו׳. ירוש׳ פט״ז ה״א, ט״ו ע״ג; בבלי הנ״ל.
וגונזין אותן. כלומר, אסור להשהותן בבית, עיין בבה״א.
לבניו. צ״ל: לבניי, כלומר, לבנאי, עיין בשנו״ס.
4-5. היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן וגונזין אותן. במשנתנו רפט״ז: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. ואעפ״י שכתובים בכל לשון טעונים גניזה וכו׳, ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש. ומתברר מסוגיית הבבלי (קט״ו א׳ ואילך) שטעונים גניזה שבמשנתנו הוא למעליותא. ורב הונא מפרש את משנתנו: ובין שאין קורין בהן, כגון כתובים. ואעפ״י שכתובים בכל לשון - שאין מצילין אותם מן הדליקה מ״מ - טעונים גניזה, ואסור לאבדם בידים. ורב חסדא מפרש: ובין שאין קורין בהן ואעפ״י שכתובים בכל לשון, כלומר מצילין אותם מפני הדליקה, טעונים גניזה, כלומר, וטעונים גניזה אם בלו (״ומקק שלהן טעון גניזה״).
והנה מהמשך לשון התוספתא להלן משמע שגונזין אותן הן לגריעותא, ואסור להשהותן בבית, וטעונין גניזה,⁠1 ולפ״ז מוכח שפירשו את משנתנו הנ״ל: ואעפ״י שכתובים בכל לשון וטעונים גניזה, מ״מ מצילין אותם. ואעפ״י שבדקתי בכמה כתי״י של משנתנו (לרבות שני קטעים מן הגניזה) ובכולם כתוב ״טעונים״ (טעונין, טעועין) בלי וי״ו, מ״מ מדברי רב חסדא שבבבלי משמע ששנה במשנתנו וטעונים בוי״ו. וכן במס׳ סופרים כ״י אדלר (פט״ו ה״ב, לפי שנו״ס בהוצ׳ היגר, עמ׳ 275) מעתיק: ואעפ״י שכתובין בכל לשון וטעונין גניזה.
ובבבלי קט״ו א׳: מיתיבי היו כתובים תרגום וכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה,⁠2 תיובתא דרב הונא. אמר לך רב הונא האי תנא סבר ניתנו לקרות בהן. וברור שלבבלי היתה מסורת אחרת, שהרי גרסו שם להלן בברייתא שלפנינו: מצילין אותן מפני הדליקה. ר׳ יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה. א״ר יוסי מעשה וכו׳. ולפ״ז ר׳ יוסי חולק על הבבא שלפנינו, מה שאין כן למסורת התוספתא שהיא מסתייעת מדברי ר׳ יוסי. ומדברי הירושלמי בסוגיין אין להכריע בברור לא לשיטת הבבבלי ולא לשיטת התוספתא, אלא שלפי המסקנא שם מוכח שפירשו כרב חסדא שכתובין בכל לשון מצילין אותן מן הדליקה.
ועיין מ״ש רצ״מ פיניליש בספרו דרכה של תורה, עמ׳ 24, ור״נ ברילל בבית תלמוד של ווייס ח״ד, עמ׳ 74 ואילך (ושם צוינה הספרות שדנה בעניין), ומהרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 648 ואילך, ורובם כבר עמדו על עיקר הדברים.
5. אמ׳ ר׳ יוסה מעשה שהלך ר׳ חלפתא אצל רבן גמליאל וכו׳. כ״ה (״ר׳ חלפתא״) בכל הנוסחאות. וכן לעיל מע״ש פ״א הי״ג, עמ׳ 246: אמ׳ ר׳ יוסה בא ר׳ יוחנן בן נורי אצל ר׳ חלפתא וכו׳. אבל בבבלי קט״ו א׳: מעשה באבא חלפתא שהלך וכו׳. ועיין מ״ש ע״ז לעיל, ח״ב, עמ׳ 681.
6. של יוחנן וכו׳. בד ובכי״ל: של ר׳ יוחנן וכו׳.⁠3 וכן בפתיחת המאירי לאבות, י״ב ע״ב, מונה בין החכמים שנזכרו בתוספתא שבת: ״ר׳ יוחנן בן נזיף, ולא נאמר משמו דבר, אלא מאחר שקרא את שמו רבי, אלמא חכם היה״.
בן נזיף. וכ״ה בד, במאירי, ובכי״א בבבלי הנ״ל. ובכי״ע: בן הנזוף, ובכי״ל: בן הנזיף. ובבבלי הנ״ל: יוחנן הנזוף, ובתשב״ץ ח״א סי׳ ב׳, ז׳ ע״ד, מעתיק משם: בן הנזון. ועיין מ״ש על שם זה הר״ש קליין בלשוננו ח״א, עמ׳ 338. ובירושלמי פט״ז ה״א, ט״ו ע״ג, וכן במס׳ סופרים פ״ה הי״ז, הוצ׳ היגר, עמ׳ 161, ובפט״ו ה״ב שם, עמ׳ 274, ובמ׳ סופרים ב׳ (שבע מסכתות קטנות הוצ׳ היגר, עמ׳ פ״ב) הסיפור מקוצר.
7-8. שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית. וכ״ה בד ובכי״ע (אלא ששם: על גבי). ובכי״ל: שהיה עומד על גבי מעלה וכו׳. וכ״ה בבבלי הנ״ל. ובירושלמי הנ״ל: שהיה עומד על הבניין בהר הבית. ובקטע מן הגניזה שם (תרביץ ש״ג, עמ׳ 242): שהיה עומד על הבניים וכו׳. ולפ״ז אין ״הבניין״ אלא הבנאין, הבנאים (כהערת מהרי״ן אפשטין בתרביץ שם). ובמס׳ סופרים פ״ה הנ״ל: שהיה יושב על גבי הבניין וכו׳, אבל בפט״ו שם: שהיה עומד על גבי בניין וכו׳. ולפי נוסח הירושלמי ומס׳ סופרים פט״ו משמע שהיה רבן גמליאל משגיח על מלאכת הבנאים (דוגמת ישראל עומד על גביו, או גדול עומד על גביו) בהר הבית, ולפי דרכנו למדנו שבנייני המקדש היו נתונים לפקוחו של הנשיא בזמן רבן גמליאל הזקן.
8. ואמ׳ לבניו וכו׳. וכ״ה במס׳ סופרים פ״ה ופט״ו בד״ר ובכ״י ענעלאו. ושיבוש ברור הוא, וצ״ל: לבניי (וכ״ה בירושלמי בקטע מן הגניזה), כלומר, לבנאי. ובשאר נוסחאות התוספתא, הירושלמי והבבלי: לבנאי.
9. וגנזו תחת הנדבך. וכ״ה בכי״ל ובירושלמי. ובכי״ע: ובנאו וכו׳. ובד: תגנזו וכו׳ ובבבלי: שקעהו תחת הנדבך. וברוב נוסחאות מס׳ סופרים פט״ו: גנזו (כלומר, פקודה לבנאי), ובפ״ה שם: סלק את השורה ושקעו זה תחתיו. ובמס׳ סופרים ב׳: ואמר לבנאים לשאת הדיימוס ושקע זה תחתיו. וכנראה שהניחו במקום חלול ובנו עליו. ועיין להלן.
1. התרגום נחשב להם כתורה שבעל פה (עיין בירושלמי מגילה פ״ד ה״א, ע״ד ע״ד, פסיקתא רבתי פי׳ ה׳, י״ד ע״ב, ובהערות רמא״ש שם. ועיין אהצו״י במגילה, עמ׳ 81) שאסור היה לכותבו.
2. בגליון כי״מ שם מוסיף: וגונזין אותן. ובבבלי הרי בוודאי צריך לפרש: וגונזין אותן אם בלו, תו היא שיטת רב חסדא לעיל שם. ומחוורתא שבגליון נוסף ע״פ התוספתא, אבל הבבלי לא גרס בה מלים אילו.
3. וכ״ה בבבלי בכ״י אוקספורד, וכן מעתיק (בן מקומו של כי״א) הרשב״ץ שהבאנו להלן בפנים.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ג) אבאותה שעה שלח רבן גמליאל וגנזו, בר׳ גיוסה דבי ר׳ יהודה האו׳ ועריבה של טיט כפה עליו. זר׳ חאומ׳ שתי תשובות בדבר, טטיט לא היה בהר הבית, דבר אחר, וכי מאבדין יאותן ביד, אלא מניחין יאאותן במקום יבהתורפה, והן יגנרקבין ידמאיליהן.
א. באותה | ד באות׳.
ב. ר׳ | ד רבי.
ג. יוסה | ד א ל יוסי.
ד. בי ר׳ | ד ברבי א ל בר׳.
ה. או׳ | ד אומר א אומ׳.
ו. עריבה | ד ל ערבה.
ז. ר׳ | ד רבי.
ח. אומ׳ | ד אומר ל או׳.
ט. טיט | ד בטיט.
י. אותן1 | א אתו.
יא. אותן2 | ד אותה א אותו.
יב. התורפה | ד התורפ׳.
יג. נרקבין | ד מתאבדין א מרקיבין ל [מאבדין] ומדביקין.
יד. מאיליהן | ד מאליהן.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטהעודהכל
הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים פטור נעל הראשון את הפתח [בא שני] ונעל [את] הפתח השני חייב והראשון פטור חזר הראשון ופתח ונעל הראשון חייב על צידה [שניה].
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

10. עריבה של טיט כפה עליו וכו׳. כלומר, והספר יתקלקל מחמת לחלוחית הטיט. ולפ״ז צריך לומר שהטיט נשאר שם זמן רב, אבל אם הטיט אינו אלא לשימוש בבניין (וכדומה) הרי ימצאו את הספר מיד לפני שנתקלקל לגמרי. ועיין להלן.
10-11. טיט לא היה בהר הבית. פירש״י (קט״ו סע״א) שלא היו בונים בטיט אלא בטרכסיד (עיין לעיל שם פ׳ ב׳ ובמקבילות). ועיין מ״ש לעיל בסמוך.
11. וכי מאבדין אותן ביד. כלומר, הרי לחלוחית הטיט מתחילה לקלקל את הספר מיד.
11-12. אלא מניחין אותן במקום התורפה וכו׳. זו היא דעת רבי עצמו, והוא סובר שאין צורך לגנוז אותן במקום המוצנע, אלא אם היו מונחין במקום המוצנע מניחין אותן במקום התורפה. ועיין במשנת תרומות פ״ח מ״ח.
12. והן נרקבין מאיליהן. וכן בכי״ע ובבבלי ובמס׳ סופרים הנ״ל: והן מרקיבין וכו׳. ובד: והן מתאבדין וכו׳. וכ״ה בבבלי כי״א. ובכי״ל: והן מאבדין ומדביקין (צ״ל: ומרקיבין) מאיליהן. ויש כאן הרכבה של ב׳ הנוסחאות.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטההכל
 
(ד) היו אכותבין בסם, בבסקרא, גבקומוס, דובקנקנתום, מצילין אותן וגונזין אותן. ההברכות, ואע״פ שיש זבהן מאותות השם חומענינות הרבה שבתורה, אין מצילין טאותן יאבל יא(גונזין) נשרפין במקומן. יבמכן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה. ומעשה באחד שהיה כותב יגברכות ואמרו עליו לפני ידר׳ ישמעאל טווהלך ר׳ ישמעאל לבודקו. טזכשהיה עולה בסולם, הרגיש בו. יזנטל טומוס של יחברכות יטונתנו לתוך ספל של מים. כלשון הזה כאמ׳ לו כאר׳ ישמעאל כבקשה עונש האחרון כגיותר מן הראשון.
א. כותבין | א כתובין.
ב. בסקרא | ד ל בסיקרא א ובסיקרא.
ג. בקומוס | ב בקומוס [ובקנ׳ (סוף שורה) מצילין] (ונמחק ״מצילין״ בנקודות).
ד. ובקנקנתום | ד בקנקנתום.
ה. הברכות | א ל ברכות.
ו. אע״פ | ד א אף על פי.
ז. בהן | א בהם.
ח. ומעינות | א ומעינייות.
ט. אותן | ל אותן [גונזין אותו] (ונמחק המוסגר בנקודות).
י. אבל | ד א ל אלא.
יא. (גונזין) | ד א ל ח׳.
יב. מכן | ד מכאן א מיכאן ל מיכן.
יג. ברכות ואמרו | א ל את הברכות אמרו.
יד. ר׳ (ב״פ) | ד רבי.
טו. והלך | א ל הלך.
טז. כשהיה | א כשהוא.
יז. נטל | ד נטול.
יח. ברכות | ד ברכו׳.
יט. ונתנו לתוך ספל של מים | א ושקעו במים.
כ. אמ׳ | ד אמר.
כא. ר׳ | ד רבי.
כב. קשה עונש האחרון | ד עונש האחרון קשה א ל עונש האחרון מרובה.
כג. יותר | ל ח׳.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הצד צבי חיגר חולה [קטן] פטור הצד [את] הישן חייב הצד יוני שובך יוני עלייה וצפרין שקננו בטפיחין ובבירה וכל דבר שמחוסר צידה חייב אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיות וכל דבר שאין מחוסר צידה פטור הצד זבובין ויתושין חייב ור׳ יהודה פוטר הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב אלעזר בן מהבאי אומר אף בשעת השרב אם היו מקלחין פטור.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

היו כותבין וכו׳. עיין בבלי קט״ו ב׳.
וגונזין וכו׳. ספרי ואתחנן פיס׳ ל״ו, עמ׳ 66; בבלי ק״ג ב׳.
הברכות וכו׳. ירוש׳ פט״ז ה״א, ט״ו ע״ג; בבלי קט״ו ב׳, ועיי״ש ס״א ב׳. ועיין להלן ידים פי״ב סהי״ב.
היו כותבין בסם וכו׳. כלומר, היו כתובין בצבע של זהב (או בזרניך), בצבע אדום, בשרף של אילן, או בגפרת נחושת.
וגונזין אותן. שמא יבוא לקרוא בהם ברבים.
הברכות וכו׳. כלומר, הפיוטין, או מלכיות זכרונות ושופרות של ר״ה.
אבל (גונזין) נשרפין וכו׳. כלומר, אין מצילין אותן אלא מניחין אותן להשרף, ובחול מצילין אותן וגונזין אותן, עיין בשנו״ס ובבה״א.
כשורפי תורה. שהרי אין מצילין אותן מן הדליקה.
טומוס. תכריך.
12-13. היו כותבין בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום וכו׳. כלומר, אם היו כתובין בצבע של זהב (או בזרניך). בצבע אדום, או בשרף אילן, או בגפרת נחושת1 אעפ״י שאין קורין בהן, מפני שס״ת צריכה דיו דווקא מ״מ מצילין אותן.
ובבבלי קט״ו ב׳: בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין וכו׳, והא רב המנונא תנא מצילין. א״ל אי תניא תניא. מאי תניא אמר רב אשי כדתניא אין בין ספרים וכו׳. ולפי גירסא זו ברור שהבבלי לא ידע כלל מן הברייתא שלנו. אבל כבר העיד הרמב״ן: ולא גרסינן מאן תניא והיכי תניא וליתא בשום נוסחא, וברייתא היא, ומצאתיה שנויה בתוספתא, והכוונה איפוא לתוספתא שלנו. וכן העיר ברשב״א ובמיוחס להריטב״א במקומו. וכן בקרית ספר להמאירי:⁠2 ובספרים שלנו גורסים שם ברייתא אחרת וכו׳, והיא בברייתות בפרק י״ג3 דשבת בנסח זה היו כתובים בסם בסיקרא וכו׳. וכן בחידושים המיוחסים להר״ן במקומו: והגירסא הנכונה, והא אמר רב המנונא תניא מצילין, אי תניא תניא ותו לא, והיא מתניא בהדיא בתוספתא, דתניא התם היו כתובים בסם ובסקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה. ובכ״י אוקספורד בבבלי חסר ״מאי תניא א״ר אשי וכו׳ אשורית על הספר בדיו״ (והושלם בגליון), עיין דק״ס, עמ׳ 258, הערה ס׳. ועיין מ״ש להלן.
13. וגונזין אותן. כלומר, צריכים גניזה, שמא יבוא לקרוא בהם ברבים. וכן בספרי ואתחנן פי׳ ל״ו, עמ׳ 66: כתב שלא בדיו וכו׳, או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. וכ״ה בבבלי ק״ג ב׳ ובמס׳ סופרים פ״א ה״ח, הוצ׳ היגר, עמ׳ 106.
13-14. הברכות אע״פ שיש בהן מאותות השם ומענינות וכו׳. וכ״ה בד, כי״ע וכי״ל. וכע״ז נשנה להלן ידים פ״ב סהי״ב. ובבבלי ס״א ב׳ וקט״ו ב׳: הברכות והקמיעין אעפ״י שיש בהן אותיות של שם4 ומעניינות הרבה שבתורה וכו׳. ובירושלמי פט״ז ה״א, ט״ו ע״ג: ברכות שכתוב בהן עניינות הרבה מן התורה. ולא נזכרו שם אותות של שם כלל. וכ״ה במס׳ סופרים פט״ו ה״ד, עמ׳ 276.
ו״הברכות״ פירש״י (ס״א ב׳): כגון תשעה של ר״ה שיש בהן מלכיות וזכרונות ושופרות. ובמדרש שכל טוב ח״ב (עמ׳ 270, ועמ׳ 291) פירש: והברכות דהיינו הפיוטין. ואשר לאותות השם מסתבר הפירוש שהביא בחידושים המיוחסים להר״ן קט״ו ב׳ (בשם יש מפרשים) ״דלאו שם גמור קאמר וכו׳ אלא שם שמשמש במקום שם גמור, כגון ג׳ יודי״ן״. ובתשב״ץ ח״א סי׳ ב׳, ז׳ סע״ד, העתיק בשם הבבלי: אעפ״י שיש בהם אזכרות של שם וכו׳, ועיין מ״ש להלן שו׳ 14, ד״ה ובבבלי. ולהלן שם (ח׳ ע״א) כתב על המעשה שלהלן, שאותו אדם שאבד בידים טומוס של ברכות בוודאי לא כתב אזכרות שלמות אלא ״כמו שנהגו לכתוב במקום שם בן ד׳ אותיות שלשה יודי״ן, וכן משנין בשאר שמות לכתבן קטועי האותיות״ (כלומר, אלים, אלדים, אלקים).
14. אין מצילין אותן אבל (גונזין) נשרפין במקומן. ובכי״ל: אין מצילין אותן וגונזין אותו (צ״ל: אותן) אלא נשרפין במקומן (ועל המלים ״וגונזין אותו״ נקודות לסימן מחיקה). ובד ובכי״ע: אין מצילין אותן אלא נשרפין במקומן. וכע״ז הוא גם בבבלי הנ״ל, וברור מתוך הסוגייא שם (ס״א ב׳) שלא גרסו גונזין בברייתא זו. ובתשב״ץ הנ״ל: אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן. ובירושלמי ובמס׳ סופרים הנ״ל: אין מצילין אותן מפני הדליקה (ולא יותר). וכנראה שבכי״ו ובכי״ל נכנס גליון שלא במקומו, וצ״ל: אין מצילין אותן אלא נשרפין במקומן וגונזין אותן. כלומר, בחול. ועיין בתוספ׳ רי״ד רפט״ז, ובתשב״ץ הנ״ל. ולפי גירסא זו ברור שבחול מצילין אותן וגונזין אותן. ועיין מ״ש להלן בסמוך ד״ה כותבי ברכות.
ובבבלי קט״ו ב׳ הוסיפו בד״ח ע״פ הרש״ל: הן ואזכרותיהן. ובדק״ס שם, עמ׳ 258, הערה מ׳: ״(הן ואזכרותיהן) ליתא בכל הדפוסים הישנים והוסיפו המהרש״ל וכו׳ ״. ברם לא מדעתו הוסיף הרש״ל את המלים האלו, וכ״ה בבה״ג שבת פט״ז, י״ח ע״ג, ובתשב״ץ הנ״ל, ז׳ סע״ד. אבל בה״ג ד״ב, עמ׳ 93, וכן בשכל טוב ח״ב, עמ׳ 270, חסרות מלים אלו.
15. כותבי ברכות כשורפי תורה. ופירש״י: שהרי לא יצילם בשבת. ובתשב״ץ הנ״ל העיר על הבבלי בתמורה י״ד ב׳: כותבי הלכות כשורפי תורה. ופירש״י: שאין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. אבל בשטמ״ק שם אות ג׳ בשם גליון פירוש: ומאן דמשכח ליה או גונזו, או שורפו. והדברים תמוהים. ואפילו אם נפרש לעיל ״אלא נשרפין במקומן״ אף בחול, ואינו עושה מעשה להצילן, מ״מ לאבדן בידים בוודאי אסור, כפי שמוכח להלן. ובירושלמי הנ״ל: כותבי ברכות שורפי תורה, ופשיטא שאינה אלא מליצה, ופירושה כמו בבבלי. ושמא פירש בעל הגליון ש״נשרפין במקומן״ פירושו כמו להלן, שו׳ 19, ד״ה אלא נשרפין. ולפ״ז חולק ר׳ ישמעאל על הרישא.
15-16. שהיה כותב ברכות ואמרו עליו לפני ר׳ ישמעאל וכו׳. וכע״ז בירושלמי ובמס׳ סופרים הנ״ל. ובבבלי הנ״ל: מעשה באחד שהיה כותב ברכות (עיין דק״ס) בצידן וכו׳. ובה״ג פט״ז (ד״ו י״ח ע״ג, ד״ב, עמ׳ 93) הנ״ל: שהיה כותב ברכות בצידן, ובאו והודיעו את ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי וכו׳. ועיין בתוספתא ע״ז פ״ג ה״ז ובבלי גיטין מ״ה ב׳.
17. נטל טומוס של ברכות וכו׳. וכ״ה בבבלי הנ״ל. ובירושלמי ובמס׳ סופרים הנ״ל: תכריך של ברכות וכו׳. והיא היא, עיין מ״ש בספרי ההילניסמוס בא״י, עמ׳ 206, הערה 30. והיו כותבים מתחילה על דפים מיוחדים ואח״כ מדביקים ״כל חד וחד בראשיה דחבריה״ וגוללים אותם כמין מגילה, עיין מש״ש.
18. קשה עונש האחרון יותר מן הראשון. עיין מ״ש בתשב״ץ ח״א סי׳ ב׳, ח׳ ע״א הנ״ל.
1. עיין בבלי ק״ד ב׳, ומ״ש לעיל ספי״א, שו׳ 55–56.
2. ד׳ איזמיר, ב׳ ע״ג, הוצ׳ ר״מ הרשלר, עמ׳ י״ט.
3. והיתה לפניו חלוקת הפרקים כלפנינו וכי״ע.
4. שתי המלים האחרונות חסרות בבבלי ס״א ב׳, ואינן גם בה״ג ד״ב, עמ׳ 93.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ה) אהגליונים בוספרי מינין אין מצילין אותן גמפני הדליקה, אלא דנשרפין במקומן, הן הוהזכרותיהן. ור׳ זיוסה הגלילי חאומ׳ בחול טקודר את יהזכרותיהן יאוגונזן, ושורף את השאר. אמ׳ ר׳ טרפון אקפח את יבבני שאם יגיבאו לידי ידשאשרפם טוואת ההזכרות שבהן, טזשאפי׳ הרודף רודף יזאחרי יחנכנסתי יטלבית כע״ז, כאולא נכנסתי כבלבתיהן, שעובדי ע״ז אין מכירין אותו וכופרין כגאותו, והללו מכירין כדאותו וכופרין בו, כהועליהן כואמ׳ הכתו׳ ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך כזוגו׳. כחאמ׳ ר׳ ישמעאל כטמה אם ללהטיל שלום בין איש לאשתו לאאמ׳ לבהמקום לגספר לדשנכתב להבקדושה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין לואיבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה לזוכמה לחשימחו, לטהן מוהזכרותיהן, מאועליהן מבאמ׳ הכתו׳ הלא משנאיך ה׳ אשנא מגוגו׳ מדתכלית שנאה שנאתים מהוגו׳. מוכשם שאין מצילין אותן מפני מזהדליקה מחכך אין מצילין אותן לא מטמן המפולת ולא נמן המים ולא נאמכל דבר נבהמאבד אותן.
א. הגליונים | א הגיליונים ל הגליונין.
ב. וספרי | א וסיפרי.
ג. מפני הדליקה | ד מפני הדלקה. א ל ח׳.
ד. נשרפין | א נשרפין [הן].
ה. והזכרותיהן | ד ל ואזכרותיהן א ואזכרותיהם.
ו. ר׳ | ד רבי.
ז. יוסה | ד א ל יוסי.
ח. אומ׳ | ד אומר.
ט. קודר | א קורא.
י. הזכרותיהן | ד אזכרותיהן א ל האזכרות.
יא. וגונזן | א וגונז.
יב. בני | א בניי.
יג. יבאו | א ל יבואו.
יד. שאשרפם | א ל שאני (ל שני) שורפן.
טו. ואת ההזכרות שבהן | ד ואת האזכרות שבהן א הן ואזכרותיהן ל ולאזכרותיהן.
טז. שאפי׳ | ד שאפילו א שאילו ל שאלו.
יז. אחרי | א אחריי ל אחרינו.
יח. נכנסתי | ל נכנסין אנו.
יט. לבית | ד לבי׳.
כ. ע״ז (ב״פ) | א ל עבודה זרה.
כא. ולא נכנסתי | א ואיני נכנס ל ואין נכנסין אנו.
כב. לבתיהן | ל לבתיהן [של אלו].
כג. אותו2 | ד א בו. ל ח׳.
כד. אותו3 | ד ח׳.
כה. ועליהן | א ועליהם.
כו. אמ׳ הכתו׳ | ד אמר הכתוב א הכתוב אומ׳.
כז. וגו׳ | ד וגומ׳. א ל ח׳.
כח. אמ׳ | ד אמר.
כט. מה | א ומה.
ל. להטיל | א לעשות ל לעשו׳.
לא. אמ׳ | ד אמר.
לב. המקום | ל הכתו׳.
לג. ספר | א שמי.
לד. שנכתב | ל הנכתב.
לה. בקדושה | ד בקדוש׳.
לו. איבה | א איבה [וקנאה ותחרות].
לז. וכמה | ד וכמ׳.
לח. שימחו | א ל שישרפו.
לט. הן | ל ח׳.
מ. והזכרותיהן | ד ואזכרותיהן א ואזכרותיהם ל אזכרותיהן.
מא. ועליהן | א ועליהם.
מב. אמ׳ הכתו׳ | ד אמר הכתוב א הכת׳ אומ׳.
מג. וגו׳1 | ד וגומר א ומתקוממיך אתקוטט.
מד. תכלית... וגו׳ | ד ח׳.
מה. וגו׳2 | א לאו׳ היו לו (ותוקן: לי). ל ח׳.
מו. כשם | א וכשם.
מז. הדליקה | ד הדלק׳.
מח. כך | ג כן.
מט. מן המפולת | ד ג מן המפלת א מפני המפלות.
נ. מן2 | א מפני.
נא. מכל | ג מן כל.
נב. המאבד אותן | א המאבדו ל המאבד.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הצד בהמה חיה ועוף מאפר [שברשות אדם] אם היו מחוסרין צידה חייב לאפר [שברשות אדם אע״פ שמחוסרין] צידה פטור הפורס מצודה ע״ג בהמה חיה ועוף [אע״פ שנכנסין לתוכה פטור לבהמה חיה ועוף] אם היו נכנסין לתוכה חייב המפרק בהמה ועוף מן המצודה פטור.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

הגליונים וכו׳. ירוש׳ ובבלי הנ״ל.
ואחר וכו׳. ישעי׳ נ״ז ח׳.
מה וכו׳. ספרי נשא פי׳ ט״ז, עמ׳ 21.
הלא משנאיך וכו׳. תהלים קל״ט כ״א, כ״ב.
כשם שאין וכו׳. בבלי הנ״ל.
הגליונים. כלומר, און גליונות, ספרי הבשורה של הנוצרים.
18-19. הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותן וכו׳. בבבלי קט״ז א׳ מוכח שפירשו את הגליונים שבברייתא שלנו כמשמעותם בכל מקום, והסיקו שם: וספרי מינים הרי הן כגליונים. ופירש״י: כגליונים חלקים שלא נכתב בהם מעולם. אבל להלן בתלמוד שם:⁠1 דר׳ מאיר קרו ליה און גליון (פירש״י: קרי ליה לספרי המינין און גליון, לפי שהן קורין אותו אונגילא). ר׳ יוחנן קרי ליה עון גליון (ועיין בדק״ס, עמ׳ 261, הערה ת׳). וכבר העירו שאף לעיל הכוונה לספרי הנוצרים שהם קוראים להם בשורה טובה.⁠2 וכן מוכח מן הירושלמי שהביא בבא זו בלי שום פירושים. וכן מצורפים הגליונים וספרי מינין להלן ידים פ״ב הי״ג.⁠3 וכנראה שלפי מסקנת הבבלי חזר בו מפירושו הנ״ל לגליונות4 ופירש גליונות כדברי ר׳ מאיר ור׳ יוחנן. ומתוך סוגיית הירושלמי אין הכרח לפרש ״ספרי מינין״ כפירוש הבבלי, וקרוב שהם פירשו ״ספרי מינין״ כתבי הנוצרים שיש בהם הרבה פסוקים מן התורה.
19. אלא נשרפין במקומן הן והזכרותיהן. וכ״ה בבבלי קט״ז א׳. אבל בכתי״י שם חסר כל זה,⁠5 והטעם הוא מפני שבדין שריפת האזכרות נחלקו התנאים להלן. וכן בירושלמי שם: הגיליונים וספרי מינין אית תניי תני קורע אזכרותיהן ושורפן. אית תניי תני שורפן הן ואזכרותיהן. וגירסת התוספתא היא כתנא זה האחרון, וסתמה כר׳ טרפון להלן.
19-20. ר׳ יוסה הגלילי אומ׳ וכו׳. בבבלי: ר׳ יוסי אומר וכו׳. וכ״ה ברי״ף. אבל במכירי ישעיה, עמ׳ 219: ר׳ יוסי הגלילי.⁠6 וכ״ה בתנחומא שנעתיק להלן.
20. קודר את הזכרותיהן וכו׳. וכ״ה בד, בכי״ל, בבבלי ובספרי שנביא להלן. ובכי״ע בטעות: קורא וכו׳, ובירושלמי הנ״ל: קורע וכו׳. ובתנחומא הוצ׳ בובר, הוספה לפרשה קרח סי׳ א׳: ספרי מינין אין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. ר׳ יוסי הגלילי אומר אם מוציא (=מוצא) אני ספרי מינין אני קורט (כנראה שצ״ל: קורע, כגירסת הירושלמי) אזכרותיהן ושורף את השאר וכו׳. והנכון כלפנינו, והוא קודר הוא קודד, כמו שגרסו הגאונים בבבלי,⁠7 ופירושו שנוקב מסביב להזכרות ומוציאן.⁠8
24-25. אמ׳ ר׳ ישמעאל מה אם להטיל וכו׳. עיין בספרי נשא פיסק׳ ט״ז, עמ׳ 21. ובירושלמי הנ״ל לא נזכר ר׳ ישמעאל אלא ״זה מדרש דרשו וכו׳ ״.
25. ספר שנכתב בקדושה וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ל ובספרי הנ״ל. ובכי״ע: שמי שנכתב וכו׳. וכ״ה בבבלי הנ״ל ובמקבילות בסוכה נ״ג ב׳, נדרים ס״ו ב׳, מכות י״א א׳, חולין קמ״א א׳. ובירושלמי: השם. ונראה שר׳ ישמעאל בא להוציא מדעת האומרים שהמינים שבישראל של זמנו האמינו בקדושת התורה שבכתב9 וכתבו את השם בקדושה, ולפ״ז היה אפשר לעלות על הדעת שאסור לשרוף גם את שאר הספר, ומכ״ש שאסור לשרוף את השם, ולפיכך הביא ראיה ממגילת סוטה, שלמען השלום מותר לאבד אפילו שם שנכתב בקדושה,⁠10 ומכל שכן שמותר לשרוף את הספרים שכתבום המינים, כדי שלא להניח שם לא להם ולא למעשיהם. ועיין ר״מ פ״ו מה׳ יסודי התורה ה״ח. אבל בספרי הנ״ל: ר׳ ישמעאל אומר ספרי מינים כיצד הוא עושה קודר את האזכרות ושורף את השאר.⁠11 ר׳ עקיבא אומר שורף את כולו, מפני שלא נכתב בקדושה.⁠12
27. שימחו וכו׳. וכ״ה בד ובספרי הנ״ל. אבל בכי״ע13 ובכי״ל: שישרפו.
28. כשם שאין מצילין וכו׳. מכאן ואילך מתחיל קטע מן הגניזה (=קג״נ) שבספרית קנטבריא.
29. כך אין מצילין אותן לא מן המפולת וכו׳. פירש״י: אף בחול. ובתוספות (קט״ז א׳ ד״ה כך) פירשו שבשבת עסיקינן, ור׳ יוסי הגלילי היא, וקמ״ל שאף במקום שאין לחשוש שמא יבוא לכבות, מניחן שיאבדו עם האזכרות.
1. בד״י ובכתי״י, עיין דק״ס, עמ׳ 260, הע׳ ס׳.
2. עיין מ״ש בכר בצופה הצרפתי חל״ח (1899), עמ׳ 39 ואילך. ועיין בערוגת הבשם הוצ׳ ר״א אורבך ח״ב, עמ׳ 230.
3. ולעיל שם הי״א מפורש שגליונות במשמען הרגיל מטמאין את הידים. ולפירוש הבבלי בברייתא שלנו עלינו לפרש שבבבא שלנו הכוונה לגליונות שפירשו מן הספר, עיין בבלי קט״ז א׳. ועיין מ״ש להלן בסמוך בפנים.
4. ובאמת קשה להניח שלא ידעו בסוגייא זו בבבלי את כוונת הגליונות, בשעה שידעו את דברי ר׳ מאיר ור׳ יוחנן שהובאו בבבלי. ושמא הכוונה בתירוץ הבבלי: ״לא, גליונין דספרי מינין״ הוא ש״גליונים וספרי מינים״ פירושו גליונים של ספרי המינים, והרי ספרי מינין הם הספרים שלנו שבידי המינין, והם צרפו להם אף את האון גליונות שלהם, וידעו שגליונות של ספרי המינים הם ספרי הבשורה, ואין מצילין אותן אע״פ שיש בהם אזכרות ופסוקים מן התורה. ושוב שאלו עליה: השתא ספרי מינין גופייהו אין מצילין, גליונין מיבעי? כלומר, הרי אף את הספרים עצמם שבידיהם אין מצילין, כ״ש את הגליונים שלהם (כלומר, של המינין). ותירצו שלפיכך שנו ״הגליונים וספרי מינין״ ללמד אותנו ששניהם שוים, ודין הספרים כדין הגליונים, ומצוה לשורפם, עיין ר״מ פ״ו מה׳ יסודי התורה ה״ח.
5. עיין דק״ס, עמ׳ 259, הע׳ ה׳. וכן אינן בברייתא שלנו שהעתיקו להלן שם.
6. אבל במכירי תהלים פקל״ט, עמ׳ 270: ר׳ יוסי אומר אף בחול וכו׳.
7. עיין פיה״ג לטהרות, עמ׳ 141, וערוך ערך קד.
8. ועיין בהערה 18 בפיה״ג שם.
9. ואמרו: לא למיפחת מאורייתא דמשה אתיתי וכו׳, עיין בבלי קט״ז ב׳.
10. כפי שמסיק להלן: על אחת כמה וכמה שימחו הן והזכרותיהן.
11. עיין בס׳ יריאים השלם סי׳ שס״ו, קצ״ז ע״ב, ובהערות שם. ועיין תשב״ץ ח״א סי׳ ב׳, ז׳ ע״ד ואילך.
12. במדרש במדבר רבה פ״ט, סוף סי׳ ל״ו, לא נזכרו דברי ר׳ ישמעאל, אלא דברי ר״ע גרידא. ושמא צ״ל בספרי: ר״י אומר, כלומר, ר׳ יוסי [הגלילי] וכו׳, ופתרו הסופרים: ר׳ ישמעאל, משום שהוא בעל מחלוקתו של ר׳ עקיבא. ועיין מ״ש לעיל שו׳ 24–25, בשם הירושלמי.
13. אצל צוקרמ׳ בטעות: שיפרקו.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ו) ספר אשאחז האור בראשו אחד בנוטלו וקורא בו, גאם כבה, כבה. טלית דשאחד האור בראשה אחד נוטלה ומתכסה בה, האם וכבתה, כבתה. כלי זשאחז האור בראשו חאחד טנוטלו יומשתמש בו, יאאם כבה, כבה. ספר שנפל יבלתוך התנור יגמטמא את התרומה. ידמכבין להציל טוכתבי טזהקדש, אבל לא יזלתרומה. יחייפה יטכח כקדש מכח כאתרומה, כבשהקדש מציל כגעל כדכולו, כהתרומה כואין כזמצלת כחאלא כדרך שמציל כטמחליו. מצילין למיום טוב לשבת, אבל לא משבת זו לשבת אחרת, ולא לאמשבת ליום טוב, ולא משבת ליום לבהכפורים, ולא לגמיום לדהכפורים להלשבת, ואין לוצורך לומ׳ מיום טוב לחול.
א. שאחז | א שאחזו.
ב. נוטלו... אחד | ד ח׳.
ג. אם | א ל ג ואם.
ד. שאחד | א שאחזו ל ג שאחז.
ה. אם | א ל ג ואם.
ו. כבתה כבתה | ל כבת כבת ג כבת כבה.
ז. שאחז | א שאחזו ג שאחז בו.
ח. אחד | ל ח׳.
ט. נוטלו | ד כופלו.
י. ומשתמש | ג ומשמש.
יא. אם | א ל ג ואם.
יב. לתוך התנור | ד לתנור.
יג. מטמא את התרומה | ד מטמ׳ את התרומ׳.
יד. מכבין | ג מכבים.
טו. כתבי | א ל ג בכתבי.
טז. הקדש | ד קדש א הקודש ג הקוד׳.
יז. לתרומה | א ג בתרומה ל בתרומ׳.
יח. ייפה | ד א ל ג יפה.
יט. כח | ג כוח.
כ. קדש | ד א ל הקדש ג הקודש.
כא. תרומה | א ל ג התרומה.
כב. שהקדש | א שבקודש ל ג שבקדש.
כג. על | א ל ג את. ד ח׳.
כד. כולו | א כולן.
כה. תרומה | ד תרומ׳ א ובתרומה ל ג בתרומה.
כו. אין | א ג אינו.
כז. מצלת | א ל ג מציל.
כח. אלא | ל ג ח׳.
כט. מחליו | ד מחולי׳ א ג מחולין ל מחוליו.
ל. מיום טוב לשבת | ד מיו׳ טוב לשב׳.
לא. משבת ליום | ד משב׳ ליו׳.
לב. הכפורים | ד הכפורי׳ א הכיפורים.
לג. מיום | ד מיו׳.
לד. הכפורים | ד הכפורי׳ א הכיפורים ג הכיפור.
לה. לשבת | ג לש׳.
לו. צורך לומ׳ | ד א ל ג צריך לומר.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
שנים שישבו על הפתח שניהם פטורין שאין ידוע איזה מהן קודם ישבו זה ראשון וזה שני הראשון חייב והשני פטור ישב אחד על הפתח ובא אחר וצדו מבפנים היושב על הפתח חייב והצדו מבפנים פטור ישב אחד על הפתח ובא אחר וישב מבפנים ובא אחר וישב לו מבחוץ היושב על הפתח חייב ושנים האחרונים פטורין ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו אע״פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה [אין לך שיהא חייב אלא המתכוון לצוד אבל קדמה צידה למחשבה פטור] למה זה דומה לנועל את [המגדל] ונמצא צבי בתוכו ולמתכסה בטלית ונמצא צפורית בתוכה אע״פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה אין לך שחייב אלא המתכוין לצוד אם קדמה צידה למחשבה פטור.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

ספר שאחז וכו׳. בבלי ק״כ א׳. ועיין ירוש׳ פט״ז ה״ו, ט״ו ע״ד, ובמשנ׳ פט״ז מ״ה.
מטמא וכו׳. ירוש׳ פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ד.
מכבין וכו׳. ירוש׳ הנ״ל.
מצילין מיום טוב וכו׳. בבלי קי״ז ב׳.
מטמא את התרומה. כלומר, המציל, אם הוא טמא, מטמא את התרומה ומציל את הספר.
מכבין וכו׳. כר׳ שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש (ירושלמי).
מציל על כולו וכו׳. כלומר, מציל את (כבשאר נוסחאות) כולו, ולאו דווקא מזון שלש סעודות.
שמציל מחליו. כלומר, מחוליו, מחולין שלו.
30. ספר שאחז האור בראשו אחד נוטלו וקורא בו וכו׳. וכ״ה בכי״ע, כי״ל וקג״נ. ובד: נוטלה ומתכסה בה וכו׳. ובד״ח הגיהו והדפיסו: טלית שאחז האור וכו׳. ובאמת יש כאן השמטה בד, ונשמט שם מ״אחד״ עד ״אחד״. וכן הובאו שתי הבבות של טלית וספר בבבלי ק״כ סע״א (בשינוי סדר, כלומר, טלית לפני ספר). ובירושלמי פט״ז ה״ו, ט״ו ע״ד: ר׳ ירמיה ר׳ בא בר ממל בשם רב ספר שאחז בו האור1 מצד אחד נותן מים מצד השני ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה.⁠2 ועיין במאמר רב יהודה אמר רב בבבלי שם ק״כ א׳ ומה שהסיקו שם ק״כ ב׳. ועיין בב״י טאו״ח סי׳ של״ד, והוא סמך על הגירסא המשובשת שבדפוסים: ספר שאחז האור בראשו אחד נוטלה ומתכסה בה וכו׳. ולפי גירסא זו הרי מוכח, שאפילו אם הוא מכוין לכבות שרי, ועיין בב״ח שם.
32. כלי שאחז האור בראשו אחד וכו׳. בבא זו ליתא בבבלי ובירושלמי הנ״ל, ואף הר״מ בפי״ב מה׳ שבת ה״ו לא הביאה. אבל היא ישנה בה״ג שבת פט״ז, ד״ב, עמ׳ 93, כסדר שלפנינו בתוספתא. ובה״ג ד״ו שם, י״ח ע״ג, הסדר הוא: ספר שאחז וכו׳ וכן כלי וכו׳ טלית וכו׳. ובראבי״ה ח״א סי׳ רנ״ד, עמ׳ 336: תניא בתוספתא כלי שאחז בו האור נוטלו בראשו3 ומשתמש בו, ואם כבה כבה. ומשם נלמוד נמי אם אחז האור במפה, שנפל על המפה גחלת מותר לנערה. ועיין בס׳ ארחות חיים להר״ן כהנא או״ח סי׳ של״ד סי׳ י״ב סעיף כ״ג מ״ש בשם כרם שלמה.
ובמדרש שכל טוב ח״ב, עמ׳ 298: תניא ספר תורה שאחז וכו׳, כיוצא בו טלית שאחז בה האור (כסדר שבתוספתא) וכו׳ ודוקא ביום דזמן ציצית הוא, דאתי עשה ודחי לא תעשה,⁠4 אבל בלילי שבת, דלילה לאו זמן ציצית היא, לא. ולפלא שלא השגיח בתוספתא כאן, ששנו בה כלי. ועיין מ״ש לעיל, הערה 26.
32-33. ספר שנפל לתוך התנור מטמא את התרומה. כלומר, מטמא את התרומה ומציל את הספר, אם המציל הוא טמא ואינו יכול להציל את הספר מבלי לנגוע בתרומה. וכן בירושלמי פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ד: תני אף מטמאין להציל. והתני בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה. ונשאר בקושיא. ועיין במשנת תרומה פ״ח מי״א. (תוספות בכורים).
33-34. מכבין להציל כתבי הקדש אבל לא לתרומה. בירושלמי הנ״ל: תני אף מכבין להציל. מתניתא דר׳ שמעון דאמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש. וברשב״א קט״ו א׳: ובירושלמי אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר״ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואע״ג דמשום שבות איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקודש. וכ״ה במיוחס להריטב״א והר״ן על הרי״ף רפט״ז. וכן בראבי״ה ח״ב סי׳ תשנ״ז, עמ׳ 459: ויש מרבותינו שאמרו הא דמשמע הכא שבשבת אסור לכבות וכו׳ שהרי רק להציל כתבי קודש או שאר מילי דמפרשינן התם שרי, אבל לא לכבות, כל הני אליבא דר׳ יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכו׳.
ברם הראבי״ה בעצמו דוחה את דבריהם, ומוכח מדבריו שהוא סובר שהבבלי חולק, והסוגיא שם היא אפילו לר׳ שמעון. וכן הוא במרדכי רפט״ז סי׳ שצ״ג5 שהבבלי חולק על הירושלמי. וכן במאירי רפט״ז ד״ה והמשנה הראשונה הביא את הירושלמי, וסיים: אלא שלא יראה מסוגייא זו כן. ועיין במגיד משנה פכ״ג מה׳ שבת הכ״ו. ולפי דברי הראבי״ה, המרדכי והמאירי סובר הבבלי שאפילו ר׳ שמעון אסר לכבות כדי להציל כתבי הקודש, אעפ״י שאין כאן אלא שבות לדעתיה, מפני שלא כל השבותים התירו בהצלת כתבי הקודש, כשם שלא התירו כל השבותים במקדש, כמפורש בירושלמי עירובין פ״י רהי״א, כ״ו ע״ג, ופסחים פ״ה רה״ח, ל״ב ע״ג. ועיין בתוספות עירובין ק״ב ב׳ ד״ה והעליון. ועיין במגיד משנה הנ״ל וברמב״ן, רשב״א, חידושים המיוחסים להריטב״א והמיוחסים להר״ן שבת מ״ו סע״ב.
34. שהקדש מציל על כולו וכו׳. בכי״ע, כי״ל וקג״נ: את כולו. ובד: מציל כולו. והדברים סתומים. ולכאורה משמע שבכל קודש עסיקינן ואפילו בדבר שאינו אוכל, ואפילו בקדשי בדק הבית, ומשום הפסד הקדש אתינן עלה. ויותר נראה שאף כאן באכלי קדשים עסיקינן, דוגמת תרומה שהוא אוכל, ומציל את כל הקודש, ואף בנאכל להדיוט אית ביה כבוד שמים, עיין רש״י קי״ז רע״א ד״ה הכא, ודין הקדש כדין כתבי הקדש,⁠6 שמציל את הכל.⁠7 ומ״מ לא נתבאר אם מציל דווקא לחצר המעורבת כדין חולין ותרומה (פט״ז מ״ג), או אפילו לחצר שאינה מעורבת, כדין כתבי הקדש.
34-35. תרומה אין מצלת אלא כדרך שמציל מחליו. כלומר, מן החולין שלו, ודיני הצלת החולין מבוארים במשנתנו פט״ז מ״ב ולהלן בסמוך. ובכי״ל: בתרומה אין מציל כדרך שמציל מחוליו. וכן בקג״נ: אינו מציל כדרך שמציל מחולין. וקיצור לשון הוא, והכוונה, אלא כדרך שמציל וכו׳, כגי׳ כי״ו, ד וכי״ע.
35. מצילין מיום טוב לשבת וכו׳. כל הברייתא בה״ג שבת פט״ז, ד״ו י״ח רע״ד, ד״ב, עמ׳ 93. ועיין בבלי קי״ז ב׳, ויש שם שינויים בין בגירסא בין בסדר.
36. ולא משבת ליום הכפורים. וכ״ה בבבלי הנ״ל. ופירש״י שהכוונה למוצאי יוה״כ. ובתוספות שם (ד״ה אבל) פירשו שאסור להכין אפילו ליוה״כ בשביל תינוקות. וברשב״א שם דייק מדלא קתני ולא מיום הכפורים למוצאי יום הכפורים ש״מ שמותר להציל סעודה אחת משום סכנה. וכ״ה במיוחס להריטב״א ובר״ן ועוד. והסתייעו מן הירושלמי פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ד, שמפורש כן להיתר. ומוכח מתוך דבריהם שבשבת אסור להציל אפילו סעודה אחת למוצאי יום הכפורים. אבל כבר הוכחנו לעיל ספי״ב, שו׳ 69, ד״ה ובתו״כ, שלשיטת הירושלמי ״משום סכנה״ פירושו סכנת רעבון (ולא עגמת נפש), והרי אמרו בירושלמי פסחים פ״ד ה״ד, ל״א ע״א: שנייא היא סכנת יום הכפורים שחל להיות בשבת, שנייא היא סכנת יום הכפורים שחל להיות בחול, כלומר, אתמה.⁠8 ומסתבר שהוא הדין בשבת שחל להיות בערב יוה״כ שמותר להציל מזון סעודה אחת, שהרי בשניהם אמרו בירושלמי ״משום סכנה״. ודווקא בקניבת ירק אסור לעשות כן בשבת שחל בערב יוה״כ, שהרי אף ביוה״כ לא התירו לעשות כן אלא מן המנחה ולמעלה, אבל בהצלה מן הדליקה אם לא יציל בשבת, מניין יהיה לו ביום הכיפורים. ולשיטת הירושלמי לא דברו כאן כלל בשאין לו סעודה כלל למוצאי יוה״כ (שיש בה חשש סכנה), אלא הכוונה ליוה״כ עצמו בשביל תינוקות, כפירוש התוספות, עיין מ״ש להלן בסמוך.
36-37. ולא מיום הכפורים לשבת. וכ״ה בה״ג הנ״ל. אבל בבבלי הנ״ל אמרו: ומצילין מיום הכפורים לשבת. וכבר פירש באו״ש פכ״ג מה׳ שבת הכ״ה שהדבר תלוי במחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבה במשנתנו ספט״ו. ברם מתוך דברי התוספתא כאן ברור שאין מדברים כאן בסעודת מוצאי יוה״כ, שהרי בירושלמי שהבאנו לעיל מפורש שמצילים מיוה״כ למוצאי יוה״כ אפילו אם חל בחול, ומכל שכן אם חל בשבת. ובעל כרחנו אנו אומרים שאין מדברים כאן בסעודת מוצאי יוה״כ אלא בכל סעודות שבת. ועיין מ״ש לעיל בסמוך ד״ה ולא משבת.
1. וכנראה שמדברים כאן בספר שאין מצילין אותו מפני הדליקה דומיא דטלית וכלי, שהרי לשיטת התוספתא והירושלמי מותר לכבות (כשאי אפשר באופן אחר) כדי להציל את הספר, עיין מ״ש להלן שו׳ 33–34 ד״ה מכבין ואילך. ובבבלי שם גורס: ספר תורה שאחז בו וכו׳. אבל בכי״מ שם חסרה המלה ״תורה״, ועיין מ״ש להלן, שו׳ 32, ד״ה ובמדרש.
2. ולהלן בסמוך שם אמרו: ר׳ שמואל בשם ר׳ ז⁠[ע]⁠ירא דר׳ יוסה היא. ומסתבר שהדברים עונים על ספ״ג, וכפירושיהם של בעל ק״ע ופ״מ. אבל עיין ברמב״ן בסוגיין ובבאורי הגר״א או״ח סי׳ של״ד, אות כ״ד.
3. כנראה שצ״ל: האור בראשו נוטלו וכו׳.
4. עשה דוחה לא תעשה לאו דווקא, והכוונה שלא התירו לעשות כן אלא במקום מצוה. ועיין בבלי ק״כ רע״ב, ומוכח משם שלרב יהודה מותר לעשות גרם כיבוי אפילו שלא במקום מצוה. ושמא פירש שבשידה תיבה ומגדל של ספרים עסיקינן. ודוחק.
5. והיא הגהה שם, עיי״ש שמסיים בה: ע״כ הג״ה.
6. ועיין רש״י קט״ז סע״ב.
7. בתוספות בכורים פירש ע״פ הר״ן (בשם הרי״ד) פט״ז סי׳ תנ״ב שאחרים מצילים גם באכלי חולין את הכל, מפני שאין לחשוש שמא יבואו לכבות, שאין אדם בהול על ממונם של אחרים, ואפילו אם יוכל לזכות מן ההפקר, ואף בהקדש כן, שהרי אין הוא ממונו. וכבר השיג עליו בשירי מנחה, שהלא בשיטת התוספתא אפילו מכבה אין כאן אלא שבות, כמפורש לעיל, והרי״ד לא אמר את דבריו אלא בשיטת הבבלי. ובר מן דין, אין כאן עניין לממון גבוה, או לממון הדיוט, וכל שהמאכל הוא שלו (אפילו אם הוא כהן, ומשולחן גבוה קא זכי) לעניין אכילה הוא בהול ובהול שלא ילך לאבוד.
8. ועיין להלן שם שמ״מ חילקו בין יוה״כ שחל להיות בשבת ובין חל להיות בחול, והוא כבבלי כאן קי״ד ב׳.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ז) אולא יציל בואחר כך יזמין, אלא גיזמין ואחר כך דיציל. ההציל פת ונקייה, זאין חרשאי להציל פת הדראה, פת הדראה טרשאי להציל פת ינקייה, יאואין יבמערימין יגבכך. ידר׳ טויוסה טזבי ר׳ יזיהודה יחאומ׳ מערימין יטבכך. אין מצילין את המת מפני כהדליקה. כאאמ׳ כבר׳ כגיהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני כדהדליקה.
א. ולא | א ל ג לא.
ב. ואחר | ד ואח׳.
ג. יזמין2 | א ל מזמין ג מזמן.
ד. יציל | ל מציל.
ה. הציל | א מציל.
ו. נקייה | ל ג נקיה.
ז. אין | ד אי׳ ל ג אינו.
ח. רשאי | א צריך ג רשי.
ט. רשאי להציל | א ואינו צריך לומר.
י. נקייה | ל נקיה ג נקי׳.
יא. ואין | א ג אין.
יב. מערימין | ב [מערבין] מערימין (ונמחק המוסגר בנקודות).
יג. בכך | א בהן.
יד. ר׳ | ד רבי ל ג ור׳.
טו. יוסה | ד א ל ג יוסי.
טז. בי ר׳ | ד א ל ג בר׳.
יז. יהודה | ג יודה.
יח. אומ׳ | ל או׳ ג או׳ [אין].
יט. בכך | ל ח׳.
כ. הדליקה | ל הדליק׳.
כא. אמ׳ | ד אמר. ל ג ח׳.
כב. ר׳ | ד רבי.
כג. יהודה בן לקיש | א שמע׳ בן אלע׳ ל ג יהודה בן (ג יודה ב׳) לקיש או׳.
כד. הדליקה | ד הדלקה.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
אין לועסין [מוסתכין] בשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אם מפני ריח הפה ה״ז מותר. לא [יטוף] אדם סם יבש בשניו אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אם מפני ריח הפה הרי זה מותר.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, הָרָאוּי לְאָדָם לְאָדָם, הָרָאוּי לִבְהֵמָה לִבְהֵמָה. כֵּיצַד. נָפְלָה דְלֵקָה בְלֵילֵי שַׁבָּת, מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, בְּשַׁחֲרִית, מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, בְּמִנְחָה, מְזוֹן סְעֻדָּה אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת.
מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, הָרָאוּי לְאָדָם לְאָדָם, הָרָאוּי לִבְהֵמָה לִבְהֵמָה. כֵּיצַד. נָפְלָה דְלֵקָה בְלֵילֵי שַׁבָּת, מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, בְּשַׁחֲרִית, מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, בְּמִנְחָה, מְזוֹן סְעֻדָּה אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת.
מַצִּילִין סַל מָלֵא כִכָּרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת. לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן, לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרָבֶת.
ולא יציל וכו׳. עיין ירוש׳ פט״ז ה״ג, ט״ו רע״ד. ועיין בבלי קי״ז ב׳.
הציל וכו׳. בבלי קי״ז ב׳.
ואין מערימין וכו׳. ירוש׳ הנ״ל, בבלי קי״ז ב׳, מו״ק י״ב ב׳.
ר׳ יהודה בן לקיש וכו׳. בבלי מ״ג ב׳, יומא פ״ה א׳.
יזמין. כלומר, אורחים להאכילם.
ואין מערימין וכו׳. כלומר, שיציל מתחילת פת הדראה, כדי שיאמר אח״כ: רצוני בפת נקיה.
37-38. ולא יציל ואחר כך יזמין וכו׳. וכ״ה בכל נוסחאות התוספתא, לרבות קג״נ, וכ״ה בה״ג הנ״ל. ובבבלי קי״ז ב׳ נאמר כע״ז לעניין התוספתא לעיל פ״ג ה״י, שו׳ 26. ובמשנתנו פט״ז מ״ב: מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם וכו׳. ובירושלמי שם (ה״ג, ט״ו רע״ד): אית תניי תני מצילין ואח״כ מזמן, אית תניי תני מזמן ואחר כך מציל וכו׳, ותלו לה שם במחלוקת החכמים ור׳ יוסי בר׳ יהודה להלן. ואעפ״י שאמרו להלן במשנתנו (מ״ג שם): ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכו׳, ומשמע שהוא אינו יכול להציל בשביל אורחים שבדעתו להזמין, מפרש לה הירושלמי שהמשנה מדברת בזמן שאינו יכול להציל לבדו את הכל מחמת מהירות התפשטות הדליקה, ומתירה המשנה לקרוא לאחרים להציל. וכנראה שכן פירש גם הבבלי את המשנה שם, שהרי כן אמרו (ק״כ א׳): חשבון מאי עבידתיה, מהפקירא קא זכו. ומשמע שבאינו יכול להציל לבדו עסיקינן, שאם יכול להציל, אלא שאסרו לו לעשות כן משום שבות, אינו ברור שיהא נקרא הפקר משום כך.⁠1
ואעפ״י שבנידון שלפנינו אינו מציל אלא לחצר המעורבת, ובהיתירא קא טרח, פירשו בבבלי קי״ז ב׳ שאסרו עליו להציל יותר מג׳ סעודות שמא אתי לכבויי. אבל בירושלמי (פט״ז ה״ג, ט״ו ע״ג) פירשו שהאיסור הוא שלא יבוא להציל משבת לחול. והירושלמי לשיטתו שמעמיד את המשניות כר׳ שמעון, ולדידיה אפילו מכבה אינה אלא שבות, עיין לעיל, שו׳ 33.
38-39. הציל פת נקייה אין רשאי להציל פת הדראה וכו׳. וכע״ז בכל הנוסחאות וכ״ה בה״ג הנ״ל. אבל בכי״ע: מציל פת (אצל צוק׳ בטעות: כפת) נקייה אין צריך להציל פת הדראה וכו׳. ואין צריך פירושו אינו רשאי, עיין מ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 785, הערה 35 ולהלן עירובין פ״ה שו׳ 27, שם שו׳ 47. ובבבלי: הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה וכו׳. ופת הדראה היא פת חזרא (=מורסן), כמו שפירש לנכון ר״ע לעף בפלורה ח״א, עמ׳ 718.
39. פת הדראה רשאי להציל וכו׳. וכע״ז בכל הנוסחאות, בה״ג ובבבלי הנ״ל. ובכי״ע משובש.
ואין מערימין בכך. וכ״ה בה״ג הנ״ל, ופירשו שאסור להציל בכוונה פת הדראה מקודם, כדי שיוכל לומר אח״כ שרצונו בפת נקייה. ובבבלי חסרה בבא זו, ועיין מ״ש באו״ש פכ״ג מה׳ שבת ריש הכ״ה. ולעיל שם בבבלי נשנית הלכה זו לענין התוספתא שלעיל פ״ג ה״י, שו׳ 26 הנ״ל. ומחלוקת זו גם בבבלי מו״ק י״ב ב׳,⁠2 עיי״ש, ועיין מ״ש להלן בסמוך.
39-40. ר׳ יוסה בי ר׳ יהודה אומ׳ מערימין בכך. וכע״ז בכל הנוסחאות, אלא שבקג״נ בטעות: אין מערימין וכו׳. ובה״ג: משום ר׳ יוסי בר׳ יהודה אמרו מערימין. וכ״ה הסיגנון בבבלי קי״ז ב׳ הנ״ל. ובה״ג ד״ב, עמ׳ 93 הנ״ל, מעתיק מיד אח״כ גם את הברייתא הנ״ל שבבבלי: נשברה לו חבית וכו׳. ובירושלמי פט״ז ה״ג, ט״ו רע״ד: תני אין מערימין. ר׳ יוסי בי ר׳ בון (צ״ל: יהודה, כמו שהגיה בפ״מ) אמר מערימין. אית תניי תני מצילין ואח״כ מזמן. אית תניי תני מזמן ואחר כך מציל. מאן דמר מציל ואח״כ מזמן כמאן דמר מערימין וכו׳. ולפי הירושלמי אף הרישא כאן שנויה במחלוקת זו. אבל בודאי שאף בסיפא חולקים, ועיין היטב בבבלי מו״ק י״ב ב׳ הנ״ל, ודלא כתכ״מ שפירש שהמחלוקת סמוכה לרישא גרידא, עיי״ש.
40-41. אמ׳ ר׳ יהודה בן לקיש שמעתי וכו׳. וכ״ה בד, בכי״ל, בקג״נ ובבבלי מ״ג ב׳ ויומא פ״ה א׳. אבל בכי״ע: אמ׳ ר׳ שמע׳ בן אלע׳3 שמעתי וכו׳. ופירשו בבבלי שם בטעמו, מפני שאדם בהול על מתו, ואם לא תתיר לו להציל את המת מן הדליקה יבוא לכבות. ובחצר מעורבת עסיקינן, ומחמת טלטול גרידא אתינן עלה.
1. ופשיטא שאינו דומה לאיסורי הנאה דרבנן שאיסורן מחמת עצמן.
2. ופירשו במגן אברהם (עיי״ש במחצית השקל) ובבאור הגר״א או״ח סי׳ של״ה ס״ק ג׳ שהכוונה שם לברייתא שלנו. ועיין בתוספות קל״ט ב׳ ד״ה מ״ש, ובהגהות הרש״ל שם. וכ״ה בשיטה לתלמידו של ר״י מפריס, עמ׳ ק״ב, ובתוספ׳ הרא״ש שם, עמ׳ ל״ט, ולמדו ממנה להערמה במלאכה גמורה בחולו של מועד, עיי״ש בשיטה הנ״ל. אבל עיין בהעמק שאלה לשאילתות סי׳ ק״ע, אות ט״ז.
3. בפתיחת המאירי לאבות, י״ב ע״ב (ד״ר, כ׳ ע״ב), מנה את ר׳ יאודה בן לקיש שנתחדש שמו בתוספתא שקלים, ולא הזכירו בין התנאים של תוספתא שבת שמנה אותם לעיל שם. וכנראה שהיתה לפניו כאן כגירסת כי״ע.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ח) אהשכיח פת בתנור וקדש בעליו היום, מצילין גהימנו מזון שלש סעודות, דואומ׳ הלאחרים ובואו והצילו לכם, זובלבד שלא יעשה חעמהן חשבון לאחר טשבת. הרודה רודה בסכין, אבל לא יבמרדה. ר׳ יאשמעון בן ננס יבאומ׳ פורסין עור של גדי, על גבי שידה יגתבה ומגדל, ידשאחז בהן טואת האור, מפני טזשהוא מחרך, יזיחוחכמים לא הודו לו.
א. השכיח | ד שכח א ל ג השוכח.
ב. עליו | א עליה.
ג. הימנו | א הימנה ל ממנו ג הימ׳.
ד. ואומ׳ | ד א ואומר ל ג ואו׳.
ה. לאחרים | ד לאחר ג לאחר׳ (ובין השורות: יו״ד. קרי לאחיר׳).
ו. בואו | ל באו ג באו (ובין השורות תלויה וי״ו).
ז. ובלבד | ד בלבד.
ח. עמהן | ד א ל עמהם ג עימהם.
ט. שבת | א השבת ג ש׳.
י. במרדה | ב במררה.
יא. שמעון | ג שמ׳.
יב. אומ׳ | ד אומר ג או׳.
יג. תבה | ד א ל תיבה.
יד. שאחז בהן את האור | ג ח׳.
טו. את | א ח׳.
טז. שהוא מחרך | א ל שמחרך ג שמחריך.
יז. וחכמים | א וחכמ׳ ג וחכ׳.
יח. וחכמים לא הודו לו | ל ולא הודו לו חכמים.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
החושש בשניו לא יגמע בהן יין וחומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטביל כדרכו ואינו חושש החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע החושש בראשו וכן מי שעלו בו חטטים סך הוא את השמן ואינו סך יין וחומץ שהשמן דרכו לסיכה יין וחומץ אין דרכן [לסיכה] סך אדם שמן ע״ג מכתו ובלבד שלא יטול במוך ובמטלית ויתן ע״ג מכתו.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זו כלול בביאור הלכה ז]

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ. וְעוֹשִׂין מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה.
השכיח פת וכו׳. בבלי קי״ז ב׳. ועיין במשנ׳ פט״ז מ״ב.
ר׳ שמעון וכו׳. משנ׳ פט״ז מ״ה.
עמהן חשבון וכו׳. כלומר, שלא יתבע אותם לדין שישלמו לו לכל הפחות דמי פת מפוחמת, שהרי אין כאן דליקה אלא חשש שהפת יתייבש ויתפחם.
לא במרדה. פירשו בבבלי: כמה דאפשר לשנויי משנינן.
שהוא מחרך. העור הלח אינו נשרף אלא מתחרך ומגן על הכלי.
41-42. השכיח פת בתנור וכו׳. בבלי קי״ז ב׳. וכאן אין חשש שתשרף הפת אלא שתתפחם ותתייבש מחמת החום, עיין להלן, ובהלכות קצובות, הוצ׳ ר״מ מרגליות, עמ׳ 70: ואם שכח פת בתנור, ואין לו מה יאכל, יוציא ממנו מזון שלש סעודות ומותר. ועיין בב״י טאו״ח סי׳ רנ״ד ד״ח ומ״ש אם בשוגג.
43. ובלבד שלא יעשה עמהן חשבון לאחר שבת. בבא זו ליתא בבבלי, אבל ישנה בה״ג שבת פט״ז, י״ח ע״ד, ד״ב, עמ׳ 94, מדרש שכל טוב ח״ב, עמ׳ 292. וכן בס׳ והזהיר סוף בשלח, עמ׳ 44: ולענין פת ששכח בתנור, כך שנו חכמים בתוספתא מי ששכח פת בתנור וכו׳ ובלבד שלא יעשה עמו חשבון לאהר השבת. וכבר הראינו בתשלום תוספתא, עמ׳ 6, שבעל ס׳ והזהיר קורא לברייתות שבתלמוד תוספתא, ולא מצאתי בכל הספר שם הבאה מן התוספתא ממש, ואף כאן הפיסקא היא מן הבבלי, והסיום הוא מבה״ג הנ״ל.
והנה בכל הנוסחאות שלפנינו הגירסא היא: ובלבד שלא יעשה עמהן וכו׳. וכ״ה גם אצל הגאונים הנ״ל,⁠1 וכצ״ל גם בס׳ והזהיר (״עמהן״ במקום ״עמו״). ועיין באו״ש פכ״ג מה׳ שבת שהגיה כאן (ע״פ המשנה פט״ז מ״ג): שלא יעשו עמו כו׳. וקשה להגיה נגד הדפוס המקויים ע״י ארבעה כתי״י והגאונים. ונ״ל קרוב לוודאי שבנידון לפנינו יש לחשוש שלא יבוא הוא לתבוע אותם לדין, שישלמו לו לכל הפחות דמי פת מפוחמת, ואעפ״י שהזמינם להציל להם. עיין בשו״ת תרומת הדשן סי׳ שי״ז ובהגהת הרמ״א חו״מ סוף סי׳ רמ״ו.⁠2 וזה בוודאי אסור מפני שמוכר להם חלק מן הפת בשבת.⁠3
ואינו דומה למשנתנו פט״ז מ״ג שבדליקה עסיקינן התם, והוא אינו יכול להציל לבדו, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 37–38, ד״ה לא יציל, ומהפקירא קא זכו, והוא אין להם כלל תביעה עליהם. והר״ה אלבק (בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד, עמ׳ 418) רוצה לפרש גם את משנתנו (בשיטת הירושלמי) שאם היו פקחים ומבינים שאין הוא רוצה לתת להם מתנה עושין עמו חשבון, ומשלמים לו מה שנהנו, עיי״ש. והפירוש הנכון בירושלמי הוא בק״ע שם.
44-45. על גבי שידה תבה ומגדל שאחז בהן את האור וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ל. ובכי״ע: שאחז בהן האור.⁠4 וזו היא פיסקא ממשנתנו פט״ז מ״ה, ולא הוסיפה התוספתא אלא: וחכמים לא הודו לו. ברם כבר הראה מהרי״ן אפשטין (מבוא לנוה״מ, עמ׳ 456) שבכמה נוסחאות של המשנה חסרות המלים ״שאחז בהן את האור״, והן נוספו במשנתנו ע״פ הירושלמי במקומו שאמרו שם: כיני מתניתא משיאחוז האור בהן. וכן בקג״נ כאן חסרות המלים האלו. וזהו רק לעניין הגירסא, אבל לעניין הפירוש הרי אמרו מפורש בירושלמי שר׳ שמעון בן ננס מתיר לפרוס עליהן עור אפילו משאחז בהן האור, מפני שעור הלח מתחרך ואינו נשרף ומגין על הכלי. וע״ז לא הודו לו חכמים, וסברו שאין לפרוס עור אחרי שאחז בהן האור. ובמשנה שבבבלי בכי״מ: שלא תאחז בהן את העור. ועיין בבבלי ק״כ רע״ב ובחידושים המיוחסים להר״ן שם ומ״ש מהרי״ן אפשטין הנ״ל.
1. אלא שבה״ג ד״ו בטעות: עד לאחר השבת. ובד״ב חסרות המלים ״עד לאחר השבת״.
2. ונ״ל ראייה לדבריו ממה שאמרו בב״ר פמ״ט, ד׳, עמ׳ 502. אבל אין מביאין ראייה מן האגדות.
3. ולא התירו כן במשנתנו פכ״ג מ״א אלא משום מצות קרבן פסח כמפורש בספרי זוטא בהעלותך, עמ׳ 257 (ועיין מ״ש בירושלמי כפשוטו, עמ׳ 471). ועיין במגן אברהם או״ח סי׳ ש״ו ס״ק ו׳, אות ט״ו.
4. אבל גם במשנתנו שנביא להלן בפנים, ברוב הנוסחאות: שאחז בהן את האור. וכן בברייתא שבבבלי ק״כ סע״א בכ״י אוקספורד (עיין דק״ס, עמ׳ 273, הע׳ ח׳): שאחז בו את האור. וכן לעיל מע״ש ריש פרק ב׳, עמ׳ 248: תלתן של תרומה שחפה בה את בת כהן ראשה, ועיין מ״ש מהרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 1265.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ט) נכרי שבא לכבות אין אאומ׳ לו כבה, בואל תכבה. מעשה שנפלה דליקה גבחצרו של יוסף בן דסימאי המשיחין ובאו אנשי וקצטרה זשל צפורי לכבותה ולא חהניחן, טירד יענן וכיבה. יאאמרו יבחכמים לא היה צריך. יגאע״פ כן, ידלמוצאי שבת שלח טולהם סלע לכל טזאחד ואחד, יזולהפרכוס יחשבהן יטשלח כחמשים כאדינרין.
א. אומ׳ | ד ל אומרין ג אומרים.
ב. ואל | ג אל.
ג. בחצרו | א ל בחצירו.
ד. סימאי | ל סימי.
ה. משיחין | ד בשיחין ל מישיחין.
ו. קצטרה | א ל קצטרא.
ז. של צפורי | א שבציפורי ל שבצפורי ג שב...
ח. הניחן | ג היניחן.
ט. ירד | א ל ג וירד.
י. ענן | א ענן [מן השמים].
יא. אמרו | א ואמרו ג אמ׳.
יב. חכמים | ד חכמי׳ ג חכמ׳.
יג. אע״פ כן | ד א אף על פי כן ל אעפ״כ ג אפע״פ כן.
יד. למוצאי שבת שלח להם | א שילח להן למוצאי שבת.
טו. להם | ל ג להן.
טז. אחד ואחד | ד אח׳.
יז. ולהפרכוס | ד ולאפרכוס א ולהיפרכוס ל להפרדוס ג להופורכוס.
יח. שבהן | א שלהן.
יט. שלח | א שיגר [לו] ל שלח [לו] ג שילח [לו].
כ. חמשים | ג חמ׳.
כא. דינרין | ד א ל ג דינר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
עושין אלונתית לחולה בשבת אימתי בזמן שטרפה מע״ש לא טרפה מע״ש אסורה שאין טורפין [בתחלה] בשבת אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת [ר״ש בן אלעזר אומר משום ר״מ טורפין יין ושמן לחולה בשבת] ארשב״א פעם אחת חלה ר׳ [מאיר] ובקשנו לעשות לו ולא הניחנו אמרנו לו תבטל דבריך בחייך אמר לנו אע״פ שאני אומר כן לא מלאני לבי [מימי] לעבור על דברי חבירי.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן, אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן.
נכרי וכו׳. משנ׳ פט״ז מ״ו.
מעשה שנפלה וכו׳. ירוש׳ פט״ז ה״ז, ט״ו ע״ד, יומא פ״ח ה״ה, מ״ה ע״ב, נדרים פ״ד ה״ט, ל״ח ע״ד; בבלי כאן קכ״א א׳.
ולא הניחן. החמיר על עצמו לפנים משורת הדין.
ולהפרכוס. לקצין הפרשים.
46. נכרי שבא לכבות וכו׳. פיסקא ממשנתנו פט״ז מ״ו.
46-47. מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי וכו׳. ירושלמי פט״ז ה״ז, ט״ו ע״ד; יומא פ״ח ה״ה, מ״ה ע״ב; נדרים פ״ד ה״ט, ל״ח ע״ד; בבלי קכ״א א׳, דב״ר הוצ׳ ליברמן, עמ׳ 70. ובפתיחת המאירי לאבות, י״ב ע״ב (ד״ר, כ׳ ע״ב): ונתחבר עוד (כלומר, בתוספתא שבת) שם יוסף בן סימאי שם, ולא הוזכר שם משמו דבר, אלא שסופר עליו מעשה חסידות, ושלא חסיד היה ולא חכם. ובבבלי הנ״ל בכ״י אוקספורד ובראשונים: ר׳ יוסי בן סימאי משיחין, וכע״ז בדב״ר הנ״ל. והעיר בדק״ס, עמ׳ 274, הערה ת׳: ״וכ״ה נזכר ביבמות קט״ו א׳ אבא יוסי״. ברם ביבמות שם מפורש שהיה בזמנו של רבי, ואבא יוסי שלנו היה כנראה בזמן יותר קדום, עיין מ״ש להלן.
47. ובאו אנשי קצטרה של צפורי לכבותה וכו׳. במשנת ערכין פ״ט מ״ו נמנתה בין בתי ערי חומה קצרא (מבצר) הישנה של צפורי. ובבבלי כאן מוסיף: מפני שאפטרופוס של מלך היה. וכנראה שהכוונה לאגריפס השני. ועיין בבלי סוכה כ״ז א׳: שאל אפטרופוס של אגריפס המלך את ר׳ אליעזר וכו׳ כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורי, ויש לי שתי סוכות אחת בטבריא ואחת בצפורי וכו׳. וברי״ף ד׳ קושטא כאן: ובאו אנשי טבריא ושל צפורי לכבותה. אבל נראה שהמלח ״טבריא״ נשתבשה מ״קסטריא״.
47-48. ולא הניחן. בירושלמי מוסיף: אמר להן הניחו לגבאי שיגבה חובו. ובבבלי: ולא הניחן מפני כבוד השבת. ובדב״ר הנ״ל: ולא הניח להם, אמ׳ היאך אני מקיים בכל ממונך.
49. ולהפרכוס שבהן וכו׳. כנראה שכאן הכוונה לקצין הפרשים, ϊππαρχος.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(י) אבאין גמשכירין דכלים לגוי הבערב שבת, ווברביעי זובחמישי חמותר.
א. אין משכירין וכו׳ | בא ל ג באו לפני הלכה זו הי״ג והי״ד שלהלן.
ב. אין | ג [ז:] (כלומר ה״ז) אין.
ג. משכירין | א נותנין.
ד. כלים | ג כילים.
ה. בערב | א ל ג ערב.
ו. וברביעי | ג ברביעי.
ז. ובחמישי | ד ל ובחמשי.
ח. מותר | א ל ג [הרי זה] מותר.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
[שותין] מי זבלין מי דקלין וכוס עקרין ומדיח בהן פניו ידיו ורגליו לא ידיח בהן את הסנדל ר׳ יוחנן הסנדלר מתיר רבי שמעון בן גמליאל אומר האשה רוחצת בנה ביין אע״פ שמתכוונת לרפואה.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

אין משכירין וכו׳. בבלי י״ט א׳.
אין משלחין וכו׳. ירוש׳ פ״א ה״ח, ד׳ ע״א; בבלי הנ״ל.
אין משכירין וכו׳. מפני שנראה כאילו עושה בשליחותו של ישראל. ועיין בבה״א.
50. אין משכירין כלים לגוי וכו׳. וכ״ה סדר ההלכות בד. וכן משמע קצת שהיה הסדר לפני הירושלמי פ״א ה״ח, ד׳ ע״א, והבבלי י״ט א׳. אבל בכי״ע, כי״ל וקג״נ באות כאן הי״ג והי״ד שלהלן. ובכי״ע: אין נותנין כלים לגוי וכו׳.⁠1 אבל כגירסתינו כ״ה גם בד, כי״ל וקג״נ. וכן הובאה בבא זו בבבלי הנ״ל. וכבר נתקשו הרבה רבותינו הראשונים בטעם האיסור. ובעל המאור בספ״א פירש (בשיטת הרי״ף) שהטעם הוא מפני שביתת כלים, ובית שמאי היא. וכבר תמהו עליו,⁠2 שאם מטעם שביתת כלים אתינן עלה אפילו אם השכיר ביום א׳ יהא אסור. ורוב הראשונים דחו טעם זה ופירשו שאפילו ב״ה אוסרים להשכיר בע״ש, הואיל והוא מקבל שכר והגוי מתחיל במלאכה מיד, נראה כאילו מתנה עמו, או כאילו הוא שלוחו של ישראל, ואסור להשכיר אפילו בהבלעה.⁠3 אבל להשאיל מותר אפילו בע״ש, כמפורש בברייתא שבבבלי י״ח ב׳.
ברם גם בר״מ פ״ו מה׳ שבת הט״ז משמע שפירש שמטעם שביתת כלים אתינן עלה, וב״ש היא ואין הלכה כמותם, ועיין מ״ש להלן.
1. בתשובות גאוני מזרח ומערב סי׳ נ״א (אוה״ג, עמ׳ 14): מהו לשגר ע״י גוי כלים בשבת וכו׳. כך ראינו שאסור לשגר ע״י גוי פרקמטיא וכו׳ אא״כ נתנם לו מע״ש וכו׳, ואם יקשה לך זו ששנינו אין משלחין כלים ביד גוים בשבת (צ״ל: בערב שבת) ובשלישי וברביעי מותר, ההוא להוציאו לים הגדול שהוא דרך רחוקה מאד, ועשו חכמים הדחק גדול בכך. ולכאורה משמע שהכוונה לברייתא שלנו, וגרס בה ״אין משלחין״ במקום ״אין משכירין״, והיא כעין גירסת כי״ע, ולפי גירסא זו נופלות כל הקושיות. אבל אפשר ואפשר שצ״ל שם: אין משלחין איגרות, כהגהת המו״ל, והכוונה לברייתא הסמוכה. ולפי פירוש הגאון אין סתירה בין שתי הברייתות על משלוח אגרת שבבבלי שם, עיין בהערה ג׳ שם. ועיין מ״ש להלן, סוף שו׳ 57–58, ד״ה ואפשר לפרשו.
2. עיין במלחמות שם, בתוספות י״ט א׳ ד״ה לא ישכיר, ברשב״א שם ועוד.
3. עיין בראשונים הנ״ל, בהשגות הראב״ד פ״ו, מה׳ שבת הט״ז, בחידושים המיוחסים להר״ן י״ט א׳ סד״ה כיוצא בו, במאירי וברא״ש שם.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יא) אאין משלחין באיגרות ביד גוי גבערב שבת, וברביעי דובחמישי המותר. ואמרו עליו על יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד זגוי מעולם.
א. אין... מותר | ג ח׳.
ב. איגרות | ל אגרות.
ג. בערב | א ל ערב.
ד. ובחמישי | ד ובחמשי.
ה. מותר | ל [הרי זה] מותר.
ו. אמרו | ג אמ׳.
ז. גוי | ג הגוי.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטהעודהכל
רוחץ אדם במי טבריא אבל לא במי [הגדר] ולא במי המשרה ולא במי של סדום אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם [לעלות] מטומאה לטהרה ה״ז מותר לא יתן אדם מים ע״ג ספוג ויתן ע״ג מכתו אבל נותן הוא ע״ג רגליו והן יורדין לספוג נותן אדם מוך יבש וספוג יבש ע״ג מכתו אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין ע״ג מכתו.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

50-51. אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. בבבלי הנ״ל: כיוצא בו אין משלחין איגרת וכו׳. ובירושלמי פ״א ה״ח, ד׳ ע״א: אין משלחין איגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, ב״ש אוסרין אפילו ברביעי. וב״ה מתירין. ובס׳ המנהיג ה׳ שבת סי׳ קמ״ו, ק״ד ע״א, העתיק: וב״ה מתירין אפילו בערב שבת. ובאו״ז ח״ב סי׳ קמ״ו, ל״ט ע״ג, גרס כלפנינו, אלא שאף הוא פירש שב״ה מתירין אפילו בערב שבת. ולפ״ז הברייתא שלנו היא לא כב״ש ולא כב״ה.
ולהלן שם בבבלי: ת״ר אין משלחין איגרת ביד גוי ערב שבת אא״כ קוצץ לו דמים. [ואם לא קצץ] (כמו שמפרש רב ששת שם) ב״ש אומרים כדי שיגיע לביתו, וב״ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה וכו׳, והאמרת רישא אין משלחין.⁠1 הא דקביע בי דואר במתא, והא דלא קביע בי דואר במתא. ופירשו הר״ן והטור (או״ח סי׳ רמ״ז) שאם לא קביע בי דואר במתא ולא קצץ אין משלחין בערב שבת2 אבל משלחין בד׳ וה׳. ולפ״ז הברייתא שלנו היא בכגון דא, והיא כב״ה.⁠3
51-52. אמרו עליו על יוסף הכהן וכו׳. וכ״ה בירושלמי הנ״ל בשרי״ר, עמ׳ 69, ובבבלי בכת״י ואצל הראשונים, עיין דק״ס, עמ׳ 31, הערה כ׳, אלא ששם מוסיף: ואמרי לה על יוסף החסיד. וביוחסין השלם, 70 ע״א: ובפ״ק דשבת וכו׳ וכן בתוספתא בפרק י״ג.⁠4 אבל היו נוסחאות בבבלי שחסרה שם בבא זו.⁠5
1. כלומר, ברישא של הברייתא שלנו, כפירוש רש״י והר״מ בפירושו למס׳ שבת, עמ׳ קכ״א (עיין לעיל פ״א, הע׳ 9) ועוד, ודלא כהרא״ה שהביא בחידושים המיוחסים להר״ן, עיי״ש.
2. עיין בב״ח על הטור שם מ״ש בשם בה״ג ה׳ שבת פ״א, י״ז ע״א. ולדעתו פירש בה״ג שלא ככל המפרשים, ולא זכיתי להבין מניין לו זה. ועיין גם בה״ג, ד״ב, עמ׳ 82, ומוכח שרש״י פירש ע״פ בה״נ.
3. אבל לשיטת הרי״ף והר״מ פ״ו מה׳ שבת סה״כ אין משלחין כלל אם לא קצץ, ועיין בשו״ת מהר״י בי רב סי׳ נ״ה ובב״י טאו״ח סי׳ רמ״ז, ומ״ש לעיל הע׳ 45.
4. והיה לפניו חילוק הפרקים כבכי״ו וכי״ע. ועיין לעיל פ״ז, הע׳ 49.
5. דק״ס, עמ׳ 31, הע׳ ל׳, בשם ס׳ העתים [עמ׳ 12]. ואף חלק מן הרישא חסר שם בקצת נוסחאות, עיין מ״ש בשו״ת מהר״י בי רב הנ״ל.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטההכל
 
(יב) אמלא מים להשקות בבהמתו, גמשקה אחריו דישראל. ואם הבשביל ישראל, אסור. וליקט זעשבים להאכיל חבהמתו, מאכיל אחריו טישראל. יואם יאבשביל ישראל, יבאסור. יגבמה דברים אמורים בגוי ידשאין מכירו, אבל טוגוי טזשמכירו יזהרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה יחעמו יטלשבת אחרת. כוכולם כאשעשאום ישראל בין כבבשוגג בין במזיד בין מוטעין הרי זה אסור.
א. מלא | א ל ג מילא.
ב. בהמתו | ג את בהמתו.
ג. משקה | ג מש׳.
ד. ישראל (ב״פ) | ג יש׳.
ה. בשביל | ג בשבת.
ו. ליקט | ד ליקטו א ליקט [גוי] ג [ח׳] (כלומר, ה״ה) ליקט.
ז. עשבים | ד עשבי׳.
ח. בהמתו | א לבהמתו ל ג את בהמתו.
ט. ישראל (ב״פ) | א ישר׳ ג יש׳.
י. ואם | ד אם.
יא. בשביל | ג בשבת.
יב. אסור | ד אסו׳.
יג. במה דברים אמורים | ד ל בד״א ג במה דבר׳ אמו׳.
יד. שאין | ג שהוא אין.
טו. גוי | א ל ג בגוי.
טז. שמכירו | ל ג המכירו.
יז. הרי זה | א ג ח׳.
יח. עמו | ג עימו.
יט. לשבת | ד לשב׳ א ל ג שבת.
כ. וכולם | ל ג וכולן.
כא. שעשאום | ד ל שעשאן ג שעשאו.
כב. בשוגג... במזיד | ד א ל ג בין אנוסין... שוגגין... מזידין.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטהעודהכל
נותנין מים לתוך קמח [קלי] ובלבד שלא יגבל נותנין שומשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא [יגבל מפרפרין] גלוסקין לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל אבל מחבץ הוא מעשה קדרה ואוכל.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָאִין בִּסְפִינָה, וְעָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, וְיָרְדוּ בוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים.
מלא מים וכו׳. משנ׳ פט״ז מ״ח.
ליקט עשבים וכו׳. בבלי קכ״ב א׳.
וכולם שעשאום וכו׳. להלן ביצה פ״ד, שו׳ 19.
52-53. מלא מים להשקות בהמתו וכו׳. פיסקא ממשנתנו פט״ז מ״ח. ועיין להלן.
53-54. ליקט עשבים להאכיל וכו׳. בבלי קכ״ב א׳ בשינוי סדר (״ליקט וכו׳⁠ ⁠⁠״ לפני ״מלא וכו׳ ״), אבל בכי״מ שם וכן בה״ג ד״ב, עמ׳ 95, חסרה הבבא של מלא מים וכו׳ (אבל ישנה בה״ג ד״ו, וכסדר שבבבלי).
54. ואם בשביל ישראל אסור. עיין בראשונים שנציין להלן פי״ז, שו׳ 31 ושו׳ 32, שנחלקו הראשונים אם אסור לישראל אחר, עיי״ש.
55. אבל גוי שמכירו הרי זה אסור. וכ״ה בבבלי הנ״ל. ומפרש הרי״ף פט״ז סי׳ ת״ס: גזירה שמא ירבה בשבילו. וכ״ה בר״מ פ״ו ה״ג. ועיין מ״ש להלן בסמוך. ולעניין טיב ההכרה, עיין באוה״ג, התשובות, עמ׳ 115 ואילך. ועיין בתוספת שבת סי׳ שכ״ה אות מ׳ שהעיר על דברי הש״ך יו״ד סי׳ רכ״ו אות י״א (והוא מן הירושלמי נדרים פ״ה ה״ב, ל״ט סע״א), ואינו עניין לכאן, אלא העיקר כדברי הגאונים שהדבר תלוי באומד דעתו.
55-56. מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת. בבא זו ליתא בבבלי הנ״ל. ומדברי התוספתא מוכח שיש כאן טעם נוסף, ואפילו במקום שאין לחשוש שמא ירבה אסור במכירו. וכן הוכיחו כמה מן הראשונים מתוספתא זו שאפילו עשה הגוי לעצמו שלא בפני ישראל אסור אם הוא מכירו, עיין בראבי״ה ח״א סי׳ ש״פ, עמ׳ 405, או״ז ח״ב סי׳ שנ״ח, ע״ו רע״א, והובאו דבריו במהר״ח או״ז סי׳ פ״ה, כ״ו ע״ג. וכן הסתייעו מכאן בתוספות ביצה ג׳ א׳ ד״ה גזירה (=הגהות אשר״י פ״א סי׳ א׳) ובהגהות רבינו פרץ לסמ״ק סי׳ רפ״א, ד׳ קרימונה, קמ״ה ע״א,⁠1 וברבינו ירוחם, אדם, נתיב י״ב חי״ב (קרוב לסופו) שאפילו צלה הגוי דג מליח לעצמו, ולא שייך בו שמא ירבה לישראל אסור, מפני שמרגילו לשבת הבאה.
ובתשה״ג הוצ׳ קורונל סי׳ צ״ג (=אוה״ג, עמ׳ 114): מי שהיה שרוי בין הגוים בשבת ולא היה לו מה יאכל, נכנס לבתיהם של גוים ומצאם אוכלים לחם חם וחלב שחלבו אותו היום, ופירות תלושים מן הקרקע, ודרכו לאכל עמהם בחול וכו׳, לא יפה עשה ועובר ופושע הוא בדבר זה, שאעפ״י ששנינו נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, הא קא תנינן בתוספתא בד״א בשאין מכירין אבל מכירו אסור, וכ״ש זה שדרכו לאכול עמהם בחול. וגם אותה [ש]⁠שנינו ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה הגוי כבש לירד בו וירדו בו הזקנים, ואעפ״י שהיו מכירין ר״ג, (או) אינו דומה הנר וכבש לפת וחלב, לפי שהנר וכו׳ נר לאחד נר למאה, וכן הכבש, אבל פת וחלב וכו׳. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה, שהרי בנידון שלו לא ידעו הגוים שיבא ישראל, ועשו לעצמם, ואין כאן הטעם שמא ירבה, ולמה אסור. ולפיכך קרוב לוודאי בעיני שהגאון כיוון לתוספתא כאן ולא לברייתא שבבבלי, וכאן הרי מפורש שהטעם הוא, מפני שהוא מרגילו לשבת הבאה, ולפיו אפילו עשה לעצמו אסור.
ברם בבבלי קכ״ב א׳ שאלו: הא רבן גמליאל מכירו הוה? אמר אביי שלא בפניו הוה (כמפורש להלן שו׳ 65–66, עיין מש״ש). רבא אמר אפילו תימא בפניו. נר לאחד נר למאה. הרי לך מפורש שאם עשה הגוי שלא בפני ישראל מותר, אפילו אם הוא מכירו. אבל כבר כתבו בתוספות שם ד״ה אמר אביי שאף אביי מודה בטעם של נר לאחד נר למאה, אלא שבנידון רבן גמליאל שהיה נשיא לוא היה עושה בפניו היה נראה שעושה בעיקר וביחוד בשבילו. אבל אם עשה שלא בפניו, הרי אינו נראה שעשה בשבילו, ומטעם שמא ירבה אין כאן, משום שנר לאחד נר למאה. ולכאורה יש כאן סתירה מפורשת לטעם התוספתא שאוסרת, מפני שלא ירגילו לשבת הבאה, וא״כ אף בכבש צריך להיות אסור, ואפילו שלא בפניו אם הוא מכירו. ברם כבר תירץ במ״א או״ח סי׳ שכ״ה, אות כ״ח, שאין חוששין לשבת הבאה אלא בדברים רגילים ותדירים, אבל בספינה, הרי אין רבן גמליאל תדיר בספינה עם אותם גויים. ואעפ״י שמדברי הגאון מוכח שאם הגוי הדליק לעצמו נר מותר לישראל להשתמש לאורה, אעפ״י שהוא מכירו, כבר תירץ במ״א הנ״ל, שלא חששו אלא שמא ירבה הגוי בשביל ישראל בשבת הבאה, אבל לא שיעשה בשבילו מלאכה שאינה צריכה לגוי כלל, ובנר אם ידליק, ידליק לשניהם.
אבל הר״מ בפ״ו מה׳ שבת סה״ג פסק שדווקא כל דבר שאפשר להרבות בשביל ישראל אסור במכירו. ובהגה״מ שם אות ז׳ העתיק את לשון התוספתא. וכן בר״ן פט״ז סי׳ ת״ס (במשנה שם ד״ה ואם בשביל ישראל) העתיק את לשון התוספתא, אעפ״י שמדבריו להלן שם מוכח שהוא פסק ששלא בפניו שרי, אפילו במכירו. ונראה שהם סמכו על פשטות לשון הבבלי הנ״ל ששלא בפניו מותר, אפילו אם הוא מכירו, ואין אנו חוששים שמא יעשה כן בשבת הבאה. וכן מוכח מלשון הגאונים (עיין אוה״ג, התשובות, עמ׳ 115) והרי״ף הנ״ל שכל האיסור במכירו הוא שמא ירבה בשבילו עכשיו, וטעם התוספתא הוא לאו דווקא. וכן ברשב״ש סי׳ קע״ה, ל׳ ע״ד: ובתוספתא אמרו שאם הגוי מכיר הישראל אסור שמא ירבה בשבילו. ועיין ברמב״ן ספט״ז, קכ״ב ע״א, ובסמ״ג לאווין ס״ה, כ׳ ע״ב, שהביאו את התוספתא.
56. וכולם שעשאום ישראל בין בשוגג וכו׳. וכתב עלה ברמב״ן הנ״ל: רישא דברי הכל, והך סיפא לא ידענא מאן קתני לה דמשווה שוגג ומזיד, אלא שיש לומר אסור לו קתני ור׳ יהודה היא. ושמא היה קשה לו לרבינו שאין ״אסור״ זה דומה ל״אסור״ שנשנה לעיל שהוא אסור לכל ישראל, ולאו דווקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו (עיין בתוספ׳ קכ״ב א׳ ד״ה ואם), ולפיכך הגיה: אסור לו קתני. ושמא הברייתא כר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא, עיין לעיל פ״ב, שו׳ 55 ואילך ושו׳ 60, ומש״ש.
ובס׳ התרומה סי׳ רמ״ח: וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאין אכילה, כמו הדליק הנר, או עשה כבש, אסור ליהנות בו באותה שבת וכו׳. ועיין מ״ש להלן ביצה פ״ד, שו׳ 19, ד״ה ובכי״ו.
1. בדפוס זה ובכל הנגררים אחריו לא נזכר המקור, אבל בד״ק מפורש: בתוס׳, אלא ששם בטעות: מפני שמרגילו לשנה (וצ״ל: לשבת) הבאה.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאתוספתא כפשוטההכל
 
(יג) אאין מפליגין בים הגדול פחות במשלשה ימים קודם לשבת. גבמי דברים אמורים ביורד לדבר דהרשות, אבל ביורד לדבר מצוה האפי׳ בערב שבת ומותר. זחפסק טעמו על מנת לשבות דברי ר׳, ירבן שמעון בן גמליאל יאאו׳ יבאינו צריך. יגמצור לצידן, ידומצידן לצור, טואפי׳ בערב שבת טזמותר.
א. אין | ג [ו] (כלומר ה״ו) אין (ועיין לעיל שו׳ 50, 53).
ב. משלשה | ג מג׳.
ג. במי וכו׳ | ד בד״א א ל במה וכו׳ ג במי דב׳ אמות.
ד. הרשות | ג רשות.
ה. אפי׳ | ד א ג אפילו.
ו. מותר | א ל ג [הרי זה] מותר.
ז. פסק... מותר | א ח׳.
ח. פסק | ד פוסק ל ג ופוסק.
ט. עמו | ג עימו.
י. רבן שמעון בן גמליאל | ג ר׳ שמע׳ בן גמלי׳.
יא. או׳ | ד אומ׳ ג אומר.
יב. אינו צריך | כ״ה ל ג. ד ב ח׳.
יג. מצור | ל ומצור.
יד. ומצידן לצור | ד ל ג ח׳.
טו. אפי׳ | ד ג אפילו.
טז. מותר | ל ג [הרי זה] מותר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
מודים חכמים לר״א שאין עושין אהלים בתחלה ביו״ט ואצ״ל בשבת על מה נחלקו על המוסיפין שר״א אומר אין מוסיפין ביו״ט ואצ״ל בשבת וחכ״א מוסיפין בשבת ואצ״ל ביו״ט.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זו כלול בביאור הלכה יב]

אין מפליגין וכו׳. ספרי שופטים פיס׳ ר״ג, עמ׳ 239; ירוש׳ פ״א ה״ח, ד׳ ע״א; בבלי י״ט א׳.
לדבר הרשות וכו׳. בבלי הנ״ל.
מצור לצידון וכו׳. ירוש׳ ובבלי הנ״ל. ועיין בספרי הנ״ל.
אין מפליגין וכו׳. משום עונג שבת, וכל ג׳ ימים הוא סובל משינוי ווסת, ואחר ג׳ ימים דעתו מתיישבת עליו. ועיין בבה״א.
פסק עמו וכו׳. כלומר, פוסק (עיין בשנו״ס) עמו וכו׳.
מצור לצידן וכו׳. כלומר, שהוא מקום קרוב.
57-58. אין מפליגין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת. כ״ה בכל הנוסחאות. ובבבלי י״ט א׳: ת״ר אין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם לשבת. ובמס׳ שמחות כ״י אדלר פ״ו ה״י (עיין בשנו״ס בהוצ׳ היגר, עמ׳ 133) מוסיף: אין פורשין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת. ובירושלמי פ״א ה״ח, ד׳ ע״א: אין מפרישין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, ב״ש אוסרין אפילו ברביעי. ובית הלל מתירין. ופירשו הרשב״א, י״ט א׳, והרא״ש פ״א סי׳ ל״ח, שב״ה מתירין ברביעי, ולפ״ז דווקא פחות מג׳ ימים אסור, אבל שלשה ימים מותר.⁠1 אבל עיין ברוקח בסי׳ קצ״ז שהביא ראיה מתנחומא ריש שלח (במ״ר שם): כך שנו רבותינו אין מפליגין בספינה לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת. ועיין מ״ש הגר״י שור בהערותיו לס׳ העתים, עמ׳ 2. ועיין להלן פסחים, סוף עמ׳ 512, לעניין הלשון כאן.
ובטעם האיסור כתבו הגאונים (עיין אוה״ג, הפירושים, עמ׳ 8), הר״ח והרי״ף בהלכותיו במהדו״ק (עיין בבעל המאור) שמדברים כאן בספינה גוששת ומטעם איסור תחומין אתינן עלה. ולפ״ז במים עמוקים מותר להפליג אפילו בערב שבת. וכבר תמהו עליהם בראבי״ה ה״א סוף סי׳ שפ״ה, עמ׳ 416, מן התוספתא כאן שמפורש ״בים הגדול״. וכן תפס עליהם במאירי י״ט א׳ מן הירושלמי2 ומדרש תנחומא הנ״ל. ועיין ברא״ש הנ״ל שהביא את הברייתא שבירושלמי בשם תוספתא, ועיין בתשב״ץ ח״א סי׳ כ״א, י״ז ע״ב (ואפשר שהעתיק מן הרא״ש).
אבל בשו״ת הרי״ף ד׳ ליוורנו סי׳ שי״ז ובהלכותיו שלפנינו (פ״א סי׳ רצ״ט) חזר בו, ופירש שמטעם עונג שבת נגעו בה, וכל ג׳ ימים הוא סובל משינוי ווסת, ואחר ג׳ ימים דעתו מתיישבת עליו. וכן הוא בר״מ פ״ל מה׳ שבת הי״ג. ועיין בשו״ת הר״מ הוצ׳ הרא״ח פריימן זצוק״ל סי׳ ס״ז, עמ׳ 64. ובבעל המאור הנ״ל כתב שמטעם חילול שבת אתינן עלה,⁠3 וכל ג׳ ימים קודם לשבת קמי שבתא קרינן בה (פסחים ק״ו א׳, גיטין ע״ז א׳) ונראה כמתנה לדחות את השבת. ועיין בתשב״ץ הנ״ל ובשו״ת הריב״ש סי׳ י״ח. ולטעמים הללו צריך לפרש שאנו נוהגים היתר מפני שרוב בני אדם אינם מפליגים למרחקים אלא לצורך מזונות ודכוותיה, והתירו להם, כשם שמותר להפליג לצורך מצוה, כמפורש להלן, כן כתב בראבי״ה הנ״ל, עמ׳ 416. ועיין במאירי הנ״ל.
אבל הרשב״ם4 פירש שהברייתא שלנו ב״ש היא, והסתייע מן הירושלמי הנ״ל, ופירש ב״ה מתירין שבירושלמי שב״ה מתירין אפילו בע״ש, והלכה כב״ה. וכ״ה דעת הראב״ן סי׳ ס׳, ר׳ ישעי׳ דטראני (לפי שבה״ל השלם ריש סי׳ קי״א, מ״א ע״א), או״ז ח״ב סי׳ קמ״ו, ל״ט ע״ג ועוד. ועיין גם בס׳ המנהיג סי׳ קמ״ו, ק״ד ע״א. ועיין מ״ש להלן, שו׳ 59–60, סד״ה רבן. ועיין להלן, סד״ה ולפי, ובבלי ס״ט ב׳ וברש״י שם.
ויש שפירשו שהאיסור הוא משום שט במים,⁠5 וגזירה שמא יוליך את הספינה, או שמא יעשה חבית של שייטין. ובחידושים המיוחסים להר״ן הביא בשם הרמב״ן6 והרא״ה שהברייתא מדברת בספינה שכל נוסעיה, או רובם, הם ישראל, והספנים בלבד הם גוים, וטעם האיסור משום דהוי ליה כמתנה לעשות מלאכתו בשבת ע״י גוי, ודווקא ג׳ ימים דחשיב קמי שבתא7 וכו׳. ולפ״ז מותר לנסוע בספינה שרוב נוסעיה הם גוים, דאדעתא דידהו עבדי. ועיין סיכום הטעמים בארחות חיים ח״א ה׳ שבת סי׳ תכ״ב, נ״ז ע״ד. ועיין מ״ש להלן, שו׳ 59, ד״ה פסק, טעם חדש לגמרי בהיתר הפלגה בספינה בערב שבת.
ולפי שני הטעמים האחרונים נראה לבאר את הספרי שופטים פי׳ ר״ג, עמ׳ 239:⁠8 זה אחד משלשה דברים שדרש שמיי הזקן אין מפליגים את הספינה לים הגדול אלא קודם לשבת שלשה ימים, במה דברים אמורים בדרך רחוקה, אבל בדרך קרובה מפליגים אותה. ומן הלשון (״אין מפליגים את״) ברור שאין מדברים כאן בנסיעה בתוך הספינה גרידא. ואפשר לפרשו בשני פנים. שבזמנו של שמיי הזקן היו הספינות של ישראל ומלחיה יהודים, ואוסר שמיי הזקן למלחים להפליג את הספינה פחות מג׳ ימים קודם השבת שלא יבואו לידי שבות של הנהגת הספינה בשבת, אבל קודם לכן מותר וכדעת בעל המאור הנ״ל, וכשם שמותר לצאת בשיירה בשבת ג׳ ימים קודם השבת, כמפורש בשמחות פ״ו ה״י. ועיין ריב״ש סי׳ י״ז הנ״ל, ושו״ת הרדב״ז הנ״ל (בהערה 55).
ואפשר לפרשו שאין מפליגין פרגמטיא בספינה ע״י גוים קודם לג׳ ימים, מפני שהוא כמתנה אתם להוליך את הפרגמטיא בשבת, וגזרו כן בדרך רחוקה, כמפורש בדברי הגאון שהעתקנו לעיל, הערה 41. ועיין מ״ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ׳ 58.
58. במי דברים אמורים וכו׳. עיין מ״ש על צורה זו לעיל ח״א, עמ׳ 227, הערה 14.
ביורד לדבר הרשות וכו׳. בבלי ותנחומא הנ״ל. ובירושלמי הנ״ל ליתא.
59. פסק עמו על מנת לשבות דברי ר׳. בד: פוסק, ובכי״ל וקג״נ: ופוסק וכו׳. ובכי״ע נשמטה כל הבבא. ובבבלי הנ״ל: ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי ר׳. והיא היא, שהרי גם לפנינו הכוונה כן. ובתשובות הגאונים גיאוניקה ח״ב, עמ׳ 86 (=אוה״ג, התשובות, עמ׳ 18) נראה שהגאון פירש ״ופוסק״ כמו ״או פוסק״, ורבי חולק על הרישא ומתיר לצאת פחות מג׳ ימים לפני השבת, ובלבד שיפסוק עמו. ולפלא שהגר״ל גינצבורג ז״ל לא הרגיש בפירוש דברי הגאון, עיין מ״ש להלן.
59-60. רבן שמעון בן גמליאל או׳ אינו צריך. מצור וכו׳. כ״ה בכי״ל, בקג״נ ובבבלי הנ״ל. ובכי״ו, וכן בד, חסר ״אינו צריך״. ובתשה״ג הנ״ל: משמא דמר יעקב גאון בר מרדכי נ״ע איתמרא, והכין איסתבירא ליה, דהא דתניא בסיפה רבן שמעון בן גמליאל או׳ אינו צריך על כוליה מימריה וכו׳. כלומר, ולפיכך מותר להכנס לספינה בערב שבת, עיי״ש. ולפירוש זה מתיישבת קושיית הראשונים הנ״ל על הרשב״ם שפירש את הרישא שהיא בשיטת ב״ש, והרי ר׳ ורשב״ג נחלקו בה, וכיצד אפשר לומר שנחלקו בשיטת ב״ש שאינה משנה. אבל לפירוש הגאון לא נחלקו בשיטת ב״ש, אלא חלקו עליה.
60. מצור לצידן וכו׳. ירושלמי9 ובבלי הנ״ל. ועיין בבלי פסחים נ׳ סע״ב. ובספרי הנ״ל: במה דברים אמורים בדרך רחוקה, אבל בדרך קרובה מפליגים אותה. ובתנחומא הנ״ל: בזמן שהוא רוצה להלוך במקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כגון מצור לצידון, מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת, שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום.
1. ועיין בב״י טאו״ח ריש סי׳ רמ״ח שהסיק בדעת הרז״ה שאסור לצאת אפילו ביום ד׳, וכ״ה דעת כמה מן האחרונים, עיין במגן אברהם שם אות ב׳. וכן מוכח ברור מלשונו של הרז״ה שם, ואעפ״י שהוא מביא את מחלוקת של ב״ש וב״ה בירושלמי (ולא הביא כלל את דעת הת״ק), וב״ה הרי מתירין ברביעי, הוא סובר שהבבלי חולק, עיין בב״ח בסי׳ רמ״ח שם.
2. ובאמת בירושלמי אין זכר לכך שאין תחומים למעלה מעשרה. וקרוב מאד שהירושלמי סבר שיש תחומין למעלה מעשרה, עיין בירושלמי עירובין פ״ד ה״א וה״ב, והשוה בבלי שם מ״ג א׳. ואף בבבלי עצמו (שם) היא בעיא שלא נפשטה. ואף התוספתא סוברת שיש תחומין למעלה מעשרה, עיין מ״ש להלן, שו׳ 61 סד״ה ואשר. ולפ״ז עצם טעם הגאונים קיים, והתירו לצאת ג׳ ימים לפני השבת, מפני שלא יצא בערב שבת (ודינו כיוצא בשיירה, עיין להלן סד״ה ולפי שני ומ״ש בירושלמי כפשוטו, עמ׳ 58, הע׳ 1), וכשתגיע השבת יהיה מותר לו משום סכנה, כשיטת בעל המאור שנביא להלן. ועיין באו״ז ח״ב סי׳ קמ״ו, ל״ט ע״ג ועוד.
3. וכן משמע קצת מן הירושלמי שאמרו שם בסמוך: אם היה דבר של סכנה כגון מצור לצידון מותר. ואין ״של סכנה״ אלא ״שלסכנה״ (במלה אחת, כמו שהוא בשרי״ר, עמ׳ 69, שו׳ 24), שלא סכנה כרגיל בתוספתא, עיין מ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 502, הע׳ 20, ועמ׳ 728, ולהלן שקלים פ״א שו׳ 45, ד״ה מותר בזיכין. ומכאן משמע שהאיסור ברישא הוא מפני חילול שבת מחמת הסכנה. ועיין להלן עירובין פ״ג, שו׳ 25–26, ד״ה מחנה ומש״ש.
4. לפי תוספות עירובין מ״ג א׳ ד״ה הלכה, ס׳ התרומה סי׳ רכ״ד ועוד.
5. עיין אוה״ג כאן, הפירושים, עמ׳ 8, ועירובין, התשובות, עמ׳ 34, תוספות וס׳ התרומה הנ״ל.
6. ועיין גם בשו״ת הרדב״ז (ליוורנו תי״ב) סי׳ ע״ז.
7. עיין מ״ש לעיל בסמוך ד״ה אבל בשו״ת בשם בעל המאור.
8. הוספה ממכילתא לדברים, עיין בהערות הר״א פינקלשטין שם.
9. עיין מ״ש לעיל הע׳ 52.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יד) ספינה אהבאה בבים גאין דעולין מתוכה ליבשה, אלא אם כן ההיו בתוך התחום עד שלא וחשיכה. זמעשה חברבן גמליאל וזקנים שהיו טבאין בספינה וקדש יעליהן היום, יאאמ׳ לו יבלרבן גמליאל מה אנו לירד? יגאמ׳ ידלהם צופה הייתי והיינו טובתוך התחום טזעד שלא יזחשיכה, אלא יחנטרפה יטהספינה כפעמים הרבה. באותה שעה עשה גוי כאסקלא לירד כבבו. כגאמרו כדלו מה אנו כהלירד? כואמ׳ כזלהם הואיל ולא בפנינו כחעשאו מותרין אנו לירד בו, וירדו בו כטהזקנים.
א. הבאה | ל ג שהיתה באה.
ב. בים | א לים. ל ח׳.
ג. אין | ל ח׳ (והושלם בין השורות).
ד. עולין | א יוצאין.
ה. היו | א ג היתה ל היה [במקום] (ונמחק המוסגר בנקודות).
ו. חשיכה | ד חשכה.
ז. מעשה | א ומעשה.
ח. ברבן גמליאל וזקנים | ג בר׳ גמל׳ וזקינים.
ט. באין | א באים.
י. עליהן | ד עליו א ג עליהם.
יא. אמ׳ | א ל אמרו.
יב. לרבן גמליאל | ג לר׳ גמל׳.
יג. אמ׳ | ד אמר ג א׳.
יד. להם | ל להן.
טו. בתוך | ד בתו׳.
טז. עד | ג ח׳ (והושלם בין השורות).
יז. חשיכה | ד ל חשכה.
יח. נטרפה | ד שנטרפ׳ א ג שניטרפה ל שנטרפה.
יט. הספינה | א ל ג ספינה.
כ. פעמים | ל ח׳.
כא. סקלא | ד סיקלא א כבש ל ג סקאלה.
כב. בו | ל ג בה.
כג. אמרו | ג אמר.
כד. לו | א ל לו [לרבן גמליאל] ג לו [לר׳ גמל׳].
כה. לירד | א לירד [בה].
כו. אמ׳ | ד ג אמר.
כז. להם | א ל ג להן.
כח. עשאו | ד א עשו.
כט. הזקנים | א ל זקנים ג זקינים.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
ר״א [בר״ש] אומר [המרכיב] קנה [של] מנורה חייב [לשלם] ושל סיידין פטור [ר׳ סימאי אומר קרן עגולה חייב ופשוטה פטור] נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל ה״ז יחזיר ובלבד שלא יקשור.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זו כלול בביאור הלכה יב]

מעשה וכו׳. משנ׳ עירובין פ״ד מ״ב. ועיין במשנ׳ כאן ספט״ז.
אמ׳ להם הואיל וכו׳. בבלי קכ״ב א׳.
סקלא. כבש.
61. ספינה הבאה בים אין עולין מתוכה וכו׳. ראבי״ה סוף סי׳ שפ״ה, עמ׳ 416, ושו״ת מהר״מ אלשקר ריש סי׳ ק״ח בשם התוספתא.⁠1 ובשבה״ל השלם סי׳ קי״א, מ״ב ע״א: תנו רבנן ספינה הבאה בים אין עולין מתוכה ליישוב וכו׳, עיי״ש שמעתיק את כל הברייתא. ומכיוון שאין דרכם של הראשונים בני זמנו של בעל שבה״ל להעתיק מן התוספתא ולפתוח בת״ר (מבלי להזכיר את המקור), הרי קרוב לוודאי בעיני שהרב העתיק מחבוריהן של גאונים שנהגו כן בהעתקות מן התוספתא, עיין מ״ש במבוא לתס״ר ח״ב, עמ׳ 8 ואילך.
ואשר לעצם ההלכה הרי התוספתא סתמה את דבריה ופסקה שאין יורדין מן הספינה שבאה מחוץ לתחום לפני חשיכה אפילו אינה גוששת. וכן פסקו כמה מן הגאונים2 אף לפי הבבלי.⁠3 וכבר אמרנו לעיל, הערה 51, שנראה מן הירושלמי שלא ידעו שם כלל את ההלכה שאין תחומין למעלה מעשרה.
62. מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו׳. משנה עירובין פ״ד מ״ב. ועיין במשנתנו כאן ספט״ז.
63. מה אנו לירד וכו׳. פירשו בירושלמי עירובין פ״ד ה״ב, כ״א ע״ד, שהנמל לא היה מוקף מחיצות כדין, ולפיכך אם באו לתחום משחשיכה, אסור להם לרדת. אבל אם היה הנמל מוקף מחיצות לבית דירה היה מותר לרדת אפילו אם באו לתחום משחשיכה לשיטת ר״ג בדין נתנהו גוים בדיר וסהר שבמשנת עירובין ריש פרק ד׳ שם. ועיין בראשונים שציינתי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ׳ 282 ואילך. ועיין בתשובת ר׳ אפרים בראבי״ה סי׳ שפ״ו, ח״א, עמ׳ 418 ועמ׳ 421 ואילך, ובהערות שם. ועיין בב״י טאו״ח סי׳ ת״ו ובב״ח שם.
64. אלא נטרפה הספינה פעמים הרבה. וכע״ז גם בשבה״ל ושו״ת מהר״מ אלשקר הנ״ל. וכתב בח״ד: ״בא ליתן טעם למה נתאחרו כ״כ מליכנס לנמל, והרי היו בתוך התחום מבעוד יום, וקאמר שהיה זה מחמת שנטרפה הספינה פעמים הרבה ברוח סערה. ולמדנו מזה שאם כבר נכנסו מבעוד יום לתוך התחום, אלא שאח״כ אירע רוח סערה שדחף הספינה לחוץ, ושוב נהפך הרוח וחזרו ליכנס מותרין, כאילו לא יצאו, וכההיא דתנן התם (עירובין פ״ד מ״א) החזירוהו כאילו לא יצא״. וכוונת הרב לקיים בזה את פסק הרמ״א (בשם האו״ז) באו״ח סי׳ ת״ה ס״ק ה׳. ודברי האו״ז הם בח״ב סי׳ קמ״ו, ל״ט ע״ג.
ובמשנת עירובין ריש פרק ד׳: מעשה שבאו מפרנדיסין והפליגה ספינתם בים וכו׳, פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה, אמרו לו לרבן גמליאל, מה אנו לירד וכו׳. ופירש במאירי שם (מ״א ב׳): מעשה שבאו וכו׳, והיה בדעתם ליכנס לעיר ונמצאו שקנו שביתה ביבשה, ובאה רוח גדולה ורחקה את הספינה והפליגה בים עד חוץ לתחום וכו׳. והנה עצם פירוש רבינו במשנה שהרוח הטריפה את הספינה, ונתרחקו לתוך הים הוא לפי משמעות לשון המשנה, ולפ״ז שני המעשים שבמשנה אינם אלא אחד (כפי שמוכח מן התוספתא כאן), אלא שנשנו בסיגנון שתי הלכות, ורבי קבע את שתי המשניות בסיגנונן.⁠4
65. עשה גוי סקלא. בד: סיקלא. ובכי״ל ובקג״נ: סקאלה. ובשבה״ל הנ״ל: אסקלא.⁠5 ובשו״ת מהר״מ אלשקר הנ״ל: אסכלא. ובשו״ת ר״א בן הר״מ סי׳ נ״ח, הוצ׳ הרא״ח פריימן, עמ׳ 57: והאסכלה אם נמתחה בשביל גוים מותר ליהודי לירד. ובכי״ע כאן, וכן במשנתנו ספט״ז: כבש. ובס׳ המקח והממכר לרב האיי שער כ׳, ד״ו מ״ה ע״ב: ואסכלא זהו מקום שעושים לירד בו מן הגדולה אל הקטנה, כדגרסינן (במשנתנו הנ״ל) עשה גוי כבש לירד בו, יעשה6 אסכלה לירד בו. ועיין מ״ש בתס״ר ה״ב, עמ׳ 138 (לב״ב ריש פרק ד׳). ובכי״ע כאן תרגמו סקלא (σκάλα scala), כבש, ועיין מ״ש על תרגומים ממין זה (בנוסחאות שונות) בתרביץ ש״כ, עמ׳ 112 ואילך.
65-66. הואיל ולא בפנינו עשאו. וכע״ז בכל נוסחאות התוספתא, ובשבה״ל ובשו״ת מהר״מ אלשקר הנ״ל. וכ״ה בבבלי כאן קכ״ב א׳. ופירשו בתוספות שם ד״ה אמר (לשיטת אביי) שאם עשה בפני רבן גמליאל היה אסור, מפני שנראה שנעשה לכבוד החשוב שבנוסעים, לכבוד הנשיא. אבל רבא בבבלי שם מגיה בתוספתא: הואיל ועשאו נרד בו. והוא מפני שרבא סובר הואיל והגוי עצמו זקוק לכבש, והואיל ונר לאחד נר למאה, מותר אפילו עשאו בפניו. ובירושלמי ספט״ז, ט״ו סע״ד, גורס: הואיל ולא בשבילנו עשה מותרין וכו׳. ועיין לעיל שם בירושלמי ובראשונים שציין באהצו״י שם, עמ׳ 151, ומ״ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ׳ 198. ועיין מ״ש לעיל, שו׳ 55–56, ד״ה ברם בבבלי.
1. ושם: בתוספתא פרק י״ב.
2. עיין ס׳ העתים, עמ׳ 51, ס׳ המעשים לבני א״י בתרביץ ש״א ס״ג, עמ׳ 14, ועיי״ש בהערות מהרי״ן אפשטין, עמ׳ 144.
3. עירובין מ״ג א׳, מפני שהיא בעיא דלא איפשיטא. ועיין בטאו״ח ס׳ ת״ד. אבל עיין בב״י ובב״ה שם ובשו״ת מהר״מ אלשקר שהזכרנו בפנים.
4. ולפ״ז מה שאמרו בברייתא שבבבלי עירובין מ״ג א׳: כל אותו היום ישבו ודנו בדבר וכו׳, אין פירושו שישבו בספינה, אלא ישבו ודנו בדבר באותה שבת. ובירושלמי שם פ״ד ה״א, כ״א ע״ד: כל היום היו דנין אילו כנגד אילו וכו׳. וצ״ע בדבר.
5. בס׳ המעשים שפרסם יעקב מאן בתרביץ ש״א ס״ג, עמ׳ 14: אם יהיה שם אפקני מן הספינה וכו׳, אם יהיה שם אסקני (=אסקלי בהחלפת למי״ד ונו״ן, עיין מ״ש לעיל ח״ב, עמ׳ 658, הע׳ 47), כעין הגהת מהרי״ן אפשטין בתרביץ שם, סוף עמ׳ 143.
6. צ״ל: ועשה, כלומר בתוספתא גרסינן וכו׳, כפירוש בעל ההגהות בד׳ ווין, מ״ז ע״א.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(טו) אמלבן של במטה גושל עריסיה ונקליטי דהמטה הולווחים של וסקיבס זוכרע חשל שלחן ויד של סכין הרי זה לא יחזיר, ואם החזיר, טפטור, יובלבד שלא יתקע, ואם תקע יאחייב יבחטאת. יגרבן שמעון בן גמליאל ידאומ׳ אם טוהיו רפין נוטל ומחזיר.
א. מלבן | א מלבין ג [ט:] (כלומר, ה״ט, עיין לעיל שו׳ 50) מלבין.
ב. מטה | א ג מיטה.
ג. ושל עריסיה | ד ושל ערסה א ושל עריסה. ל ח׳.
ד. המטה | א המיטה.
ה. ולווחים | א ל ולווחין.
ו. סקיבס | א יסטיכס ל סטיבס ג סטיכס.
ז. וכרע | ד וכרעי ל ג וכרעה.
ח. של שלחן | ד שלחן ג של שלחן (ובין השורות תלויה וי״ו, קרי: שולחן).
ט. פטור | א ל ג [הרי זה] פטור.
י. ובלבד | ד ובלב׳.
יא. חייב | ד חיי׳.
יב. חטאת | ד חטא׳ ג חט׳.
יג. רבן שמעון בן גמליאל | א רבן שמעון בן גמל׳ ל רשב״ג ג ר׳ שמ׳ ב׳ גמל׳.
יד. אומ׳ | ד אומר ל ג או׳.
טו. היו | ג היה.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
סנדל [שנפסקה] א׳ מאזניו או אחד מתרסיותיו יוצאין בו שתים אסור מפני משוי שבת נפסק [עקיבו] או שניטל חוטמו או שנחלק לשנים אסור מפני משוי שבת נשמט חוטמו הרי זה יחזיר ובלבד שלא יקשור.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין בְּשַׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בְשַׁבָּת. שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן.
מלבן וכו׳. ירוש׳ פי״ב ה״א, י״ג ע״ג; בבלי מ״ז א׳. ועיין תוספתא כלים ב״מ פ״ח ה״ד.
ונקליטי וכו׳. הלוחות שבראש המטה שמסב עליהם את הראש. של
סקיבס. של מכסה הספינה, עיין בבה״א.
66. מלבן של מטה וכו׳. הברייתא שלנו נסמכה למשנתנו רפי״ז: כל הכלים ניטלין בשבת וכו׳ אעפ״י שנתפרקו וכו׳. ועיי״ש בירושלמי ובבבלי קכ״ב ב׳. והברייתא שלנו הובאה בירושלמי פי״ב ה״א, י״ג ע״ג (בשינויים, עיין להלן), ובבבלי מ״ז א׳. וכעין הברייתא שלנו בתוספתא כלים ב״מ פ״ח ה״ד.
67. ונקליטי המטה וכו׳. הנקליטין (ανάκλιτα) הם הלוחות שבראש המטה שמסב עליהם את הראש. ועיין בערוך ערך נקלט ובפיה״ג לטהרות, עמ׳ 51, הערה 12.
ולווחים של סקיבס. וכ״ה בד ובבבלי הנ״ל. אבל בכי״ל: של סטיבס. ובכי״ע: של יסטיכס. ובקג״נ של סטיכס, וכ״ה בתוספתא כלים הנ״ל. ולכאורה נראה שגירסת כי״ל היא הנכונה, והכוונה למטה מתפרקת שהשתמשו בה בעיקר החיילים (עיין במלונות היונים ערך στιβας), וכמו שפירש יסטרוב במלונו. ויגיד עליו רעו, כלומר, שאר הדברים שנמנו כאן.
אבל מידי ספק לא יצאנו, שהרי גירסת כי״ו וד מקויימת ע״י כל נוסחאות הבבלי והגאונים1 והר״ח ועוד, אלא שיש גורסים שם: סקבוס, סקבס, סקיבוס, סיקבוס.⁠2 ואף בתוספתא כלים הנ״ל גורס הר״ש: סקבס, עיין מ״ש בתס״ר ח״ג, עמ׳ 60. ובירושלמי הנ״ל: דתני לווחים שבספינה ושבעריסה ונקליטי המטה ורגל השלחן ויד הסכין שפירשו3 וכו׳. ולפ״ז נראה שלווחים של סקיבס (סקבוס) הם לווחים שבספינה של הירושלמי וסקיבס אינו אלא σκάφος, מכסה הספינה. ועיין מ״ש על לווחים שבספינה לעיל פ״י, שו׳ 49.
68. ואם תקע חייב חטאת. למ״ד יש בניין בכלים, חייב משום בונה, ולמ״ד אין בניין בכלים חייב משום מכה בפטיש. ועיין במלחמות פי״ב ובחידושים המיוחסים להריטב״א ובמיוחסים להר״ן מ״ז א׳ ובר״ן ספ״ג.
69. אם היו רפין נוטל ומחזיר. כלומר, ברפין אין לגזור שמא יתקע. עיין בראשונים הנ״ל.
1. עיין אוה״ג, התשובות, עמ׳ 49, ובהע׳ ד׳ שם; הפירושים, עמ׳ 20. ועיין בתוספות הערוך השלם, ריש עמ׳ 242.
2. עיין אוה״ג הנ״ל ודק״ס, עמ׳ 91, הע׳ ה׳.
3. כ״ה באו״ז ח״ב סי׳ ע״ח, סוף אות א׳, ט״ז ע״ד, ובמלחמות פי״ב. ולפנינו בטעות: שבראשו, עיין אהצו״י, עמ׳ 127.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(טז) אמטלטלין את השופר להשקות בבו גאת התינוק, דמטלטלין האת הקרקש וואת הפינקס ואת המראה זלכסות חבהן טכלים. יואין רואין במראה יאבשבת, ואם היתה קבועה בכותל יבמותר.
א. מטלטלין | ג מטלטל׳ (?).
ב. בו | א ח׳.
ג. את התינוק | ג לתינוק.
ד. מטלטלין | א ל ג ח׳.
ה. את | א ואת.
ו. ואת1 | ד ב ואת [הפינקס (ב הפנקס) לתינוק בשבת אין מקרקשין לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת מטלטלין (ב מטלטלי׳) את] (ועיין להלן, שו׳ 72, ובשנו״ס שם).
ז. לכסות | ד לכסו׳.
ח. בהן | א בו.
ט. כלים | ד [את] הכלי׳ א ל ג [את] הכלים.
י. ואין | א ל ג אין.
יא. בשבת | ד ח׳.
יב. מותר | א ל ג [הרי זה] מותר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
[הדגין] והגבינין והמסודרין ע״ג קנים וע״ג עלין מפרק ואוכל ובלבד שלא יחזיר חותל של [תמרה] ופטליא של גרוגרות מקרע ואוכל ובלבד שלא יקשור זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו [בא׳ מידיו] או שאינו של קיימא ואין יכול להתירו בא׳ מידיו אין חייבין עליו עד שיהא קשר של קיימא ואין יכול להתירו בא׳ מידיו.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

נוֹטֵל אָדָם קֻרְנָס לְפַצֵּעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִים, וְקֻרְדֹּם לַחְתֹּךְ אֶת הַדְּבֵלָה. מְגֵרָה, לִגְרֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵפָה, לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגָרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּזְלֵג, לָתֵת עָלָיו לְקָטָן. אֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכָּר, לִתְחֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל יָד, לִטֹּל בּוֹ אֶת הַקּוֹץ, וְשֶׁל סַקָּאִים, לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדָּלֶת.
מטלטלין וכו׳. ירוש׳ פ״ו ה״א, ז׳ ע״ד, ביצה ספ״א, ס״א ע״א. ועיין בבלי ל״ה ב׳ וירוש׳ פי״ז ה״א, ט״ז ע״א.
ואין רואין וכו׳. ירוש׳ פ״ו הנ״ל; בבלי קמ״ט א׳.
הקרקש. כלי ריק שנותנין בו אגוזים, כדי לקשקש בו ליישב דעתו של תינוק.
במראה. במראה של מתכת, ומשום חשש שמא ישיר בה נימין מדולדלין (בבלי).
69-70. מטלטלין את השופר להשקות וכו׳. ירושלמי פ״ו ה״א, ז׳ ע״ד, ביצה ספ״א, ס״א ע״א. ועיין בבלי ל״ה סע״ב וירושלמי פי״ז ה״א, ט״ז ע״א. ומלמדת אותנו הברייתא שאעפ״י שכל הכלים הללו עיקר מלאכתן אסור בשבת1 מ״מ מטלטלין אותן לצורך גופן. ועיין ראבי״ה ח״ב סי׳ תשמ״ז, עמ׳ 445 ואילך.
70. מטלטלין את הקרקש ואת הפינקס ואת המראה וכו׳. הגהתי ע״פ כי״ע, כי״ל וקג״נ. וכן מוכח בירושלמי הנ״ל. ולפנינו וכן בד נכפלו ונסתרסו השורות. ואמרו בירושלמי הנ״ל, והוא שיהא עליהן תואר כלי, שהרי עיקר מלאכתן לאיסור, כמפורש להלן.⁠2 וקרקש הוא כלי ריק שנותנים בו אגוזים, כדי ליישב את דעתו של תינוק, עיין להלן.
71. ואין רואין במראה בשבת וכו׳. ירושלמי שבת הנ״ל, בבלי קמ״ט א׳. ופירשוה בבבלי שבמראה של מתכת עסיקינן, ואנו חוששים שמא ישיר בה נימין מדולדלין.
ואם היתה קבועה בכותל מותר. בבבלי הנ״ל: ר׳3 מתיר במראה הקבוע בכותל. והטעם הוא, שאינו מסיר אותה כדי לחתוך בה, ואם ילך לחפש מספרים יזכר בנתים שהיא שבת. ובירושלמי הנ״ל: אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמים אוסרין וכו׳, טעמא דהדין דאסר, פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה, והיא תולשתה, והיא באה לידי חיוב חטאת. והאיש אפילו בחול אסור שאינה דרך כבוד. ועיין באהצו״י שם, עמ׳ 69 ואילך. ופשיטא שלחכמים האוסרין אפילו במראה קבועה, אוסרים במראה מטלטלת אפילו אינה של מתכת. ובבבלי שלא נזכרה שם דעת החכמים בהכרח הטעם הוא כמו שאמרו שם.
1. לעניין שופר, עיין בתוספות ל״ה ב׳ ד״ה והתניא, ל״ו א׳ ד״ה הא ר׳ יהודה וד״ה הא ר׳ נחמיה.
2. איסור הפנקס לא נזכר כאן, שהרי עיקר מלאכתו לכתוב עליו. ועיין כלים פכ״ד מ״ז.
3. כ״ה בכת״י ואצל הגאונים והראשונים, עיין דק״ס, עמ׳ 358, הע׳ נ׳. ולפנינו: ר׳ מאיר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יז) אאין מקרקשין לא את הזוג בולא את הקרקש לתינוק בשבת. גאין מטלטלין דלא את המקבת הוולא את המפסלת ולא את זהמקדח ולא את הקשתנית. חלא יכה במקבת על גבי מפסלת, ולא יקדיח בקשתנית כדרך שעושה בחול. כלי גללים טוכלי אבנים יוכלי אדמה הרי הן ככל הכלים ומטלטלין אותן. יאכיפת יבבין חקוק יגובין ידשאינו חקוק מטלטלין טואותן בשבת, טזולא אמרו חקוק אלא יזלענין יחטומאה. יטמדוכה, אם יש בה שום מטלטלין כאותה, כאואם לאו אין מטלטלין אותה. כברבן שמעון בן גמליאל כגאו׳ מדוכה קטנה הניטלת על גבי כדשלחן הרי היא כקערה, כהומטלטלין אותה. כור׳ כזיוסה כחאומ׳ צרור כטהמקורזל כזית, לכאגוז, לאוכביצה, נוטלו ומקנח בו את לברגליו. לגר׳ ישמעאל לדבי ר׳ להיוסה לואומ׳ לזמשם אביו לחמלוא לטהיד.
א. אין... בשבת | ד ב ח׳ (ועיין בשנו״ס לעיל שו׳ 70).
ב. ולא | א לא.
ג. אין2 | א ל ג ח׳.
ד. לא | א ל ג ח׳.
ה. ולא את (ג״פ) | א ל ג ואת.
ו. ולא את המפסלת | ד ח׳.
ז. המקדח | ד א ל ג המקדיח.
ח. לא יכה | א ולא זכה.
ט. וכלי1 | ד ל ג כלי.
י. וכלי2 | ד ל כלי.
יא. כיפת | א כרפת.
יב. בין | ג בן.
יג. ובין | א בין.
יד. שאינו | ד שאין.
טו. אותן | ד אותו א ל ג אותה.
טז. ולא אמרו | ג לא אמ׳.
יז. לענין | ד א לעינין ג לעיניין.
יח. טומאה | ד טומא׳.
יט. מדוכה | א ל מרובה.
כ. אותה | ג אות׳.
כא. ואם... אותה | ג ח׳.
כב. רבן שמעון בן גמליאל | ל ג רשב״ג.
כג. או׳ | ד אומר א אומ׳. הניטלת ד א הניתנת.
כד. שלחן | א שולחן ג השולחן.
כה. ומטלטלין אותה | א ל ג ומטלטלת (ל וניטלת) [בשבת].
כו. ר׳ | ד רבי.
כז. יוסה | ד א ל ג יוסי.
כח. אומ׳ | ד אומר ל או׳.
כט. המקורזל | ל המקרזל.
ל. כאגוז | ד כאיגוז.
לא. וכביצה | א ל כביצה.
לב. רגליו | א ל רגלו.
לג. ר׳ | ד רבי.
לד. בי ר׳ | ד ברבי א ל בר׳.
לה. יוסה | ד א ל יוסי.
לו. אומ׳ | ל או׳.
לז. משם אביו | ד ל משום אביו. א ח׳.
לח. מלוא | ד א ל מלא.
לט. היד | ל ידו.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
חבל הקשור בפרה קושרו באבוס והקשור באבוס קושרו בפרה חבל שבתוך הבית מטלטלין אותו [שבהפתק] אין מטלטלין [אותו]. אם התקינו בעה״ב להיות משתמש [בו] מטלטלין [אותו].
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זו כלול בביאור הלכה טז]

אין מטלטלין וכו׳. עיין בשנו״ס ובמשנ׳ פי״ז מ״ב.
כיפת וכו׳. עיין משנ׳ כלים פכ״ב מ״ט.
מדוכה וכו׳. ירוש׳ פי״ז ה״א, ט״ז ע״א; בבלי קכ״ג א׳, ב׳.
רבן שמעון וכו׳. ירוש׳ הנ״ל.
ר׳ יוסה וכו׳. ירוש׳ פ״ח ה״ו, י״א ע״ג; בבלי פ״א א׳.
אין מקרקשין וכו׳. גזירה שמא יתקן כלי שיר (רמב״ם).
אין מטלטלין לא וכו׳. צ״ל: מטלטלין את וכו׳. כגי׳ רוב הנוסחאות.
לא יכה וכו׳. כלומר, אם רוצה לגרור גבינה קשה, או דבילה שנתייבשה, אסור משום מעשה חול.
בקשתנית. כלומר, אלא במקדח.
כלי גללים וכו׳. אעפ״י שמלאכתן מיוחדת למלאכה אסורה בשבת. עיין בבה״א.
כיפת. עץ עבה. ועיין בבה״א.
מדוכה וכו׳. פירשו בירושלמי ובבבלי שברייתא עתיקה היא, ונשנית לפני שהתירו טלטול כלים שמלאכתן מיוחדת לאיסור.
המקורזל. שהסירו את חידודיו והחליקוהו. ועיין בבה״א.
כזית וכו׳. פירש״י: שלש מכניסין לקינוח, ומקנח זו אחר זו.
מלוא היד. פירש״י: בין שלשתן, או אפילו יותר, ובין כולן מלא היד.
72. אין מקרקשין לא את הזוג וכו׳. בר״מ פכ״ג מה׳ שבת סה״ד: לפיכך אסור וכו׳ לקשקש את האגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכבר העירו בתוספות בכורים כאן ובמרכבת המשנה על הר״מ שם שמקורו מן התוספתא כאן. וכנראה שרבינו פירש שקרקש הוא כלי שנותנים בו אגוזים כדי לקרקש בו (עיין ברכות ס״ב א׳), והיו משתמשים בו לתינוקות כדי ליישב את דעתם (עיין יומא פ״ד ב׳ וברי״ף שם). ובשלטה״ג ספ״ו מביא את התוספתא שלנו (בשם הריא״ז?) כגירסא שלפנינו. ועיין בירושלמי פ״ו ה״א הנ״ל (לעיל שם בעניין זוגין של עריסה).
72-73. אין מטלטלין לא את המקבת ולא את המפסלת וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכי״ע, כי״ל וקג״נ: מטלטלין את המקבת ואת וכו׳. ואף כאן אנו הולכים אחר רוב הנוסחאות שמטלטלין את כולם, וכן מסתבר, עיין להלן. ובמשנתנו פי״ז מ״ב: נוטל אדם קרנס לפצע את האגוזים וקרדום לחתוך בו את הדבילה מגירה לגרור בה את הגבינה וכו׳.
ומפסלת פירש הגאון (כלים, עמ׳ 31) שהוא כמין מעצד שהוא פוסל בו את העץ. וקשתנית הוא מקדח שיש בראשו כמין קשת שהוא מחזיק בה כשהוא מסובב את המקדח (terebra), כפירושו של יסטרוב.
73-74. לא יכה במקבת על גבי מפסלת וכו׳. כלומר, אם הוא רוצה לגרור גבינה קשה (עיין לעיל), או דבילה שנתייבשה, מותר לו להשתמש במפסלת, אבל לא יכה על גבה במקבת כדי למהר את החיתוך, מפני שהוא מעשה חול.
74. ולא יקדיח בקשתנית וכו׳. ואפילו אם רוצה לקדוח חור בדבילה, אסור לעשות כן בקשתנית, אלא במקדח גרידא. ומה שהתירו לטלטל קשתנית, הוא מפני שיש עליה תואר כלי, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 70. ובערוך ערך קשט ב׳: בתוספת שבת בפ׳ אעפ״י ולא יקדיח בקשתנית.
74-75. כלי גללים וכלי אבנים וכו׳. כלומר, אעפ״י שמלאכתן מיוחדת לאיסור מותר לטלטל אותם, מפני שכל הכלים ניטלין (משנתנו פי״ז מ״ד).⁠1 ואעפ״י שבכמה מקומות אנו משוים דיני טומאה לדיני שבת, וכל שאינו כלי לטומאה, אינו כלי לשבת (עיין על כ״ז להלן), מ״מ בכלי גללים אעפ״י שאינם מקבלים טומאה סוף כל סוף כלים הם,⁠2 ומותרים בטלטול אף שהם מיוחדים לאיסור. וכן דרכה של המשנה לשנות שכל הכלים הללו, אעפ״י שאינם מקבלים טומאה, ככלים הם לכל דבר, עיין אהלות פ״ו מ״א, פרה פ״ה מ״ה, מקואות פ״ד מ״א, ידים פ״א מ״ב. ועיין ר״מ פכ״ה מה׳ שבת ה״ג.
75-76. כיפת בין חקוק ובין שאינו חקוק מטלטלין אותן בשבת וכו׳. וכ״ה (״כיפת״) בד, בכי״ל ובקג״נ. ובכי״ע בט״ס: כרפת. ויפה העירו בח״ד ובתס״ב לכלים פכ״ב מ״ט: כפת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר״ע מטמא, וחכמים מטהרין עד שיחוק בו (כלומר, מקום לישיבה, כמפורש בתוספתא ב״ב שם פ״ב ה״ה). ופירשו הגאונים (כלים פ״כ מ״ה, עמ׳ 55) שכיפת הוא עץ עבה,⁠3 והביאו את התוספתא כלים ב״ב פ״ב ה״ג (״זה שהוא חקוק טמא, וזה שאין חקוק טהור״) ואת התוספתא שלנו כאן. וכן הביא את שתי התוספתות גם ביחוסי תו״א כת״י ערך חגי הנביא. ועיין בערוך ערך כפת האחרון, ומ״ש להלן עירובין פ״ו, שו׳ 46, ד״ה בכפתים. ובברייתא שלעיל עסקנו בכלים, ובבבא זו אנו מדברים במטלטלים שאינם כלים, ועיין בבבלי קכ״ד א׳.
והדברים פשוטים שהרי כן אמר אביי בבבלי (קכ״ג א׳): טומאה אשבת קרמית, טומאה כלי מעשה בעינן, לעניין שבת מידי דחזי בעינן וכו׳. ואעפ״י שרבא אמר שם: מדלעניין טומאה לאו מנא לעניין שבת לאו מנא, ״לא אמרה אלא בסוף טומאה, ר״ל שהיתה מקבלת טומאה ונשברה בדרך שהופקעה טומאתה, ומאחר שלעניין טומאה פרחה טומאתה מצד שבטל תורת כלי ממנה, לעניין שבת כן״,⁠4 אבל ״בגלומי״ הוא מודה לאביי, הואיל והיא עומדת להעשות כלי, ״זימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא״, כלומר, מנא לעניין שבת, מידי דחזי. וכ״ה שיטת הר״ן בפי״ז סוף סי׳ תס״ד ד״ה אבל מחט,⁠5 והביאו ראיה ממשנתנו פי״ז מ״ג: קנה של זתים וכו׳, בין כך ובין כך ניטל בשבת.
ובתוספתא כלים ב״ב פ״ב ה״א ואילך נחלקו תנאים אם כיפת שאינו חקוק מקבל טומאה, ומהם שסברו כר׳ עקיבא שהוא מקבל טומאה. וכן שנו שם: מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה, ובא מעשה לפני חכמים וטמאום, וחלק עליהם ר׳ יוסי,⁠6 והביא ראייה ממעשה בארבעה זקנים ״והביא לפניהם אחד ראש כליניס שהוא נטול ברהיטני ואמר על זה הייתי יושב וטיהרוהו לו. אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנין יושבין ושפין את האבנים ולא חשו להם חכמים משום טומאה״. והרי חריות של דקל שלא גדרן לעצים אלא לישיבה מיטלטלין בשבת,⁠7 והן חריות של דקל, הן כיפין של תמרה (כופת) שבתוספתא. ובירושלמי (הנ״ל בהע׳ 77): ראשי כלונסיות שחישב עליהן מאיתמל מותר לטלטלן. והן ״ראשי כלונסאות״ שהבאנו לעיל שלא חשו להם חכמים משום טומאה.
והטעם הוא, שכ״ה בתו״כ מצורע פרק ב׳ ה״ד, ע״ה ע״ד: יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה ת״ל כלי, ולא אבן ולא קורה. וראשי כלונסאות וכיפת שלא חקקו אינם כלים, אבל לעניין שבת אין צורך בכלים ממש אלא ביש להם תואר כלי (וכשיטת ר״ת בתוספות קכ״ו ב׳ ד״ה וכי), ואם החליק ושיפה ברהיטני את הכופת לישיבה תואר כלי עליו ומטלטל בשבת. ועיין היטב במפתח לר״ן נ״ג סע״א (שייך לנ״ב ב׳) שבאר את דברי אביי אליבא דרבא ע״פ מה ״שאמרו בתוספת׳ בסוף בבא קמא דכלים גולמי כלי מתכות הרי הן ככל הכלים אלא שהן טהורין״. ומדבריו משמע קצת שבאר את כללו של רבא כעין פירוש התוספות (עיין לעיל, הערה 75), ולא כשיטת המאירי והר״ן,⁠8 ולפ״ז קשה, והרי בגולמי כלי מתכות נראה שמהני ייחוד, ואם גמר שלא לשוף ולא לשבץ נפקו מתורת גלמים,⁠9 מה שאין כן בכיפת שלא חקקו שלא מהני ביה ייחוד, וכמו שהבאנו לעיל. וצ״ע.
77. מדוכה אם יש בה שום וכו׳. ירושלמי פי״ז ה״א, ט״ז ע״א, בבלי קכ״ג א׳, ב׳. ובבעל המאור פי״ז סי׳ תס״ו נעתקה כל הברייתא בשם התוספתא, עיין להלן. ואמרו בירושלמי ובבבלי (קכ״ג ב׳) שברייתא זו נשנית קודם התרת כלים, עיין להלן רפי״ד. ולעיל שם בבבלי (קכ״ג א׳) העמידה רבה כר׳ נחמיה הסובר (פי״ז מ״ד) שאין הכלים ניטלין אלא לצורך. ועיין בתוספות קכ״ג ב׳ ד״ה איתיביה. ועיין ברש״י קכ״ג א׳ ד״ה הני נמי ובגליון הש״ס לרע״א שם.
78. רבן שמעון בן גמליאל או׳ וכו׳. וכ״ה בירושלמי הנ״ל, אבל בבבלי ליתא, ולפיכך הביאה בבעל המאור הנ״ל בשם התוספתא, והרשב״א (קכ״ד א׳) בשם הירושלמי. וכתב הרשב״א שמסתבר שאף הת״ק מודה בה, עיי״ש.
79. ר׳ יוסה אומ׳. כאן מסתיים הקטע שבקג״נ.
צרור המקורזל וכו׳. ירושלמי פ״ח ה״ו, י״א ע״ג, בבלי פ״א א׳. ובערוך ערך מקורזלות: פי׳ מתוקנות ואין בהן חידודין, פ״א שראשיהן חד (כפירש״י מ״ג א׳, פ״א א׳ ועוד), פי׳ אחר אבנים רכות (כפירוש בעלי התוספות פסחים מ״ז ב׳ ד״ה באבנים וסוכה ל״ו רע״ב). ובתוספות סוכה (הנ״ל) הסתייעו בדברי הפייטן: אשישת שלוחתו בקטב תלה, אשישות להניץ בתיחוח קירזולה. ומן הלשון אשישות להניץ בתיחוח קירזולה למדו שהכוונה לעפר תיחוח שבקרקע הרך. אבל בפירוש מכת״י לפיוט זה (מ״ח חמ״א 1897, עמ׳ 147) פירש: כיתש וכתת אותה כמין עפר תיחוח, ועשה את הרגבים כתיתין דקין שהן כאבנים קטנים ומחודדין. ופירש ע״פ פירש״י במקורזלות.
וע״פ העניין מסתבר כפירוש הראשון של הערוך שמקורזלות הן אבנים שהחליקו והסירו את חידודיהן. ובתוספתא כלים ב״ק פ״ד הט״ז: פיטים שקירו לו ועשאה תנור, ועשה לו טפלה מבחוץ וכו׳. וכבר הראיתי בתס״ר ח״ג, עמ׳ 17, שהגירסא הנכונה היא: פיטוס שקירזלו (במלה אחת) וכו׳. וכנראה שאף שם הכוונה שלקח פיטוס שהוא מחודד בקרקעיתו (כרגיל אצל פיטסים), הסיר ממנו את החדוד, הפכו ועשאו תנור, כלומר, קרקעית החדה של הפיטוס נעשתה מקום שפיתת הקדירה.
79-80. כזית כאגוז וכביצה נוטלו ומקנח וכו׳. ופירש״י: שלש מכניסין לקינוח, ומקנח זו אחר זו וכו׳. וכן מפורש להלן בברייתא שם (כגירסת כי״מ): ת״ר מותר להכניס שלש אבנים מקורזלות בבית הכסא בשבת. וכן נהגו הקדמונים.⁠10 ומתוך מקום הברייתא כאן מוכח שעיקרה לעניין טילטול נשנית, ועיין ברש״י פ״א א׳ ד״ה שיעורן בכמה, בתוספות סוכה ל״ו ב׳ ד״ה בשבת ובמאירי כאן פ״א א׳ ד״ה אבנים.
80. אומ׳ משם אביו וכו׳. וכ״ה בד, בכי״ל, בירושלמי ובבבלי. אבל בכי״ע חסרות המלים ״משם אביו״.
1. לשיטת הירושלמי והתוספתא לקמן בריש פירקין משמע שמשנתנו שם מדברת בכל הכלים, בין מלאכתן להיתר ובין מלאכתן לאיסור, וניטלין בין לצורך גופן (ולאו דווקא במלאכה המיוחדת להן) ובין לצורך מקומן, עיין בירוש׳ פי״ז ה״א, ט״ז ע״א (לווחין של ספינה וכו׳, עיי״ש), שם רה״ב, שם ה״ד, ט״ז ע״ב. ועיין בבלי קכ״ד א׳ וברש״י שם, ובתוספות ל״ו א׳ ד״ה הא.
2. ואעפ״י שאף לעניין שטיפה ומריקה אינם כלים, הטעם הוא מפני שהתורה הזכירה כלי חרס וכלי נחושת גרידא, ולא שאר מינים, כמו שהסביר מרן בכ״מ פ״ח מה׳ מעשה הקרבנות הט״ו (והוא מתורתן של ראשונים, עיין מ״ש בתס״ד ח״ב, עמ׳ 213), או משום שאין בולעין (עיין בראשונים שציינתי בתס״ד שם), אבל לא מפני שאינם כלים.
3. ועיין מ״ש קרויס על כפיס וכפית בקדמוניות התלמוד כ״א ח״ב (ברלין-וינה תרפ״ד), עמ׳ 254 ואילך.
4. מאירי בסוגיין ד״ה זה שהתרנו.
5. וכ״ה שיטת האו״ז ח״ב סי׳ פ״ח סד״ה מתני׳ בפ׳ כל הכלים, כ״ג ע״ב. ועיין היטב בבבלי קכ״ה א׳ ובחי׳ הרמב״ן שם ד״ה השתא תנור, ומדבריו משמע שאף הוא סובר כן. אבל מדברי הרשב״א שם ומדברי החידושים המיוחסים להר״ן משמע שהם הולכים בדרך בעלי התוספות (קכ״ג א׳ ד״ה מדלעניין ומ״ט ב׳ ד״ה אבא ועוד) שנקטו בשיטה אחרת, והיינו במקום שלעניין טומאה מהני ייחוד, הוא כלי לעניין שבת אפילו בלא ייחוד, אבל במקום שאפילו ייחוד אינו מוריד על הכלי תורת טומאה, אינו כלי גם לעניין שבת. ברם בנידן דידן, בכופת, הרי ייחוד אינו מועיל לו לעניין טומאה, ודווקא אם נחקק מאליו מקבל טומאה ע״י ייחוד, אבל בחלק לא מהני ליה ייחוד לישיבה (כמפורש בתוספתא כלים ב״ב פ״ב ה״ג), ומ״מ מותר בטלטול. ועיין מ״ש בסדרי טהרות להגרנ״ח מראדזין כלים, כ״ג סע״ג. ועיין היטב בתוספ׳ רי״ד קכ״ה א׳. וכנראה שאף הוא סובר כשיטת בעלי התוספות, ואעפ״י שפירש את תחילת דברי רבא (ובשברים הרי כ״ע מודי) מ״מ מסתבר שפירושו קיים אף לגבי קושיית רב אשי. ועיין היטב בבבלי קמ״א ב׳ ובתוספ׳ רי״ד שם, ולר׳ אליעזר מנעל שעל גבי האימום אף לגבי שבת ״לא חזי הוא״, עיי״ש בתוספ׳ רי״ד.
6. כצ״ל שם במקום ״ר׳ יהושע״, עיין מ״ש בתס״ר ח״ג, סוף עמ׳ 74 ואילך.
7. עיין ירוש׳ פ״ד ה״ב, ז׳ ע״א, בבלי קכ״ה ב׳, ובמקבילות לעיל ולהלן שם.
8. שהרי העתיק את לשון הגמרא קכ״ג א׳ (״זימנין דמימלך עלה ומשוי לה כלי״) בלי שום באור.
9. כמו שהכריע בסדרי טהרות להגרנ״ח מראדזין כלים, קל״ט ע״א ד״ה כלי. אבל עיין בס׳ משנה אחרונה כלים פי״ב מ״ו ד״ה וגולמי.
10. בסכוליאון ל״שלום״ של אריסטופניס 1230: καὶ γὰρ παροιμία τρεῖς εἰσὶν ικανοὶ πρωκτὶν ἀπομάξαι λίθοί וכמו שהמשל אומר: שלש צרורות מספיקים לקנח את פי הטבעת.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144