72. אין מקרקשין לא את הזוג וכו׳. בר״מ פכ״ג מה׳ שבת סה״ד: לפיכך אסור וכו׳ לקשקש את האגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכבר העירו בתוספות בכורים כאן ובמרכבת המשנה על הר״מ שם שמקורו מן התוספתא כאן. וכנראה שרבינו פירש שקרקש הוא כלי שנותנים בו אגוזים כדי לקרקש בו
(עיין ברכות ס״ב א׳), והיו משתמשים בו לתינוקות כדי ליישב את דעתם (עיין יומא פ״ד ב׳ וברי״ף שם). ובשלטה״ג ספ״ו מביא את התוספתא שלנו (בשם הריא״ז?) כגירסא שלפנינו. ועיין בירושלמי פ״ו ה״א הנ״ל (לעיל שם בעניין זוגין של עריסה).
72-73. אין מטלטלין לא את המקבת ולא את המפסלת וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכי״ע, כי״ל וקג״נ: מטלטלין את המקבת ואת וכו׳. ואף כאן אנו הולכים אחר רוב הנוסחאות שמטלטלין את כולם, וכן מסתבר, עיין להלן. ובמשנתנו פי״ז מ״ב: נוטל אדם קרנס לפצע את האגוזים וקרדום לחתוך בו את הדבילה מגירה לגרור בה את הגבינה וכו׳.
ומפסלת פירש הגאון (כלים, עמ׳ 31) שהוא כמין מעצד שהוא פוסל בו את העץ. וקשתנית הוא מקדח שיש בראשו כמין קשת שהוא מחזיק בה כשהוא מסובב את המקדח (terebra), כפירושו של יסטרוב.
73-74. לא יכה במקבת על גבי מפסלת וכו׳. כלומר, אם הוא רוצה לגרור גבינה קשה (עיין לעיל), או דבילה שנתייבשה, מותר לו להשתמש במפסלת, אבל לא יכה על גבה במקבת כדי למהר את החיתוך, מפני שהוא מעשה חול.
74. ולא יקדיח בקשתנית וכו׳. ואפילו אם רוצה לקדוח חור בדבילה, אסור לעשות כן בקשתנית, אלא במקדח גרידא. ומה שהתירו לטלטל קשתנית, הוא מפני שיש עליה תואר כלי, עיין מ״ש לעיל, שו׳ 70. ובערוך ערך קשט ב׳: בתוספת שבת בפ׳ אעפ״י ולא יקדיח בקשתנית.
74-75. כלי גללים וכלי אבנים וכו׳. כלומר, אעפ״י שמלאכתן מיוחדת לאיסור מותר לטלטל אותם, מפני שכל הכלים ניטלין (משנתנו פי״ז מ״ד).1 ואעפ״י שבכמה מקומות אנו משוים דיני טומאה לדיני שבת, וכל שאינו כלי לטומאה, אינו כלי לשבת (עיין על כ״ז להלן), מ״מ בכלי גללים אעפ״י שאינם מקבלים טומאה סוף כל סוף כלים הם,2 ומותרים בטלטול אף שהם מיוחדים לאיסור. וכן דרכה של המשנה לשנות שכל הכלים הללו, אעפ״י שאינם מקבלים טומאה, ככלים הם לכל דבר, עיין אהלות פ״ו מ״א, פרה פ״ה מ״ה, מקואות פ״ד מ״א, ידים פ״א מ״ב. ועיין ר״מ פכ״ה מה׳ שבת ה״ג.
75-76. כיפת בין חקוק ובין שאינו חקוק מטלטלין אותן בשבת וכו׳. וכ״ה (״כיפת״) בד, בכי״ל ובקג״נ. ובכי״ע בט״ס: כרפת. ויפה העירו בח״ד ובתס״ב לכלים פכ״ב מ״ט: כפת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר״ע מטמא, וחכמים מטהרין עד שיחוק בו (כלומר, מקום לישיבה, כמפורש בתוספתא ב״ב שם פ״ב ה״ה). ופירשו הגאונים (
כלים פ״כ מ״ה, עמ׳ 55) שכיפת הוא עץ עבה,
3 והביאו את התוספתא כלים ב״ב פ״ב ה״ג (״זה שהוא חקוק טמא, וזה שאין חקוק טהור״) ואת התוספתא שלנו כאן. וכן הביא את שתי התוספתות גם ביחוסי תו״א כת״י ערך חגי הנביא. ועיין בערוך ערך כפת האחרון, ומ״ש להלן עירובין פ״ו, שו׳ 46, ד״ה בכפתים. ובברייתא שלעיל עסקנו בכלים, ובבבא זו אנו מדברים במטלטלים שאינם כלים, ועיין בבבלי קכ״ד א׳.
והדברים פשוטים שהרי כן אמר אביי בבבלי (קכ״ג א׳): טומאה אשבת קרמית, טומאה כלי מעשה בעינן, לעניין שבת מידי דחזי בעינן וכו׳. ואעפ״י שרבא אמר שם: מדלעניין טומאה לאו מנא לעניין שבת לאו מנא, ״לא אמרה אלא בסוף טומאה, ר״ל שהיתה מקבלת טומאה ונשברה בדרך שהופקעה טומאתה, ומאחר שלעניין טומאה פרחה טומאתה מצד שבטל תורת כלי ממנה, לעניין שבת כן״,
4 אבל ״בגלומי״ הוא מודה לאביי, הואיל והיא עומדת להעשות כלי, ״זימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא״, כלומר, מנא לעניין שבת, מידי דחזי. וכ״ה שיטת הר״ן בפי״ז סוף סי׳ תס״ד ד״ה אבל מחט,
5 והביאו ראיה ממשנתנו פי״ז מ״ג: קנה של זתים וכו׳, בין כך ובין כך ניטל בשבת.
ובתוספתא כלים ב״ב פ״ב ה״א ואילך נחלקו תנאים אם כיפת שאינו חקוק מקבל טומאה, ומהם שסברו כר׳ עקיבא שהוא מקבל טומאה. וכן שנו שם: מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה, ובא מעשה לפני חכמים וטמאום, וחלק עליהם ר׳ יוסי,
6 והביא ראייה ממעשה בארבעה זקנים ״והביא לפניהם אחד ראש כליניס שהוא נטול ברהיטני ואמר על זה הייתי יושב וטיהרוהו לו. אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנין יושבין ושפין את האבנים ולא חשו להם חכמים משום טומאה״. והרי חריות של דקל שלא גדרן לעצים אלא לישיבה מיטלטלין בשבת,
7 והן חריות של דקל, הן כיפין של תמרה (כופת) שבתוספתא. ובירושלמי (הנ״ל בהע׳ 77): ראשי כלונסיות שחישב עליהן מאיתמל מותר לטלטלן. והן ״ראשי כלונסאות״ שהבאנו לעיל שלא חשו להם חכמים משום טומאה.
והטעם הוא, שכ״ה בתו״כ מצורע פרק ב׳ ה״ד, ע״ה ע״ד: יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה ת״ל כלי, ולא אבן ולא קורה. וראשי כלונסאות וכיפת שלא חקקו אינם כלים, אבל לעניין שבת אין צורך בכלים ממש אלא ביש להם תואר כלי (וכשיטת ר״ת בתוספות קכ״ו ב׳ ד״ה וכי), ואם החליק ושיפה ברהיטני את הכופת לישיבה תואר כלי עליו ומטלטל בשבת. ועיין היטב במפתח לר״ן נ״ג סע״א (שייך לנ״ב ב׳) שבאר את דברי אביי אליבא דרבא ע״פ מה ״שאמרו בתוספת׳ בסוף בבא קמא דכלים גולמי כלי מתכות הרי הן ככל הכלים אלא שהן טהורין״. ומדבריו משמע קצת שבאר את כללו של רבא כעין פירוש התוספות (עיין לעיל, הערה 75), ולא כשיטת המאירי והר״ן,
8 ולפ״ז קשה, והרי בגולמי כלי מתכות נראה שמהני ייחוד, ואם גמר שלא לשוף ולא לשבץ נפקו מתורת גלמים,
9 מה שאין כן בכיפת שלא חקקו שלא מהני ביה ייחוד, וכמו שהבאנו לעיל. וצ״ע.
77. מדוכה אם יש בה שום וכו׳. ירושלמי פי״ז ה״א, ט״ז ע״א, בבלי קכ״ג א׳, ב׳. ובבעל המאור פי״ז סי׳ תס״ו נעתקה כל הברייתא בשם התוספתא, עיין להלן. ואמרו בירושלמי ובבבלי (קכ״ג ב׳) שברייתא זו נשנית קודם התרת כלים, עיין להלן רפי״ד. ולעיל שם בבבלי (קכ״ג א׳) העמידה רבה כר׳ נחמיה הסובר (פי״ז מ״ד) שאין הכלים ניטלין אלא לצורך. ועיין בתוספות קכ״ג ב׳ ד״ה איתיביה. ועיין ברש״י קכ״ג א׳ ד״ה הני נמי ובגליון הש״ס לרע״א שם.
78. רבן שמעון בן גמליאל או׳ וכו׳. וכ״ה בירושלמי הנ״ל, אבל בבבלי ליתא, ולפיכך הביאה בבעל המאור הנ״ל בשם התוספתא, והרשב״א (קכ״ד א׳) בשם הירושלמי. וכתב הרשב״א שמסתבר שאף הת״ק מודה בה, עיי״ש.
79. ר׳ יוסה אומ׳. כאן מסתיים הקטע שבקג״נ.
צרור המקורזל וכו׳. ירושלמי פ״ח ה״ו, י״א ע״ג, בבלי פ״א א׳. ובערוך ערך מקורזלות: פי׳ מתוקנות ואין בהן חידודין, פ״א שראשיהן חד (כפירש״י מ״ג א׳, פ״א א׳ ועוד), פי׳ אחר אבנים רכות (כפירוש בעלי התוספות פסחים מ״ז ב׳ ד״ה באבנים וסוכה ל״ו רע״ב). ובתוספות סוכה
(הנ״ל) הסתייעו בדברי הפייטן: אשישת שלוחתו בקטב תלה, אשישות להניץ בתיחוח קירזולה. ומן הלשון אשישות להניץ בתיחוח קירזולה למדו שהכוונה לעפר תיחוח שבקרקע הרך. אבל בפירוש מכת״י לפיוט זה (מ״ח חמ״א 1897, עמ׳ 147) פירש: כיתש וכתת אותה כמין עפר תיחוח, ועשה את הרגבים כתיתין דקין שהן כאבנים קטנים ומחודדין. ופירש ע״פ פירש״י במקורזלות.
וע״פ העניין מסתבר כפירוש הראשון של הערוך שמקורזלות הן אבנים שהחליקו והסירו את חידודיהן. ובתוספתא כלים ב״ק פ״ד הט״ז: פיטים שקירו לו ועשאה תנור, ועשה לו טפלה מבחוץ וכו׳. וכבר הראיתי בתס״ר ח״ג, עמ׳ 17, שהגירסא הנכונה היא: פיטוס שקירזלו (במלה אחת) וכו׳. וכנראה שאף שם הכוונה שלקח פיטוס שהוא מחודד בקרקעיתו (כרגיל אצל פיטסים), הסיר ממנו את החדוד, הפכו ועשאו תנור, כלומר, קרקעית החדה של הפיטוס נעשתה מקום שפיתת הקדירה.
79-80. כזית כאגוז וכביצה נוטלו ומקנח וכו׳. ופירש״י: שלש מכניסין לקינוח, ומקנח זו אחר זו וכו׳. וכן מפורש להלן בברייתא שם (כגירסת כי״מ): ת״ר מותר להכניס שלש אבנים מקורזלות בבית הכסא בשבת. וכן נהגו הקדמונים.10 ומתוך מקום הברייתא כאן מוכח שעיקרה לעניין טילטול נשנית, ועיין ברש״י פ״א א׳ ד״ה שיעורן בכמה, בתוספות סוכה ל״ו ב׳ ד״ה בשבת ובמאירי כאן פ״א א׳ ד״ה אבנים.
80. אומ׳ משם אביו וכו׳. וכ״ה בד, בכי״ל, בירושלמי ובבבלי. אבל בכי״ע חסרות המלים ״משם אביו״.
1. לשיטת הירושלמי והתוספתא לקמן בריש פירקין משמע שמשנתנו שם מדברת בכל הכלים, בין מלאכתן להיתר ובין מלאכתן לאיסור, וניטלין בין לצורך גופן (ולאו דווקא במלאכה המיוחדת להן) ובין לצורך מקומן, עיין בירוש׳ פי״ז ה״א, ט״ז ע״א (לווחין של ספינה וכו׳, עיי״ש), שם רה״ב, שם ה״ד, ט״ז ע״ב. ועיין בבלי קכ״ד א׳ וברש״י שם, ובתוספות ל״ו א׳ ד״ה הא.
2. ואעפ״י שאף לעניין שטיפה ומריקה אינם כלים, הטעם הוא מפני שהתורה הזכירה כלי חרס וכלי נחושת גרידא, ולא שאר מינים, כמו שהסביר מרן בכ״מ פ״ח מה׳ מעשה הקרבנות הט״ו (והוא מתורתן של ראשונים, עיין מ״ש בתס״ד ח״ב, עמ׳ 213), או משום שאין בולעין (עיין בראשונים שציינתי בתס״ד שם), אבל לא מפני שאינם כלים.
3. ועיין מ״ש קרויס על כפיס וכפית בקדמוניות התלמוד כ״א ח״ב (ברלין-וינה תרפ״ד), עמ׳ 254 ואילך.
4. מאירי בסוגיין ד״ה זה שהתרנו.
5. וכ״ה שיטת האו״ז ח״ב סי׳ פ״ח סד״ה מתני׳ בפ׳ כל הכלים, כ״ג ע״ב. ועיין היטב בבבלי קכ״ה א׳ ובחי׳ הרמב״ן שם ד״ה השתא תנור, ומדבריו משמע שאף הוא סובר כן. אבל מדברי הרשב״א שם ומדברי החידושים המיוחסים להר״ן משמע שהם הולכים בדרך בעלי התוספות (קכ״ג א׳ ד״ה מדלעניין ומ״ט ב׳ ד״ה אבא ועוד) שנקטו בשיטה אחרת, והיינו במקום שלעניין טומאה מהני ייחוד, הוא כלי לעניין שבת אפילו בלא ייחוד, אבל במקום שאפילו ייחוד אינו מוריד על הכלי תורת טומאה, אינו כלי גם לעניין שבת. ברם בנידן דידן, בכופת, הרי ייחוד אינו מועיל לו לעניין טומאה, ודווקא אם נחקק מאליו מקבל טומאה ע״י ייחוד, אבל בחלק לא מהני ליה ייחוד לישיבה (כמפורש בתוספתא כלים ב״ב פ״ב ה״ג), ומ״מ מותר בטלטול. ועיין מ״ש בסדרי טהרות להגרנ״ח מראדזין כלים, כ״ג סע״ג. ועיין היטב בתוספ׳ רי״ד קכ״ה א׳. וכנראה שאף הוא סובר כשיטת בעלי התוספות, ואעפ״י שפירש את תחילת דברי רבא (ובשברים הרי כ״ע מודי) מ״מ מסתבר שפירושו קיים אף לגבי קושיית רב אשי. ועיין היטב בבבלי קמ״א ב׳ ובתוספ׳ רי״ד שם, ולר׳ אליעזר מנעל שעל גבי האימום אף לגבי שבת ״לא חזי הוא״, עיי״ש בתוספ׳ רי״ד.
6. כצ״ל שם במקום ״ר׳ יהושע״, עיין מ״ש בתס״ר ח״ג, סוף עמ׳ 74 ואילך.
7. עיין ירוש׳ פ״ד ה״ב, ז׳ ע״א, בבלי קכ״ה ב׳, ובמקבילות לעיל ולהלן שם.
8. שהרי העתיק את לשון הגמרא קכ״ג א׳ (״זימנין דמימלך עלה ומשוי לה כלי״) בלי שום באור.
9. כמו שהכריע בסדרי טהרות להגרנ״ח מראדזין כלים, קל״ט ע״א ד״ה כלי. אבל עיין בס׳ משנה אחרונה כלים פי״ב מ״ו ד״ה וגולמי.
10. בסכוליאון ל״שלום״ של אריסטופניס 1230: καὶ γὰρ παροιμία τρεῖς εἰσὶν ικανοὶ πρωκτὶν ἀπομάξαι λίθοί וכמו שהמשל אומר: שלש צרורות מספיקים לקנח את פי הטבעת.