33. הנחל והשלולית וכו׳. משנה ריש פרק ב׳. ופי׳ הר״מ במשנתנו ע״פ מאמר ר׳ יוחנן (בבבלי ב״ק ס״א א׳) ששלולית היא אמת המים. ועיין בפיה״מ אהלות ספט״ז. ובירושלמי כאן: שלולית כל שהיא מושכת, נחל אף על פי שאינו מושך. ובתו״כ שמיני פרש׳ ג׳ ה״ב: ובנחלים אילו הנהרות וכו׳, אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים, ואין מושכים בימות החמה וכו׳. ובילמדנו בלק (ילקוט שם תשע״א, ס׳ הליקוטים לגרינהוט ח״ד ע״א ע״ב): בקש לכנותן בדבר שאין בו ממש, כנחל זה שמושך בימות הגשמים ופוסק בימות החמה וכו׳. ומכאן שסתם נחל הוא אינו קבוע (עיין בסוף משנתנו הנ״ל), אבל שלולית צריכה להיות קבועה, ואפשר שאם אינה קבועה אינה מפסיקה, אעפ״י שהיא מושכת בימות הגשמים, ואינה מפסיקה אלא אם היא מושכת תמיד. ובר״מ פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב: והיה נחל בתוך השדה אעפ״י שאינו מושך, או אמת המים וכו׳, והוא שתהיה מושכת וקבועה.1 וכבר ראינו שרבינו מפרש בפיה״מ שהיא שלולית היא אמת המים. ועיין מ״ש להלן שו׳ 35 ד״ה ואמת המים.
ובר״ש ורא״ש מוכיחים מן התוספתא כאן ששלולית ואמת המים אינן היינו הך, שהרי כאן שנינו שלולית ולהלן מנו גם אמת המים,2 אבל עיין מ״ש להלן שם (שו׳ 35 ד״ה ואמת המים). והחכם עמנואל לעף פירש3 ששלולית היא אגטרגטא (מים נופלים ממקום גבוה).
דרך היחיד וכו׳. הראשונים פירשו ע״פ משנת ב״ב
(פ״ו מ״ז) שדרך היחיד הוא ד׳ אמות, ודרך הרבים ט״ז אמה. ובר״מ (פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ג) פסק שפחות מד׳ אמות אצל יחיד ופחות מט״ז אצל רבים הוא שביל. אבל בהשגות שם פירש שההבדל בין דרך ושביל הוא לא ברוחב הדרך אלא במקום הדרך. ושביל הוא מקום רגלי בני אדם בין הכרמים, ואינו דרך של עוברי דרכים, ואפילו רחב ד׳ אמות ליחיד אינו אלא שביל. ועיין ברדב״ז שם.
33-34. ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע וכו׳. כ״ה הגירסא בכל נוסחאות התוספתא, וכ״ה במשנה שבירושלמי, וכן במשניות כת״י פרמה, וכן מעתיק בה״ (ד״ו י״ד ע״ב, ד״ב 638), וכ״ה גם בבבלי ב״ב נ״ה ב׳ (לפי כמה כתי״י וראשונים, עיין דק״ס שם עמ׳ 170 הע׳ צ׳), וכן סידר הר״מ בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ג. ולפ״ז ״הקבוע״ הולך גם על שביל הרבים, כמו שמוכח מסוגיית הירושלמי, עיין להלן.
אבל בכל שאר נוסחאות המשנה, ובבבלי הנ״ל בהוצאות שלנו
ובמנחות ע״א ב׳ (גם בכת״י) ובתו״כ קדושים ריש פרק ב׳, ואצל כמה מן הראשונים
4 הסדר הוא: ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע
5 וכו׳. וכן בריטב״א ב״ב נ״ה ב׳: ושביל יחיד הקבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים כך עיקר הגירסא וכו׳, ותנא שביל הרבים אע״ג דשביל בעלמא,
ואינו קבוע, מפסיק, ותנא שביל היחיד דבעינן ביה קבוע וכו׳. ובירושלמי כאן: מכיון דתנינן שביל היחיד, שביל הרבים מה צורכא? להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים.
6 ואפשר שהריטב״א פירש: מכיון דתנינן בסיפא שביל היחיד, למה צרך לשנות ברישא שביל הרבים. ותירץ הירושלמי ששביל היחיד בא להוציא שאינו קבוע, מה שא״כ שביל הרבים שאפילו אינו קבוע מפסיק. ופירוש דחוק הוא.
34. והניר וזרע. בכי״ע: וזרע אחר. וכ״ה במשנתנו. ובד: והזרע והניר אחד, וצ״ל: והניר והזרע (והמלה אחד היא הוספה של מתקן שרצה להוסיף ״אחר״ אחרי ״והזרע״, ונשתבש: אחד). וכן חסרה המלה ״אחר״ גם במשנה שבירושלמי. אבל הכונה אחת, ופירושו, זרע אחר.
34-35. וקוצר לשחת. במשנתנו (פ״ב מ״א): מפסיק דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש. ואמרו בירושלמי (פ״ב ה״א, ט״ז ע״ד): ר׳ זעירא בשם ר׳ אלעזר ר׳ מאיר ור׳ יהודה שניהם אמרו דבר אחד, כמה דר׳ מאיר אמר הקוצר לשחת מפסיק, כן ר׳ יהודה אומר הקוצר לשחת מפסיק. כמה דר׳ יודה אמר חייוב בפיאה מפסיק כן ר׳ מאיר אומר חייוב בפאה מפסיק וכו׳, עיי״ש.
7 ולפ״ז ברור מן הירושלמי שלר׳ מאיר אינו מפסיק אלא כשהביאה שליש, אבל אם לא הביאה שליש, והיא עדיין פטורה מן הפאה, אף הוא מודה שאינו מפסיק אלא אם כן חרש (עיין להלן שם בירושלמי). וטעמו של ר״מ מפורש להלן בירושלמי (פ״ג ה״ב, י״ז ע״ג): ר׳ בא ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן אתייא דר״מ כשיטת ר׳ עקיבה רבו, כמו דר׳ עקיבה אמר לח ויבש שני מינין, כן ר׳ מאיר אומר לח ויבש שני מינין, ומפריש פיאה על הלח לחוד. ולפ״ז טעם ההפסק לר״מ הוא מפני שחייב בפאה על מה שקצר, ולפיכך מפסיק, אפילו לא חרש.
ובבבלי מנחות ע״א ב׳ שיטה אחרת לגמרי.
ברם ברור שלפני בעל ה״ג היו שם שינויים חשובים מאד בסוגייתנו. וכ״ה כותב (ד״ו י״ד ע״ב; ד״ב עמ׳ 638) על המשנה כאן: ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר׳ מאיר, הלכתא כר׳ מאיר, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן ר׳ מאיר בשיטת ר׳ שמעון אמרה, דאמר אף יקצור ויאכיל משהביאה שליש.
8 ומסקינן מסקנא דשמעתין ר׳ מאיר (בד״ב בטעות: ר׳ שמעון) בשיטת ר׳ עקיבא אמרה, דתנן המנמר את שדהו ושייר בו קלחים לחים, ר׳ עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד (כשיטת הירושלמי שהבאנו)
9 וכו׳, דתניא (צ״ל: ותניא) בבריתא אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתה הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק, ואמרי׳ מאן הכל מודים ר״מ. ואוקימנה לבריתא
10 בשלא הביא שליש,
11 ואמרי׳ ר״מ בשיטת ר׳ יהודה אמרה דאמר אף לאדם נמי,
12 וכיון דהוו להו ר״מ ור׳ יהודה חדא שיטתא
13 הלכתא כוותיהו. ואמרי׳ אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במנמר לקליות
14 אבל במנמר לאוצר לא.
15 ואע״ג דכי אתי רבין אמר ר׳ יוחנן מחייב היה ר׳ עקיבה אף במנמר לאוצר,
16 ר״מ סבר לה כר״ע בחדא (כלומר, במנמר לקליות) ופליג עליה בחדא (כלומר במנמר לאוצר, שלר״מ היא תחילת קצירה). ולפי סוגיא זו של מנחות שהיתה לפני בה״ג, הבבלי והירושלמי כמעט בחדא שיטתא קיימי, וקרוב לזה פירש הרש״ס בירושלמי בסוגיין, אעפ״י שלא הזכיר את הבה״ג, עיי״ש.
נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי והבה״ג אם קצר תבואה שלא הביאה שליש, כ״ע מודים שאינו מפסיק אלא א״כ חרש, והמחלוקת בין ר״מ וחכמים היא בשהביאה שליש. והבה״ג פסק כר״מ, ואם קצר תבואה שהביאה שליש מפסיק אפילו לא חרש, מפני שר״מ ור׳ יהודה שניהם סוברים ששחת שהביא שליש חייב בפיאה, וחיוב פאה מפסיק, מפני שהלכה כר״ע. אבל לדעת הר״מ שפסק כחכמים דר״ע, וכחכמים דהכא, ממילא צריך חרישה בין בשהביאה שליש (כחכמים) ובין בשלא הביאה שליש (ככ״ע), ואפילו אם לא הביאה שליש (שגם לר״מ אינו מפסיק) אם חרש מפסיק, כלשונו בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ד. ובפאת השלחן סי׳ ו׳ ס״ק ה׳ הביא את שיטת הר״מ הנ״ל ואה״כ הביא את שיטת בה״ג כחולקת על כל הראשונים, עיי״ש. ועיין גם בצפנת פענח להגר״י ראזין על הר״מ הנ״ל במקומו (וכולם סמכו על הגירסא הסתומה שבה״ג בד״ו, אבל כבר ראינו שבד״ב מפורש שהתלמוד הקים את הברייתא
בלא הביאה שליש).
35. ושלשה תלמים של פתיח. כלומר, תלמים שעושים בני אדם כשהם מתחילים לפתוח את האדמה,
17 וכדברי המדרש תנחומא (הובא ברש״י ישעי׳ כ״ח, כ״ד ובפי׳ ר״י קרו שם):
יפתח וישדד. בתחלה הוא עושה תלמים רחבים, ולבסוף הוא עושה תלמים קטנים (הם תלמי הרביעה, עיין
כלאים פ״ב מ״ג ותוספתא שם פ״א הי״ז). ושיעורם קרוב לב׳ אמות רוחב,
18 ואורכם, לעניין פיאה, הוא בוודאי לאורך כל השדה.
19 ועיין להלן, שלפי הירושלמי כל רוחב השדה כאן אינו אלא ב׳ אמות, וממילא השיעור כאן הוא בשתים על שתים.
ונראה שהברייתא שנתה בדרך לא זו אף זו, שלאו דוקא שדה בור, שלא נחרשה ולא נזרעה כלל, מפסיקה אלא אפילו שדה ניר
20 מפסיקה, ולא סוף דבר אלו, אלא אפילו ג׳ תלמים של פתיח שכבר מוכנים לזריעה ג״כ מפסיקין. ועיין בירוש׳ להלן פ״ג סה״א.
ובירושלמי כאן שנינו: רב אמר בור וניר בית רובע, וזרע אחר אפילו כל שהוא. ר׳ יוחנן אמר בור וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח וכו׳. מה דאמר רב בשדה בינונית, מה דאמר ר׳ יוחנן בחמשים על שתים (והוא קרוב לבית רובע, שהוא קצת יותר מעשר על עשר). ולפי זה הברייתא שלנו היא בשדה קטנה, ור׳ יוחנן סובר שאף בור וניר שיעורם כשלשה תלמים של פתיח.
ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. אחרי בבא זו יש בד ריוח של הפסק, כלומר, עד כאן הם דברי הת״ק. וכן פירשו את התוספתא הר״ש והרא״ש במשנתנו פ״ב מ״ב. ובמשנה שם: אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. ר׳ יהודה אומר מפסקת. ועל פיה פירש מהר״י קורקוס (פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב) שאף הבבא שלנו היא מדברי ר׳ יהודה והיא דבוקה לדבריו שלהלן. ובירושלמי למשנתנו שנינו: הוון בעי מימר ולא פליגין.21 אשכח תני (תו״כ קדושים פ״ב ה״ב, פ״ז רע״ד) אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת.22 ולפי פשוטה פירושה שהיא מפסקת בכל שהוא, ובלבד שתהא קבועה, ודינה כשלולית של משנתנו (״כל שהיא מושכת״). וע״ז חולק ר׳ יהודה ומצריך שלא תוכל להקצר כאחת, ואפשר שאפילו אינה קבועה מפסקת. ועיין מ״ש להלן.
36. אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. כלומר, אפילו אם אין בה מים, שהיא אינה קבועה (עיין מ״ש לעיל), מ״מ אם אינו יכול לקצור אותה כאחת, אלא אם כן עומד באמצע מפסיק, ובירושלמי הנ״ל אמרו: הוון בעיי מימר מה דאמר ר׳ יודה בעומד מצד זה אחד ואינו יכול לקצור מצד השני (כלומר, שגם ר׳ יהודה מצריך קבועה, אלא שהוא נותן שיעור גם לרוחבה, אבל באמצע אינו יכול לעמוד מפני המים שבה). אשכח תני ופליג. היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. ומכאן שר׳ יהודה אינו מצריך קבועה, אלא נותן שיעור ברחבה שלא יוכל לעמוד מצד אחד ולקצור מצד השני, ואפילו אין בה מים, והוא יכול לעמוד באמצע ולקצור משני הצדדים, מ״מ מפסיק, מפני ששיעור הרוחב הוא שיוכל לעמוד בצד אחד ולקצור מצד השני, בין אם אין בה מים, בין אם יש בה מים. ועיין במהר״י קורקוס הנ״ל.
ואם לאו אין מפסיק. וכ״ה בר״ש הנ״ל. ובירושלמי הנ״ל: מצד אחד אינו מפסיק. ועל פיו העתיק הריבמ״ץ במשנתנו.
37-38. או בהמה הכל מודים שאם חרש מפסיק וכו׳. בירושלמי (פ״ב ה״א) בטעות: או בהמה
פטורה (וזו היא אשגרה ממשנתנו פ״ב מ״ז. ובכי״ס ליתא) הכל מודין וכו׳. וכן ליתא המלה ״פטורה״ גם
במנחות ע״א ב׳. ופירשוה בירושלמי שאף ר״מ מצריך חרישה מפני שאין כאן חיוב פאה, ופטור פאה, אינו מפסיק. ועיין מ״ש לעיל שו׳ 34–35 ד״ה וקוצר לשחת.
1. ועיין במה״ג ויקרא, עמ׳ 476, וניסח ע״פ הר״מ.
2. ועיין בתוספ׳ אנשי שם שתמהו על רבותינו הנ״ל, מניין להם שאמת המים להלן היא מדברי הת״ק ולא מדברי ר׳ יהודה, שהרי אפשר שהת״ק קורא לה שלולית ור״י קורא לה אמת המים, והכל הוא מדברי ר׳ יהודה. וכבר העיר על כ״ז מהר״י קורקוס בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב.
3. וויענער צייטשריפט פיר דיע קונדע דעס מארגענלאנדעס כ״ה, עמ׳ 194 ואילך.
4. עיין, לדוגמא, ערוך ערך שביל וערך קבע, מה״ג ויקרא, עמ׳ 476, יריאים השלם סי׳ קי״ט ועוד.
5. בקטעים מן הגניזה הוצ׳ קאהלע ובמשנה כת״י קויפמן: והקבוע וכו׳. וכ״ה בתו״כ שנביא להלן בכי״ר. ואין היא משנה את העניין, והוי״ו אינה אלא וי״ו הפירוש, עיין מ״ש הרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 1080.
6. והביאוהו כמה מן הראשונים, עיין אהצו״י, עמ׳ 23. ויש להוסיף פי׳ הראב״ד ב״ק ס״א א׳. ויש שם ט״ס כמו בתוספ׳ רי״ד שם.
7. וכ״ה הגירסא גם בכי״ר. ובנוסח הרש״ס: כמה דר׳ מאיר אמר חיוב בפאה וכו׳, כן ר׳ יהודה אומר וכו׳. ואין גירסא זו משנה את העניין.
8. כלומר, התלמוד רצה לומר בתחילה שטעמו של ר״מ הוא משום שאין קצירת שחת התחלת קצירה, ואם קצר לשחת דינה כשדה בור, בין משקצר לפני שהביאה שליש ובין לאחרי שהביאה שליש. ור״ש בשיטתיה (תוספתא מנחות ספ״י, וכגי׳ כי״ו שם. ולפנינו חסרה המלה ״ובפאה״) שפוטר מפאה בקוצר לשחת אפילו אחרי שהביאה שליש.
9. ואח״כ יש שם ט״ס בפסק שהוכנס לתוך הסוגיא, עיין בהערות הר״ש טרויב, 289 ע״א. ועניין הפסק שם אינו שייך לנידון שלפנינו כאן.
10. כ״ה בד״ב. ובד״ו: ואוקימנא, והמלה ״לברייתא״ חסרה, אבל מתוך הסיגנון משמע שהכוונה לברייתא, ולא למשנתנו.
11. כלומר, ודינה כשדה שזרעה ולא עשתה תבואה שבוודאי אינה מפסיקה. ומוכח שלוא היתה מביאה שליש היתה מפסיקה אפילו אם אכלה חגב. ואעפ״י שאינה חייבת בפיאה, מ״מ התבואה כבר הגיעה לחיוב פיאה; ואחרי שסולקה ממנה התבואה שהגיעה כבר לחיוב פאה דין השדה כשדה בור, שהרי כבר הוציאה את שלה, וע״פ רוב אינה ראויה יותר לזריעה בלי חרישה מחדש. והוא הדין שאם קצרוה שחת לאדם לפני שהביאה שליש אינה מפסיקה, אלא שדברה הברייתא בהוה, שאין דרך בני אדם לקצור מאכל אדם לשחת. וכ״ז הוא בניגוד גמור לפירוש הירושלמי בברייתא זו שהעמידוה (עיין מ״ש להלן שו׳ 37–38) בשהביאה שליש, ואף ר״מ מצריך חרישה, משום שאין בקרסום הנמלים ושבירת הרוח חיוב פיאה. ולפנינו בבבלי
(מנחות ע״א ב׳) הגירסא הפוכה, והעמידוה לברייתא זו כשהביאה שליש, ודלא כגי׳ בה״ג.
12. כ״ה בד״ב. ובד״ו מוסיף בטעות: הויא קצירה, אבל מן הדבור ״לאדם נמי״ ברור שהכוונה היא לא הויא קצירה. וזהו נגד הגירסא בגמרא שלנו, שמסקינן שלר׳ יהודה דווקא קוצר לבהמה, אבל לא לאדם, עיין ברש״י ובמיוחס לר״ג. ומתוך המשנה עצמה שם אין ראיה, מפני שאפשר לפרש אף דברי הת״ק: קוצר שחת לאדם ומאכיל לבהמה תבואה גמורה (ע״י קיטוף), וכפי שמוכח מרהיטת לשון הסוגיא
בפסחים כ״ג א׳ (עיי״ש ברש״י, במאירי ובתוספת שם. ובתוספ׳ מנחות ד״ה אימור), ור׳ יהודה לא בא אלא לפרש.
13. וזהו ממש כמסקנת הירושלמי כאן. ופירושו, כשם שלר׳ יהודה בפחות משליש לא הויא קצירה, אפילו קוצר לאדם, והוי ליה פטור פיאה, אף לר״מ כן, ולפיכך פסקה הברייתא שלעיל שבפטור פיאה אף לר״מ אינו מפסיק אלא אם כן חרש.
14. כלומר, ר״ע אינו מחייב פיאה לכל אחת ואחת אלא דווקא במנמר לקליות, והיא תבואה שהביאה שליש, אבל עדיין לא נגמרה. וכן פירש הרש״ס בירושלמי בסוגיין, והוסיף: דהא בלא הביאה שליש לקליות לא חזי וכו׳ כדאיתא בפ״ק דחלה. וכוונתו לירושלמי חלה (פ״א ה״ד נ״ז ע״ד): מהו שחייבין על לחם שלו (כלומר, מתבואה שלא הביאה שליש) משום חדש וכו׳? את שחייבין על קלי שלו משום חדש וכו׳. ופירש הרש״ס שקלי אינו אלא בשהביאה שליש, אבל לפני כן אינה אלא שחת, ואינה ראויה לקליות. וכן פירש בפ״מ. ועיין בעמודי ירושלים שם, אבל לפי פירושו צריך למחוק את החצי השני של המאמר, כמו שהגיה הגר״א ז״ל. ועיין בה״א שם, נ״ז רע״ב.
15. כלומר, שהתבואה כבר נגמרה, אלא שהיא עדיין לחה ורכה, נותן מאחד על הכל. ולפ״ז ר״מ הוא בשיטת ר״ע ממש, ודווקא בקוצר אחרי שהביאה שליש לשחת מפסיק, אבל אם כבר נגמרה אלא שהיא עדיין לחה הויא לה התחלת קצירה ואינה מפסיקה.
16. ולפ״ז אפילו קוצר תבואה לחה שלא לשחת אלא לטחינה ולקמח אף היא היתה צריכה להפסיק.
17. עיין בריבמ״ץ ובר״ש כלאים פ״ב מ״ו. אבל בפיה״מ להר״מ שם לא פירש כן. וכנראה שפירוש הר״מ מיוסד על פירוש הר״ח ב״ב ל״ו א׳ כפי שמעתיקו ברשב״ם שם ד״ה תפתיחא. אבל עיין בתשה״ג אסף הוצ׳ מק״נ, ירושלים תש״ב, עמ׳ 216, ובהערה 3 שם.
18. עיין ירושלמי כלאים פ״ב ה״ו, כ״ז סע״ד, ר״מ פ״ד מה׳ כלאים ה״ו ובתיו״ט שם פ״ב מ״ו, ובפי׳ הרש״ס בסוגיין.
19. עיין בפי׳ הרא״ש (בפי שנים) למשנתנו ובר״מ פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ד.
20. והיא שדה שנחרשה חרישה ראשונה, כדי להוציא את הקוצים ואת השלפים, עיין ב״מ פ״ט מ״א. ועיין ירושלמי שביעית פ״ד רה״ב, ל״ה ע״א,
ובבלי מנחות פ״ה א׳.
21. כלומר, שר׳ יהודה מפרש את דברי הת״ק בשלולית, וכפירוש הר״מ בפיה״מ שהיינו שלולית היינו אמת המים. אבל אם אמת המים לחוד ושלולית לחוד (עיין מ״ש לעיל שו׳ 33 ד״ה הנחל והשלולית) עלינו לפרש בירושלמי ״ולא פליגין״ כלומר שאין חולק על ר׳ יהודה.
22. ואין הוא ת״ק של משנתנו שנקט בלשונו ״שלולית״, ולא הת״ק של התוספתא (לפי פירוש הר״ש והרא״ש) שאינו מזכיר קבועה כלל, אלא תנא אחר.