בין להשקותו בין לרפאותו. בבבלי הנ״ל: בין להשקותו בין לחברותו. ובמאירי שם: בין להשקותו שהוא דבר מועט, בין להברותו, ר״ל להרחיצו כדי לחזק איבריו, אעפ״י שרחיצה זו של חיזוק איברים אין בה צורך למהירות כל כך וכו׳. ובתשב״ץ ח״ג סי׳ ל״ז, י״ג ע״א: וכן כשהתירה התורה פקוח נפש בשבת, לא לעניין אכילה בלבד התירה אלא לכל צרכיו, כגון להברותו כדאיתא בפ׳ יה״כ וכו׳.
67. ואין אומ׳ המתינו לו שמא יחיה וכו׳. וכן בבבלי הנ״ל: ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא. ובוודאי שפירושו כמו שפירש״י שם: שמא יבריא מאיליו (וכע״ז גם בר״ח שם), או כפירוש הרמב״ן (בתוה״א שער הסכנה, ז׳ ע״ב): ואין אומרים נמתין לו עד (עיין להלן) שיבריא וכו׳ וצריך נמי חמין אחרים להשקאה שירחצו אותו בהם לאחר השתייה אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה בלבד, ולא נחלל שבת שתי פעמים וכו׳. אבל בה״ג (פכ״ג, ד״ו כ״א ע״א, ד״ב, עמ׳ 117) וברי״ף ועוד גרסו בבבלי: נמתין לו עד שיבריא. ופירש במאירי: ונראה לי בפירושו אין אומרין להמתין בדברים אילו עד שיבריא, ר״ל אלא אם כן הבריא, ונתברר שאינו צריך. ובפיסקי רי״ד כ״י (לפי דק״ס יומא, עמ׳ 284, הערה ג׳): שאם היה חולה הרבה, ונראה כי הוא נוטה למות, אין אומרים למה נחלל עליו את השבת שהרי הוא נטוי [למות] ולא יועיל לו החמין כלום וכו׳, אלא נמתין עד שיבריא ויתחזק במעט, ואז נחלל עליו, אין אומרין כך אלא מיד מחללין עליו את השבת מספיקא שמא יהנה מהן, דספק נפשות דוחה את השבת. וגירסת התוספתא מוכיחה כפירוש הר״ח ורש״י וסייעתם.
68. אלא ספק שבת אחרת. ופירשו בבבלי שאפילו וודאי הוא שלא ימות בשבת זו אלא שעלול הוא למות בשבת הבאה מחללין עליו את שתי השבתות.
ואין אומ׳ יעשו דברים בגוים ובקטנים. כ״ה בד ובכי״ל. ובכי״ו נשמטה המלה ״בגוים״ בטעות. ובכי״ע נשמטה כאן שורה שלמה (בסוף העמוד) ע״י הדומות. ובירושלמי כאן פט״ז ה״ז, ט״ו ע״ד, יומא פ״ח ה״ה, מ״ה ע״ב, נדרים פ״ד ה״ט, ל״ח ע״ד: אין אומרין ייעשו דברים הללו בגוים1 ובקטנים וכו׳. ובבבלי הנ״ל: ואין עושין דברים הללו לא ע״י גוים ולא ע״י כותים וכו׳. אבל בכי״מ שם: ואין או׳ יעשה דברים ע״י גוים וע״י קטנים וכו׳. וכ״ה בה״ג הנ״ל וברי״ף ועוד, עיין דק״ס, עמ׳ 285, הערה ד׳. וגירסא זו היא וודאית גמורה, ולא נזכרו לא נשים ולא כותים ברישא.
69. אלא בגדולים שבישראל. וכ״ה בד ובכי״ל. ובירושלמי הנ״ל: אפילו בגדולים אפילו בישראל,
2 וכ״ה בראשונים, עיין באהצו״י שם. ובבבלי: אלא ע״י גדולי ישראל. ובכי״מ שם: אלא
אפי׳ בגדולי ישראל, וכע״ז בה״ג הנ״ל.
3 ובכ״י לונדון בבבלי שם: אפי׳ בגדולים. והעיר בדק״ס שם שמגירסא זו מוכח כדברי התשב״ץ ח״א סי׳ נ״ד שחלק על הר״מ (פ״ב מה׳ שבת ה״ג) שפירש ״גדולי ישראל״ גדולי ישראל וחכמיהם.
4 אבל מגירסת התוספתא משמע כפירוש הר״מ. וכן פסק גם בתוספ׳ רי״ד
יומא פ״ד ב׳, עיי״ש.
ומן הלשון ״אפילו״ משמע שמותר לעשות גם ע״י גוים וקטנים, ולפ״ז במקום שאין שום חשש של שהות ודיחוי אפשר שמוטב לעשות ע״י גוים. וכ״ה שיטת הרי״ד בתוספותיו
ליומא פ״ד ב׳ שכתב: ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי גוים, או ע״י קטנים, אלא ע״י גדולי ישראל, פירוש אין אומרים נחזור אחר גוים או אחרי קטנים וכו׳, אבל ודאי אם היו מזומנים לנו מוטב שנעשה ע״י גוים ולא ע״י ישראל, וע״י קטנים ולא ע״י גדולים. ופירש כן אפילו לגירסתו: אלא ע״י וכו׳. וכן פסק בראבי״ה יומא סי׳ תקל״א, עמ׳ 201 (אלא שהוא גרס: אלא
אפילו ע״י גדולי ישראל). וכן משמע מתשובת הראב״ד לפי הנוסח שהעתיק בר״ן יומא פ״ח בסוגיין. אבל בתוה״א להרמב״ן שער הסכנה, ח׳ ע״ג, מעתיק: נבלה ומעשה שבת, ועיין בתשב״ץ ח״ג סוף סי׳ ל״ז, י״ב סע״ג, ומ״ש במחזיק ברכה או״ח סי׳ שכ״ח. וכן בשאלה להרשב״א ח״א סי׳ תרפ״ט: בחולה שיש בו סכנה שמותר לשחוט לו בשבת אם יש שם נבלה
5 וכו׳. וכע״ז ברא״ש יומא פ״ח סי׳ י״ד. ולפ״ז הנידון היה בשהיתה נבלה מן המוכן. וכן מפורש במשיב נפש למאירי, עמ׳ 470: היאך הורגלנו להתיר שחיטה לחולה במקום שיש נבלה מצויה וכו׳. ועיין בתשובה להרשב״א שם ובשו״ת מהר״מ ב״ב ד׳ קרימונא סי׳ ר׳ ובהוצ׳ מק״נ (ברלין תרנ״א), עמ׳ 119 סי׳ מ״א, ובהערות שם,
6 וברבינו ירוחם, אדם, נתיב י״ב ח״ט.
אבל בתוה״א להרמב״ן שער הסכנה, ד״ו ז׳ ע״ג, כתב: אין עושין דברים הללו
כלל ע״י גוים וקטנים, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פקוח נפש וכו׳, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה. וכ״ה ברא״ש פ״ח סי׳ י״ד וברבינו ירוחם, אדם, נתיב י״ב ח״ט הנ״ל, ובר״ן בסוגיין. ועיין תשב״ץ ח״א סי׳ נ״ד הנ״ל ובח״ג סי׳ ל״ז, י״ב סע״ג ואילך, ובשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ תקצ״א ובב״י טאו״ח סי׳ שכ״ח. ועיין מ״ש להלן בסמוך.
69-70. אין אומ׳ ייעשו דברים הללו על פי נשים על פי כותים. וכ״ה בד, בכי״ע, בכי״ל ובתוה״א להרמב״ן (שער הסכנה, ז׳ ע״ב) בשם התוספתא, וכ״ה בבבלי הנ״ל. ולפי גירסא זו משמע שלפעמים אין סומכים בפקוח נפש על אומדנא של נשים וכותים, תדע לך שהוא כן שברישא שנו ״בגוים ובקטנים״ וכן בבבלי ״ע״י גוים ע״י קטנים״, וכאן שנו ״על פי״. וכן פירש״י ועוד. ועיין מ״ש להלן בסמוך.
70. אלא מצרפין דעת ישראל עמהן. וכ״ה בד ובכי״ע. ובכי״ל ובתוה״א להרמב״ן הנ״ל: אלא
מצטרפין דעת ישראל עמהן. ובבבלי הנ״ל: אבל מצטרפין לדעת אחרת, וכ״ה בר״ח שם. וברא״ש יומא פ״ח סי׳ י״ד (בד׳ יושטיניאן): ואין אומרים יעשו דברים הללו על
ידי נשים ועל פי (צ״ל: ידי) כותים, אבל מצטרפות לדעת אחרת, כך כתבו (צ״ל: כתוב) בספרי (כלומר, בספר שלי) והלכות גדולות (עיין להלן)
ובתוספתא. עכשיו בא לידי ספר ״וחי בהם״ מאת הרח״י אברמוביץ, והמחבר אסף שם את רוב החומר מן המקורות הקדומים, ומן הגאונים והראשונים והאחרונים, ביחס לפקוח נפש.
והנה הגירסא שהביא הרא״ש בשם התוספתא אינה בשום נוסח. אבל הגירסא ״על ידי״ במקום ״על פי״ שבבבלי מקויימת גם ע״י כי״מ, בה״ג, הר״ח, הרי״ף, תורת האדם להרמב״ן, המנהיג (ה׳ יוה״כ סי׳ ל״ג, ד״ב, נ״ו סע״ב) ועוד, עיין דק״ס, עמ׳ 285, הערה ה׳. ולא עוד אלא שבכי״מ, בה״ג ד״ב, עמ׳ 117, הרי״ף והמנהיג הנ״ל הגירסא היא: מפני שמצטרפין לדעת אחרת (אבל בה״ג ה׳ שבת פכ״ג ד״ו, כ״א ע״א: אלא מצרפין דעת ישראל עמהם). ובתוה״א להרמב״ן (שער הסכנה ז׳ ע״ב): מפני שמצטרפין לדעת אחרת.
7 נ״א אבל מצטרפי לדעת אחרת. ובתוספ׳ רי״ד
יומא פ״ד ב׳; דבכל הספרים כתוב מפני שמצרפין, או שמא מצרפין.
ויתברר שיש לנו שתי גירסאות שיש לשתיהן קיום רב, וגירסא שלישית ורביעית שיש להן על מה לסמוך.
גירסת התוספתא: ואין אומרים יעשו דברים
בגוים ובקטנים וכו׳, אין אומ׳ ייעשו וכו׳
על פי נשים
על פי כותים, אלא מצרפין דעת ישראל עמהן. וכנגדה גם בבבלי לפי גירסת הספרים שלנו: לא
על ידי גוים ולא
על ידי וכו׳, לא
0על פי נשים ולא
על פי כותים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. והפירוש הפשוט לפי גירסא זו הוא בוודאי פירוש רש״י שאין מחללין שבת ע״י גוים וע״י קטנים, ואין מחללין שבת באומדנא של נשים וכותים
8 אבל מצטרפין לדעת אחרת, שאם שני ישראלים ואשה אחת (או כותי אחד) אומרים צריך, ושלשה ישראלים אומרים אינו צריך, מצרפים את האשה (או את הכותי) לשני הישראלים. ונמצאו שלשה כנגד שלשה, וספק נפשות להקל. ועיין בשאילתות שמות סי׳ ל״ח ובהעמק שאלה שם אות ג׳.
הגירסא השניה היא גירסת כתה״י בבבלי המקויימים ע״י כמה מן הראשונים, והיינו שאנו גורסים בשתי הבבות ״על ידי״, ואנו מסיימים בבבא שניה:
מפני שמצטרפין לדעת אחרת. וברישא פירושו שאין עושין ע״י גוים וקטנים כלל ״שמא יאמרו הרואים בקושי התירו וכו׳, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה וכו׳, אבל על ידי נשים וכותים אם נזדמן הדבר עושים, שהרי מחוייבין בשבת והוחזקו בה, אבל אין אנו מייחדים להם מלאכה זו, לומר יתעסק פלוני בפקוח זה, שמא יבאו להרהר ולומר אינן רוצין לחלל את השבת ואין משגיחין עלינו ומכשילין אותנו, לפי שהכותים לא היה להם משום ולפני עור וכו׳, וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך, וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת, כלומר, למינות ולטעות״. (תוה״א הנ״ל). ועיין היטב בדרישה טיו״ד סי׳ א׳.
הגירסא השלישית היא גירסת הר״ח שאף הוא גרס בשתי הבבות ״על ידי״, אלא שגרס ברישא:
אין אומרים יעשו דברים הללו ע״י נכרים ולא ע״י קטנים וכו׳,
ואין עושין דברים הללו לא ע״י נשים וע״י כותים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. וכעין גירסא זו הביא בתוה״א להרמב״ן (הנ״ל) בשם ״ובשאר הנסחאות״, והסיק וזה הלשון הגון ביותר [ב]נוסחאות הללו. ולפ״ז ברישא פירושו שאין אומרים שיעשו דברים הללו בגוים ובקטנים דווקא, אם הם מזומנים לעשות, ״אלא אפילו ישראל גדולים עושין, ואם רצו הם עושין עמהן, וסיפא בנשים וכותיים אין עושין כלל, אבל מצטרפים דעת ישראל עמהם, לומר שאין מוסרים להם לבדם העסק והפיקוח הזה לעשות על ידם, שמא יתעצלו או יפשעו וכו׳, ומוסרין הדבר לישראל, והכותי מתעסק על יד ישראל בפקוח נפש, דכיון דישראל עוסק בו, אף הוא מזדרז על ידו״ (תוה״א להרמב״ן הנ״ל).
ובתוספות רי״ד גרס כגירסת הר״ח ושאר הנוסחאות הנ״ל, אלא שבסיפא גרס: מפני שמצטרפין (או: שמא מצטרפין) לדעת אחרת. ופירש ברישא שאין אומרים שנחזור אחרי גויים וקטנים בפיקוח נפש, כדי שלא נחלל את השבת, אבל אם הם מזומנים על המקום בוודאי עושין על ידם גרידא, אבל אין עושין ע״י נשים וכותים, מפני שמצטרפים לדעת אחרת, ״ויבואו לעשות בכל חולה, אעפ״י שאין בו סכנה, שאין יודעין להבחין כי טעם הדבר הוא מפני שיש בו סכנה, אלא יבואו להתיר בכל חולה, והדיוטות ככותאי דמי
9 הלכך אין עושין אלא ע״י חכמים,
10 שלא יבואו להקל במקום אחר, אבל ודאי אם אין שם אלא הן עושין, שבעבור הגזירה לא נניחנו עד שנחזור אחרי החכמים, שמא יכבוד בחליו, אבל היכא דאיכא אנשים ונשים, חכמים וכותים והדיוטות, עושין האנשים חכמים, ולא יניחו לעשות נשים וכותים והדיוטות״. ורבינו פירש ״דעת אחרת״, דעת טועה, שסבורה שמותר לחלל שבת על חולה שאין בו סכנה, כתלמידיו של אותו האיש שתלשו שבלים בשבת מחמת רעבון שאין בו סכנה. ברם לולא דברי רבינו היה אפשר לפרש את הגירסא מפני שמצטרפין (או:
שמא מצטרפין) לדעת אחרת, שהם סוברים שאין מחללין את השבת אפילו במקום סכנה, כדעת החסידים
11 הקדמונים והקראים (עיין תרביץ ש״ב, עמ׳ 388), ויתרשלו בהצלה.
ובר״מ פ״ב מה׳ שבת ה״ג: כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע״י נכרים ולא ע״י קטנים ולא ע״י
עבדים12 ולא ע״י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. וכן כתב רבינו בפיה״מ כאן ספי״ח: ואין עושין חילול שבת לא קטנים ולא גוים ולא
עמי הארץ, כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם, כי לא ידעו שזה החלול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח, אבל עושין אותו גדולי ישראל. וברור שרבינו גרס כגירסת רוב הנוסחאות בבבלי (״על ידי״ בשתי הבבות, והסיום: מפני שמצטרפין לדעת אחרת), ופירש שבכולם הטעם הוא שלא תהא שבת קלה בעיניהם, ויבואו להתיר מלאכה ע״י גוי וקטן אפילו במקום שאין בה צורך, וע״י נשים, הדיוטות ועבדים אין עושין, מפני שמצטרפין לדעת אחרת, ויבואו (כלומר, הנשים, ההדיוטות והעבדים) להקל במלאכת שבת אפילו במקום שאין בו סכנת נפשות, כפירוש בעל תוספות רי״ד הנ״ל. ועיין במאירי כאן ק״ט א׳ ד״ה במסכת יומא, ובספרו
ליומא פ״ד ב׳ ד״ה מחמין, ובספרו משיב נפש, עמ׳ 470.
1. בירושלמי שבת בטעות: בנשים, אבל הראשונים גרסו בכל מקום ״בגוים״, עיין אהצו״י, עמ׳ 150 ויומא, עמ׳ 97, ויש להוסיף גם דברי הראבי״ה שבת ח״א סי׳ רנ״ז, עמ׳ 338. ובירושלמי כאן בכי״ל מסיים: אפילו בגויים אפילו בישראל, ונמחקה המלה ״בגויים״, ובין השורות תלוי: בגדולים. וכנראה שהמלה ״בגויים״ הוכנסה מן הגליון שלא במקומו, ובעל הגליון רצה לתקן את המלה ״בנשים״ ולגרוס במקומה ״בגויים״ כמו שהוא במקבילות ובראשונים.
2. בירושלמי יומא פ״ה: אפילו בגדולי׳ ישראל, אבל בכי״ל שם: אפילו בגדולי׳ אפי׳ בישראל ונמחק, ״אפי׳ ״ בטעות.
3. בה״ג ד״ב, עמ׳ 117, וברי״ף חסרה המלה ״אפילו״.
4. בר״מ כת״י תימני אחד גורס: אלא על ידי גדולי ישראל (וחסרה שם המלה ״וחכמיהם״) ואין מורין לנשים לעשות דברים האלו. ולא מצאתי נוסח זה בשום כ״י אחר, ואף בר״מ כת״י רבינוביץ על קלף, הגירסא היא כלפנינו. ועיין מ״ש להלן בפנים, שו׳ 70, סד״ה ובר״מ.
5. ובסוף התשובה שם צ״ל: מכל מקום כל שאין שם נבילה [לא] אמרינן לגוי לשחוט (כמו שהגיה לנכון במחזיק ברכה שהזכרנו בפנים), כיון שהיא דחויה אצלו, ותדע לך שהרי שנינו בבריתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים וכו׳. ועיין במשיב נפש למאירי שהבאנו בפנים, עמ׳ 470, הע׳ ב׳.
6. ויש להוסיף שו״ת הרא״ש כלל כ״ו סי׳ ה׳ ושלטה״ג יומא פ״ח, הוצ׳ ראם ד׳ סע״ב.
7. באהצו״י שבת, עמ׳ 150, יומא, עמ׳ 97, כתב שהרמב״ן בתורת האדם גרס בירושלמי: ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע״י נשים ולא ע״י כותים, מפני שמצטרפים לדעת אחרת. ואין הדברים כן, הרמב״ן העתיק את דברי הבבלי והביא באמצע כמאמר המוסגר את הירושלמי שאף שם אמרו ״אפילו בגדולים אפילו בישראל״, וחזר אח״כ לדברי הבבלי.
8. אם החולה אומר שאינו צריך, ואין כאן ריעותא שנראית לעין, ועיין ברא״ש ובר״ן.
10. עיין מ״ש לעיל שו׳ 69, סד״ה אלא בגדולים.
11. עיין מקביים א׳ פ״ב, ל״ה. ועיין במכילתא משפטים פ״ד, ובהערת רמא״ש שם, פ׳ ע״ב, הע׳ ל״ט.
12. עבדים לא נזכרו בתוספתא ובבבלי בשום נוסח. ומקור הר״מ הוא בה״ג ר״ב, עמ׳ 117. ורבינו השמיט ״כותים״ מפני שבזמננו כבר עשאום כגוים לכל דבר, עיין במרכבת המשנה במקומו.