1. ממי שאין נאמן על המעשרות וכו׳. וכ״ה במשנתנו ריש פרק ד׳. ועיין בשושנים לדוד ובתוספ׳ רע״א שהסיקו שאין נאמן פירושו סתם ע״ה, אבל מי שחשוד ממש אין סומכין עליו אפילו בשבת. ועיין להלן ה״ב.

1-2. שואלו בשבת ואוכל ביום טוב ואוכל. וכ״ה בד. וכן בכפו״פ פל״ט (עמ׳ תקל״ח, ד״ר ש״ב ע״ב): וכן הוא בתוספות שאלו בשבת אוכל ביום טוב אוכל. אבל בכי״ע חסרה המלה האחרונה (עיין מ״ש להלן). ובטעמה נחלקו בירושלמי ריש פרק ד׳. ר׳ יוחנן סובר שמפני כבוד סעודת שבת התיר לו לסמוך על ע״ה. ור׳ חנינא סובר שמפני שאימת שבת על ע״ה, והוא אומר אמת. ופירש הר״מ שע״ה מפחד לשקר בשבת. ומלשון הר״מ בפי״ב מה׳ מעשר (ה״א וה״ב) משמע שצריך לצירוף שני הטעמים. ועיין בס׳ פאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק א׳, ועיין מ״ש להלן.

2. ביום טוב ואוכל בשבת. כ״ה בכי״ע.⁠¹ ולפנינו וכן בד נשמט המוסגר ע״י הדומות. וכן בירושלמי (פ״ד ה״ב, כ״ד רע״א): ותני כן שואלו ביום טוב אוכל בשבת. בשבת אוכל ביום טוב. ופירשו שם שאפילו למ״ד שבת ויו״ט שתי קדושות הן מותר, מפני שלא נראה לעשר בנתים. ועיין ר״מ פי״ב מה׳ מעשר ה״ב. והתוספתא משמיעה לנו שאפילו לא שאלו ביו״ט אלא על סעודת יו״ט גרידא סומך על שאלה זו אף בשבת. ועיין מ״ש להלן.

2-3. שאלו בחול לשבת למוצאי שבת לא יאכל וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ע.⁠² ומכאן ברור שבשבת עצמה אוכל על שאלתו בחול. וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ואפשר שהתוספתא סוברת שאימת שבת על ע״ה פירושו שע״ה מפחד לשקר ולהאכיל טבלים בשבת, כדברי הרמב״ן (חולין ע״ה ב׳): ״והוא סבור [שאסור] לאכול טבל בשבת יותר מבחול״. ולפ״ז אפילו שאלו בחול ואמר לו לע״ה בפירוש שהוא קונה את הפירות לסעודת שבת, ושכח לעשר בערב שבת, סומך על שאלתו ואוכל בשבת. ועיין מ״ש להלן שו׳ 4 ד״ה בערב שבת.
אבל בירושלמי ריש פרק ד׳ מפורש: ״תני שואלו בחול לא יאכל בשבת. מאן דאמר אימת שבת עליו ניחא. מאן דאמר מפני כבוד שבת, אפילו שואלו בחול יאכל בשבת?⁠״ ולפי פירוש הרמב״ן הנ״ל ב״אימת שבת על ע״ה״, הרי מוכח מתוך הירושלמי שלא אמר לו לע״ה שהפירות הן לצורך השבת (שהרי אמרו שם שלמ״ד אימת שבת עליו ניחא שאינו אוכל בשבת). ולפ״ז אין הירושלמי חולק על התוספתא. ועיין בהערות למשנתנו (פ״ד מ״א) במשנה הוצ׳ מכון הערי פישעל, ל״ו ע״א.

3. עד שיעשר. במשנתנו ריש פרק ד׳: ושואלו בשבת יאכל על פיו. חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ובר״מ (פי״ב מה׳ מעשר ה״ב) פסק: עד שיעשר דמאי על שאכל בשבת ועל הנשאר. ובמהרי״ק שם הראה לירושלמי פ״ד ה״ב: חשיכה מוצאי שבת מעשר מזה על זה. וכנראה שפירש שמעשר ממה שנשאר על מה שאכל בשבת.⁠³ ועיין במה״פ שם ה״א ד״ה חשיכה.

שאלו בשבת לשבת הבאה וכו׳. בירושלמי (פ״ד ה״ב, כ״ד ע״א): שאלו שבת הראשונה (ולא בא) [לשבת] השנייה לא יאכל עד שיעשר, או עד שישאלנו וכו׳, עיי״ש. ובנוסח הרש״ס שם: תניא (צ״ל: תני) שאלו שבת הראשונה, שבת השניה לא יאכל וכו׳. והכוונה לתוספתא כאן.

4. בערב שבת עם חשיכה ואמ׳ וכו׳. כל הברייתא בכפו״פ פל״ט, עמ׳ תק״מ. ופירושה שאעפ״י שלא שאלו, אלא אמר בעצמו ״מתוקנין הן״, סומך עליו, שהרי כשהוא קונה בע״ש עם חשיכה מוכח שהפירות הם לשבת, ואימת שבת על ע״ה, והוא מפחד להאכילו טבלים. ברם הייתי אומר שע״ה המוכר בפירוש לצורך שבת סומך עליו למו״ש, קמ״ל שבמו״ש צריך לעשר. וזהו דווקא לשיטת התוספתא שמאמינו לשבת אפילו שאלו בחול (לעיל ברישא), אבל הר״מ פירש שאימת שבת פירושו שע״ה מפחד לשקר בשבת, וצריך לשאול אותו בשבת או ביו״ט דווקא, ולפיכך השמיט ברייתא זו.⁠⁴

ואמ׳ מתוקנין הן וכו׳. ואעפ״י שמוכח שהוא מוכר לצורך שבת, מ״מ צריך לומר בפירוש שהן מתוקנין, כמפורש במשנתנו פ״ד מ״ב.

6. שחזרה למקומה וכו׳. כלומר, שנפלה לאותו כרי עצמו שהפריש ממנו תרו״מ. ובירושלמי (פ״ד ה״ג) מעמידה בשיטת ר׳ אליעזר הסובר (להלן תרומות פ״ה הי״ב) בתרו״מ של דמאי שחזרה למקומה שהיא מדמעת, אבל נפלה שלא במקומה אינה מדמעת. ופירשה ר׳ חגי שם שבמקומה מדמעת ״שהיא מתרת את השירים לאכילה״, כלומר שהרי כל עצמו הפריש תרו״מ כדי להתיר את הכרי, ואם חזר לתוכו הרי נהיה כמתמיהים אם נתירנו באכילה, אבל אם נפל למקום אחר אינו מדמע שהקלו בדמאי והעמידוהו על דברי תורה ובטל ברוב. ועיין ירושלמי ערלה ריש פרק ב׳. ועיין מ״ש להלן.

אף בחול שאלו וכו׳. כלומר שואל את עם הארץ אם הפריש מעשרות בתחילה ואוכל על פיו, שאימת דימוע על עם הארץ, וכמו שמפרש לקמן. ועיין במשנת דמאי פ״א מ״ב. ברם הר״מ בפיה״מ מפרש את משנתנו לגמרי אחרת, וז״ל: ״אם הפריש ע״ה תרומת מעשר של דמאי לפנינו ואח״כ חזרה למקומה ונתערב הכל נעשה הכל מדומע, וכשנשאלהו אח״כ ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו והתקנתי זה שהיה מדומע אומר ר׳ שמעון שזורי שהוא נאמן אפילו בחול וכו׳ ״. ועל פיו ניסח בכפו״פ פל״ט עמ׳ תק״מ. ועיין בהשגות פי״ב מה׳ מעשרות ה״ד ובפאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק ד׳ ובאות כ״ב שם. ובמהרי״ק פירש שהר״מ אינו מעמידה בתערובת ממש, אלא בנפלה ע״פ מגורה או על פי קופה, שהדין הוא שיקפיאנה, והע״ה טוען שהקפיא את התרומה, והוא מדייק מלשון הר״מ בפיה״מ שע״ה אומר ״חזרתי והפרשתי״ וכ״ה גם בכמה ספרי היד (וכ״ה בכת״י עתיק שבדקתי), דהיינו שהפריש מה שנפל. ועיין גם במלא״ש מ״ש בשם הר״ס אוחנא. ונראה שהר״מ פירש כן, מפני שהירושלמי הנ״ל העמידה בשיטת ר״א בתוספתא תרומות פ״ה הי״ב, וסבר רבינו שדברי ר״א דבוקים לרישא שם: סאה תרומה שנפלה על פי המגורה וכו׳ יקלפנה וכו׳ תרומת מעשר של דמיי שחזרה למקומה וכו׳.

6-7. יתר על כן וכו׳. ערוך ערך דמאי.

7. הפורש תרומה ומעשרות ונגנבו פירות וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע: הפריש תרומה ומעשר, והמלים ״ונגנבו פירות״ חסרות שם בט״ס. ובערוך הנ״ל ״הפריש תרומה ומעשר וכו׳ ״, וקיצר את לשון התוספתא. ופירשו רוב המפרשים שהתרומה נגנבה, והוא מסתפק אם הפריש לפני הגניבה או אחריה, כמשנת גיטין ספ״ג. ברם מן הלשון ״ונגנבו פירות״ מוכח שהשיריים נגנבו ולא התרומה והמעשרות. ולא עוד אלא שלפי פירושם העיקר חסר מן הספר. ולפיכך אין ספק בעיני שהכוונה היא לשיריים, וכפי שמתברר מן הירושלמי. וכ״ה שם (פ״ד ה״ג): יותר מיכן היה ר׳ שמעון השזורי אומר הפריש תרומת מעשר ונשרפה¹ הרי זה שואלו ואוכל על פיו. ור׳ אבין מנסח את אופן השאלה: בגין דחשדתך ותקינתין ואיתוקדין (כ״ה בכי״ר, ולפנינו בט״ס: ואיתקרין), כלומר, מפני שחשדתי אותך ותקנתי אותם ונשרפו, הרי ברור שהפירות המתוקנים נשרפו. וכן פירש בס׳ ניר שם: שנשרפו החולין ונשאר התרומה, דכה״ג מפני הפסדו התירו לו לשאול על התרומת מעשר ולאכלה. וכן הפירוש אף לפנינו, שנגנבו הפירות ונשארו בידו רק התרומה ומע״ש, ולפיכך שואלו ומאמינו מפני שאימת תרומה ומע״ש על עם הארץ ואינו חשוד להאכיל תרומה לזר ומע״ש בגבולין. עיין במשנתנו לעיל פ״א מ״ג ובירושלמי שם ובירושלמי פ״ד ה״ה, כ״ד ע״א ובהשגות פי״ב מה׳ מעשר ה״ה.

8. שכשם שאימת שבת וכו׳. ערוך הנ״ל, שם ערך דמע, ר״מ, ריבמ״ץ ור״ש פ״ד מ״א, כפו״פ פל״ט עמ׳ תק״מ. וכל זה עונה על הרישא.

8-9. כך אימת דמוע עליו. כ״ה בפיה״מ להר״מ ובכפו״פ הנ״ל. וכן בירושלמי פ״ד סה״ג: ר׳ שמואל בריה דר׳ יוסי בי ר׳ בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אמר אמת. ועיין רמב״ן חולין ע״ה ב׳. אבל בד, בכי״ע, בערוך ובר״ש הנ״ל: כך אימת דימוע על עם הארץ. ועיין מ״ש להלן.

9. עם הארץ שאמר זה טבל וכו׳. בד חסרה המלה ״הארץ״ ובכי״ע חסרות המלים ״עם הארץ שאמר״, ובכפו״פ הנ״ל חסרות המלים ״עם הארץ״. ועיין מ״ש לעיל. ובר״מ פי״ב מה׳ מעשר הי״ז: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן, חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואין צריך לומר ע״ה. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי, אפילו בשלו נאמן וכו׳. כלומר, מכיוון שאינו מעיד לטובתו הוי ליה כמעיד על של אחרים. ומקורו מן התוספתא כאן, כפי שהעיר לנכון בכפו״פ פל״ט עמ׳ תקל״ט: ומיהו בתוספות שאפילו בשלו נאמן, כמו שתראה מההיא שאימת שבת על עם הארץ.⁠² ועיין בהשגות על הר״מ הנ״ל ועיין מ״ש מהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ט ע״ג ואילך, ובפאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק י״ח, אות ע״ג.

10-11. גוי שהיה ציוח וכו׳. ירושלמי פ״ו הי״א, כ״ה ע״ד, והרישא גם בבבלי יבמות קכ״ב א׳. ועיין פיסקי ריקנטי סי׳ קמ״ד ובראשונים שנציין להלן.

11. פירות עזק הן. וכ״ה בד ובירושלמי הנ״ל בכי״ר³ ובכי״ס.⁠⁴ אבל בכי״ע כאן: עזקה הם. וכן בבבלי הנ״ל: של עזקה הם.⁠⁵ ופירש״י (ד״ה לא אמר כלום): וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבא״י (עיין יהושע פ״י, י׳, י״א ועוד בכ״מ) ופירותיה משובחים. ואם היה נכרי זה בחוצה לארץ ומשבחם וכו׳. אבל לעיל שם פירש: של עזיקה מפרדס מעזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וכו׳. וכבר השיגו על הפירוש הראשון בתוספ׳ מנחות פ״ד א׳ ד״ה שומרי: ובתוספתא נמי גרסינן עזק, כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית וכו׳. וכן מוכיח ר״ת אצל ר״י בר טובי:⁠⁶ ובתוספתא פרק הלוקח פירות (גם) [גרס׳] פירות עזיק הם, סייג, לפרושי שאינן (עור) [בור]. ועיין פי׳ הראב״ד בכפו״פ פמ״ח עמ׳ תרנ״ח, ועיין רמב״ן, רשב״א ומאירי יבמות שם, ובפי׳ הרמב״ן על התורה ויקרא כ״ה, ה׳.

פירות ערלה הן. וכ״ה בירושלמי (אלא שבכי״ר נשמט בט״ס) ובבבלי הנ״ל. והגוי משבח את מקחו שהפירות הן מנטיעה ילדה ולא מאילן זקן. והגאונים (עיין אוה״ג יבמות עמ׳ 241) הביאו ראיה מברייתא זו שבבבלי הנ״ל שפירות ערלה נוהגים בשל גוי. ובס׳ הישר לר״ת (ח״א סי׳ י״ז, ו׳ ע״ג) כתב: של ערלה הן וכו׳, של עזיקה הן, הכי פירושו גוי תגר שלקח פירות מישראל וכו׳. ומלשון זו משמע לכאורה שדוקא בלקח מישראל חייב בערלה, אבל בלקח מגוי פטורין.⁠⁷ ברם אין להטיל ספק במסורת התוספות (ע״ז ס״ג ב׳ ד״ה אין) שר״ת אוסר ערלה של גוים. וכ״ה כותב בעצמו:⁠⁸ ואם תאמר בשלקחה מישראל כמנהגם, הא ליתא, דהא בסופא דהך מתניתא קא תני, אבל אמר וכו׳ משלי נאמן להחמיר. ופירוש הדברים הוא שאין להעמיד את הרישא בשלקחה מישראל דוקא, שהרי בסיפא מפורש שאם הגוי אמר משלי הן נאמן להחמיר, ומוכח שפירות הגוי חייבים בערלה.⁠⁹
וברא״ש (קידושין פ״א סי׳ ס״ב) הביא שר״ת הוכיח מן הברייתא שלנו שפירות הגוי חייבין בערלה, והוסיף: ואין לומר דמיירי כשלקחו מישראל, מדקתני סיפא דהך מתניתא, אבל אמר מאיש פלוני לקחתיה נאמן להחמיר דברי רבי, מכלל דרישא איירי כשגדלו משלו. ועיין בקרבן נתנאל שם. וברור שאין זה מדברי ר״ת אלא של מפרש מאוחר, והיתה לפניו הברייתא בקיצור.⁠¹⁰ ולא עוד אלא שאין להבין כלל את הראיה שלו (לפי גירסתו), שהרי החילוק בין הרישא ובין הסיפא הוא שבסיפא הזכיר את שם המוכר ואפשר לברר, וברישא לא הזכיר את השם, אבל שתיהם בלקח מישראל. ועיין מ״ש להלן.

12. אבל אמר לו מאיש פלוני גוי לקחתים וכו׳. וכ״ה בד (וכס״ז לעיל פאה ריש פרק ד׳). וכן בירושלמי הנ״ל: אם אמר מגוי פלוני הבאתים. ובכי״ע: מאיש פלוני לקחתיו. ורבינו תם¹¹ מעתיק: מאיש פלוני זה (ואולי ט״ס הוא, וצ״ל: גוי) לקחתים. ולפני הראבי״ה (ח״ב סי׳ תשט״ו עמ׳ 416) חסרו המלים ״מאיש פלוני גוי לקחתים״.⁠¹²

13. משלי הבאתים וכו׳. וכן בירושלמי הנ״ל בכי״ר: מתוך כרמי הבאתים (ובהוצ׳ שלפנינו נשמט) וכו׳. ולעיל (שו׳ 11, ד״ה פירות ערלה) הבאנו בשם ר״ת והרא״ש שהוכיחו מכאן שפירות ערלה נוהגים בשל גוים. ולא זכיתי להבין את דבריהם, שהרי אפשר לומר שברישא שאינו אומר ממי לקחם תלינן שלקח מישראל, ובתגר גוי שרוב מקחו מישראל עסיקינן (עיין לעיל פ״ד ה״כ), ולפיכך הולכין אחר הרוב, ואינו אסור משום ערלה (והרי ישראל לא ימכור פירות ערלה, האסורין בהנאה, לגוי), ואינו מעשר אלא דמאי, אבל אם אמר ממי לקחם, או שאמר שהן משלו, אעפ״י שהוא משבח את מקחו נאמן להחמיר ומעשר ודאי (לכה״פ מדרבנן). ובאומר שלקחו מפלוני כותי אסור אף משום ערלה.⁠¹³
ובפאת השלחן (סי׳ כ״ג ס״ק י״ב, אות כ״ט) פירש: אבל אמר לו מאיש פלוני גוי וכו׳, כלומר, ולא שבח את מקחו אלא אמר שלקח מאיש פלוני גוי סתם וכו׳ נאמן להחמיר, ומעשר ודאי. ועיין גם בח״ד ובעיטור בכורים. ולפירוש זה קצת קשה למה צריך להזכיר איש פלוני גוי, ולמה לא יהא נאמן להחמיר לרבי אפילו אם אמר סתם: מגוי, מכותי לקחתים או משלי הם, שהרי לא שבח מקחו, והפירות הם בידו.

נאמן להחמיר. לשיטת הפוסקים שנטיעות גוי חייבות בערלה נאמן להחמיר, ואסורות משום ערלה, אפי׳ אמר משל פלוני גוי, או משלי הבאתים. ולשיטת הפוסקים שנטיעות גוי פטורות מן הערלה, נאמן להחמיר לעניין שצריך לעשר וודאי. עיין מ״ש לעיל.

13-14. דברי ר׳. רבן שמעון בן גמליאל או׳ וכו׳. וכ״ה בכי״ע. וכן בד: דברי רבי וכו׳. ובירושלמי: דברי רבי. וחכמים אומרי׳ וכו׳. ובר״ת הנ״ל: נאמן להחמיר כדברי ר׳. רבן גמליאל אומר אינו נאמן וכו׳, וכן בראבי״ה הנ״ל: רבן גמליאל אומר אינו נאמן וכו׳, ושמע מינה דרבן גמליאל זה אינו בנו (כלומר, של רבי), ומיהו נראה לכאורה דבנו הוא, דאילו זקינו הוא הוה מקדים מילתיה למילתיה דרבי וכו׳. וכן באו״ז הנ״ל סי׳ של״ב: ר״ג אומר וכו׳, אבל בה׳ אבלות מעתיק משמו: רשב״ג אומר וכו׳.
ובמרדכי מו״ק הנ״ל (בהע׳ 16) מעתיק בשם מהר״ם ב״ב: ושאלו לראבי״ה וכו׳, והביא לו ראיה מהא דאמרינן בתוספתא דדמאי, ומייתי לה סוף מסכת יבמות, גוי שהיה מוכר פירות בשוק וכו׳, לא נתכוון אלא להשביח מקחו. ומסיק עלה דברי ר׳, רשב״ג אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וקי״ל הלכה כר׳ מחבירו ולא מרבו, ורשב״ג אביו הוה ורבו הוה, ומתוך כך היה רוצה לומר אבי העזרי דנאמן נמי לענין אבילות וכו׳. וכ״ה בהגה״מ הנ״ל, ועיין בשו״ת הרשב״א, ח״א סי׳ קי״ח ובשו״ת תרומת הדשן סי׳ ר״ב. וכנראה שיש כאן קיצור, שהרי ברישא כ״ע מודי שאין נאמן, ונתחלפו לפניו דברי רבי בדברי רשב״ג. וברא״ש מו״ק הנ״ל: ומסיים בתוספתא דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וזה מתאים לגירסא שלפנינו, אלא שיש כאן שינוי סדר בדברי התנאים ומקדים דברי רשב״ג לדברי רבי.⁠¹⁴

15. וממי שהוא נאמן. בכי״ע בשינוי סדר: ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר, וכ״ה במשנתנו. ופירש רש״י: ממי שהוא נאמן שאינו לוקח מע״ה, וממי שהוא מעשר דמאי קודם שימכרם. ועיין בריבמ״ץ פ״ד מ״ה. ובפיה״מ להר״מ פירש ממי שהוא נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל אסור (עיין בהשגות פי״א מה׳ מאכלות אסורות הכ״ה) ולא טמא. והלשון במשנה מתאימה יותר לפירוש רש״י והריבמ״ץ. ועיין מ״ש להלן שו׳ 26–27 ד״ה לא יטול אלא מן המומחה.

אין נאמן. ואעפ״י שאמרנו לעיל (ה״ב, עיין מש״ש) שאין אדם חשוד על של אחרים, הכא שאני, שהרי יש לו הנאה, שאינו רוצה לטרוח, ולוקח מן המצוי לו ביותר. ועיין בשו״ת הרשב״ש סי׳ תקנ״ג.

16. מאיש פלני וכו׳. שהוא מתיירא שמא ישאלנו. ועיין בתוה״ב להרשב״א בית ד׳ ש״ב, קי״ט ע״ב, בבדק הבית שם ק״כ ע״א ובמשמרת הבית ק״כ ע״ג.

שמא מצא אחר וכו׳. בירושלמי: מה טעמא דר׳ יוסי? אני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו. ומוקים ליה שם בשיטת ר״א במשנת גיטין פ״ו מ״ג ומ״ד. וע״ה יכול להשתמט ולומר סבור הייתי שאינך אלא מראה לי מקום לטובתי, שלא אטרח לחפש, ואינו נתפש על דבורו. ומדברי הירושלמי (ועיין להלן) מוכח שלא גרסו בברייתא עצמה את הטעם של ר׳ יוסי.

17. באומ׳ צא אכול את הככר וכו׳. כלומר, ואינו חושש שמא יקח בשליחותו ממי שאינו נאמן, והוי ליה כמאכיל טבלים לע״ה (מנ״ב). ועיין להלן הי״ד ומש״ש. ובירושלמי גורס: אפילו אמר לו מפלוני אינו נאמן, עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות.

18. הנכנס לעיר והיתה תרומה מתוך ידו וכו׳. בד: בתוך ידו. ובכי״ע בידו. ובירושלמי (פ״ד ה״ח, כ״ד ע״ב): תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם וכו׳. והמלים ״והיתה תרומה בתוך ידו״ חסרות שם, אבל מתוך לשון רבי שם מוכח שברוצה לחלק תרומה עסיקינן (עיין גם מ״ש להלן). וכן בפי׳ ר״ש סיריליאו (לפי מהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ח ע״ד): נכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ובתוספתא קתני והיה בידו תרומה, ומפרש לקמן דרוצה לחלקה לכהני העיר, ואין ידוע אם אוכלין בטומאה או בטהרה וכו׳.

19. וכן מי שעמד וכו׳. כ״ה בד, וכע״ז אף בכי״ע ובירושלמי. ובכת״י שלנו נשמט ע״י הדומות.

20. נשאל לחבירים וכו׳. בכי״ע: משאיל לחבירים, וצ״ל: נישאל וכו׳.

20-21. דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ או׳ אין נשאלין וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכי״ע: דברי ר׳. רבן שמע׳ בן גמליאל אומ׳ וכו׳, והנכון כלפנינו, עיין לעיל פ״ד סה״ל ולהלן בכורות פ״ג סהי״ט. וכ״ה בירושלמי הנ״ל, ואומר שם בירושלמי: אתיא דר׳ כר׳ מאיר, ודרשב״ג בשיטתיה וכו׳.

22-23. אמ׳ לו אחד אני, אין נאמן. וכ״ה בכי״ע: ואמ׳ לו אחד אני, אינו נאמן, וכן בר״ש פ״ד סמ״ו (בד״ר): ואמ׳ לו אחד אינו נאמן, וצ״ל: [אני], אינו נאמן. וכ״ה במשנה (פ״ד מ״ו) בהוצ׳ שלפנינו, בהוצ׳ לו, קויפמן ועוד. וכן גרס שם בס׳ המקח והממכר לרב האי סוף שער נ״ה. וכן גרס הר״מ בפי״ב מה׳ מעשר ה״ז עיי״ש. וכן גרס בברייתא שלפנינו בירושלמי ספ ד בכי״ל (ונמחקה המלה ״אינו״ ע״י אחר). ולפי גירסא זו מתחילה אח״כ חלוקה אחרת.
ברם בפי׳ הרא״ש למשנתנו הנ״ל גורס בתוספתא: ואמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני מעשר הוא וכו׳. ולפי זה יש לנו כאן המשך אחד עם הבא להלן. וכן במשנה שבירושלמי: אמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. וכע״ז גרס גם הראב״ד בהשגות פי״א מה׳ עדות ה״ח ובתוספ׳ כתובות כ״ד א׳ ד״ה שלי,⁠¹ ובבדק הבית להרא״ה בית ד׳ ש״ב, ק״כ ע״א, ועוד. ולפ״ז הכל המשך אחד הוא, ופירושו שאעפ״י שאמר על עצמו בפירוש שאינו נאמן, מ״מ נאמן על אחרים.⁠²
ובד כאן גורס: אמר לו אחד אני נאמן, מעשר הוא וכו׳. וצריך לפרש לפי גירסא זו שאם אמר אחד אני נאמן, והעיד עליו אחר שהוא מעשר, הרי זה נאמן. וכן בירושלמי בהוצאות שלפנינו (וכ״ה גם בכי״ר): אמר לו אחד אני נאמן, אם אמרו לו שהוא נאמן הרי זה נאמן. ומסתבר שבד נשמטה המלה ״אינו״ ע״י הדומות, וצ״ל: אני, [אינו] נאמן, כגי׳ רוב הנוסחאות.

23. מעשר הוא הרי זה נאמן. וכ״ה בד ובכי״ע, ופירושו שאם אחר העיד עליו, ואמר מעשר הוא, הרי זה נאמן. ובר״ש וברא״ש הנ״ל גרסו כאן בפירוש: איש פלוני (בר״ש ד״ר: פלני) מעשר הוא וכו׳. ועיין בירושלמי הנ״ל ובגי׳ כי״ל שהעתקנו לעיל.
והנה מתברר מתוך בבא זו ומתוך המשנה הנ״ל שע״ה אעפ״י שהוא חשוד על עצמו נאמן על חברו. ובירושלמי (פ״ד רה״ח) שאלו: ועד אחד נאמן? אמר ר׳ יוחנן קל היקלו באכסנאי, מפני חיי נפש. וכן פירש הר״מ בפיה״מ שם. ובהשגות פי״ב מה׳ מעשר ה״ז הקשה מכאן על הר״מ שפסק: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן. חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ולפ״ז למה האמינוהו באכסניא גרידא, ומפני חיי נפש דווקא. ובאו״ש שם העיר לבדק הבית להרא״ה (בית ד׳ ש״ב, ק״כ ע״א): ״ומקשינן בירושלמי ועד אחד נאמן בתמיהה, כלומר כיון שעל גופו הוא בא להעיד, אם כשר אם לאו, היאך עד אחד נאמן וכו׳ ״. והדברים יותר מבוררים בריטב״א ע״ז ל״ט ב׳: ובמשניות זרעים מוכיח דכל שהוא בחזקת חשוד צריך שני עדים להכשירו, או עד אחד שיעיד על החתיכה, שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה מ״ר ז״ל.⁠³ וזהו כעין תירוץ האחרונים להשגת הראב״ד הנ״ל, עיין באו״ש שם ומה שהאריך במהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ח ע״ד ואילך.

23-24. בפניו אין נאמן. שלא בפניו נאמן. וכ״ה בר״ש וברא״ש פ״ד סמ״ו. וכן בבדק הבית להרא״ה (בית ד׳ ש״ב ק״כ ע״א): איש פלוני נאמן הרי זה נאמן, ואמרי׳ עלה בברייתא דדוקא שלא בפניו. וכן כנראה היתה הגירסא בתוספ׳ כת״י פ״מ, עיין במה״פ ספ״ד. וכ״ה בירושלמי ספ״ד בגי׳ כי״ס. ובכי״ע כאן: בפניו נאמן שלא בפניו נאמן,⁠⁴ וצ״ל כלפנינו. ובד בטעות: בפניו נאמן שלא בפניו אינו נאמן, וצ״ל להפך, וכן הדין נותן, שבפניו אינו מעיז להעיד שהוא אינו נאמן. ועיין במהרי״ק פי״ב מה׳ מעשר ה״ז.

24. בבית דין נאמן. ליתא בד, בכי״ע ובראשונים הנ״ל. ואם אין כאן ט״ס פירושו שבב״ד נאמן להעיד אפילו בפניו, וחזקה שלא ישקר בב״ד רק מפני שרוצה להחניף לו. ואנו עוסקים ברוצה ליקח מאדם שאין ב״ד מכירין אותו.⁠⁵

במי דברים וכו׳. עיין מ״ש לעיל פ״ג הערה 14.

25. אבל אם היה מכיר שם אדם וכו׳. ר״ש, רא״ש ובדק הבית הנ״ל. ר״מ פי״ב מה׳ מעשר ה״ח ובהשגות שם. ונראה שאם היה מכיר אדם לא הקלו בו כאכסנאי, ומכירו עוזר לו למצוא מומחה שכלם מכירים אותו.

לא יטול אלא מן המומחה. כלומר מאדם שהוא נאמן לרבים. ומלשון התוספתא משמע קצת שלאו דוקא ברוצה ליקח דמאי עסיקינן, אלא הוא הדין בשאר מאכלים,⁠⁶ כמו שפירש הר״מ בפיה״מ פ״ד מ״ה, עיין מ״ש לעיל רה״ג, ומ״ש להלן ד״ה בתרומות ובמעשרות.

26. בזמן שלא שהה שם וכו׳. בבא זו נשמטה בכי״ע, אבל ישנה גם בד, בר״ש, ברא״ש, ברא״ה וברמב״ם הנ״ל.

27. במה דברים אמורים בתרומות ובמעשרות וכו׳. הראשונים הנ״ל, סמ״ג עשין קל״ה, קצ״ט סע״ג. וסיגנון הברייתא קשה, שהרי לפי העניין כאן היה צריך לומר: במה דברים אמורים בדמאי, אבל בשביעית ובטהרות לא יטול אלא מן המומחה. וכן ניסח הר״מ (פי״ב מה׳ מעשרות ה״ט) הנ״ל: אבל לעניין פירות שביעית או לעניין טהרות לא יקח אלא מן המומחה. ברם הגירסא ״אין (אינו) נאמן״ מאושר ע״י כל נוסחאות התוספתא ומקויימת, ע״י הר״ש, הרא״ש, הרא״ה והסמ״ג הנ״ל. יתר על כן לפירוש הרשב״ם⁷ במשנה כאן ספ״ד, הרי התוספתא כאן סותרת את משנתנו, כמו שהקשה עליו הר״ש בפ״ד מ״ו.
ולולא דברי רבותינו הנ״ל הייתי מפרש שהדברים חוזרים לה״ד, למחלוקת רשב״ג ורבי, ולאו ברוצה ליקח אנן קיימין, אלא ברוצה ליתן. ודווקא אם היו בידו תרומה ומעשרות שאינו רשאי ליתנם לע״ה,⁠⁸ והוא אינו מכיר שם אדם, סומך על עד אחד, מפני שקול יוצא לחילוק,⁠⁹ אבל אם רוצה למכור שביעית וטהרות, הרי אסור למסור פירות שביעית¹⁰ וטהרות¹¹ לעם הארץ, ואין עד אחד נאמן לעשות את הקונה חבר לשביעית ולטהרות.

28. הרוצה להפריש וכו׳. נתבאר בפירוש הקצר, ע״פ הירושלמי פ״ה ה״ב. ובירושלמי רה״ב מביא את הברייתא שלנו,⁠¹ והעמידוה בכהן ולוי שיכולים להפריש תרומת מעשר (שהרי בטבל וודאי אנן קיימין שמפריש ממנו אף תרומה). ובר״ש פ״א מ״ב העמידה בשיטת אבא אלעזר בן גמלא (בבלי גיטין ל״א א׳) שאף לישראל יש רשות להפריש תרומת מעשר. ועיין מ״ש להלן תרומות פ״א ה״ט. ועיין בהשמטות ציון ירושלים לירוש׳ הנ״ל.

29-30. האומ׳ אחד ממאה וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ע, וצ״ל: הוא אומר, ובירושלמי בכי״ר, בכי״ס ובר״ש: ואומר וכו׳.

30. הרי זה בצד זה מעשר. וכ״ה בכל נוסחאות התוספתא. ובירושלמי: הרי הן בצד זה חולין טבל.⁠² ואף כאן הפירוש הוא שקבע מקום ולא קרא שם, שאם לא כן נמצא מקדים. וכן יוצא מהמשך העניין להלן.

31. הרי זה בצד זה חולין. כ״ה בד ובכי״ע. ובכי״ו בטעות: חולק. ובירושלמי כת״י ור״ש מוגה (עיין הע׳ 31): הרי הוא בצד זה חולין טבל. ונמצא עכשיו קובע מקום לתרומת מעשר ולחלה במדה מצומצמת.

33. והשאר חלה. וכ״ה במשנתנו פ״ה מ״ב. אבל ברוב נוסחאות המשנה³ ליתא. ולברייתא שלנו כיוון הירושלמי (פ״ה ה״א, כ״ד ע״ג): תני ר׳ חייה אף בודאי (שהרי כאן מפורש תרומה) עליה וכו׳, חלה אין בה משום בל תאחר.

34. ר׳ שמעון אוסר בתרומת מעשר וכו׳. וכ״ה במשנתנו פ״ה סמ״ג. ובירושלמי שם: ור׳ יודה אוסר בחלה, ולא אצלו היא נטבלת וכו׳? אוף ר׳ יודה מודה בה. ותני כן ר׳ יודה ור׳ שמעון אוסרין בתרומת מעשר ומתירין בחלה.⁠⁴ ועיין מ״ש בפירוש הקצר, והוא מעין פירוש בעל ח״ד והגהות הגר״א.

35. נוטל חלה מכולן. בכי״ע חסר, וכנראה שכן נכון.

36-37. פועלין שהיו יושבין וכו׳. וכ״ה בד, והתוספתא דיקה בלשונה וחילקה בין פועלים ואורחים, ונקטה לשון יושבין בפועלים ומסובין באורחין. ובכי״ע: פועלים שהיו מסובין וכו׳. והר״מ ספי״ד מה׳ מעשרות כלל שניהם בבבא אחת: פועלים או אורחים שהיו מסובין ואוכלין וכו׳. ופירש בח״ד: פועלים של שני בע״ב, ואין צורך בזה, שאפילו בפועלים של בעה״ב אחד יש לחשוש שמא פועל אחד עישר והשני לא עישר (עיין במשנתנו פ״ז מ״ג), כמו שפירש לנכון ר׳ יונה בר״ג. וכן נראה מסתימת לשון הר״מ הנ״ל שלא הזכיר שני בעלי בתים.

39. עני שנתנו לו פרוסות פת וכו׳. וכע״ז אף בכי״ע, אבל בד חסר. ובמשנתנו פ״ה מ״ה: הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד ואחד. כלומר ממתנת כל נותן ונותן, מפני שאנו חוששים שמא אחד עישר והשני לא עישר. ופשיטא שבצדקה עסיקינן, ולא במתנות עניים שהן פטורות מן המעשרות.

39-40. שחק את הפת ועשאה פירורין וכו׳. ובמשנתנו הנ״ל: ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל. והטעם הוא שמכיון שנתערבו כולן, מקילים בדמאי, ואנו תולים שנבללו בשוה, ונמצא מעשר על כל חלק וחלק מיניה וביה. ולכאורה אין הבדל בין המשנה והתוספתא, והיא בלילה, היא שחיקה, היא עשיית דבילה. ברם הר״מ בפי״ד מה׳ מעשר ה״ח העתיק את לשון המשנה, ובה״ט הביא את התוספתא שלנו, ומשמע מלשונו שבשחיקה ועשיית דבילה מותר אפילו במתנה מועטת, מה שאין כן בבלילה. ועיין במל״מ במקומו, ומ״ש להלן.

40. גרוגרות ועשאן דבילה. בדרך כלל היו עושים דבילה מתאנים לחים.⁠¹ ושמא ע״י שחיקה היו מתדבקות הגרוגרות בדבש היוצא מהם. עיין לשון הר״מ הנ״ל.

41. אמ׳ ר׳ יהודה במה דברים אמורים בשנת שבוע וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע בטעות: א׳ ר׳ יוסי וכו׳. ובמשנתנו (פ״ה מ״ה) הנ״ל: אמר ר׳ יהודה אימתי, בזמן שמתנה מרובה, אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד. ופירשו הראשונים (עיין ר״ש ורא״ש) ע״פ הירושלמי במקומו שבמתנה מרובה אנו תולים שכל אחד נתן כמנהג, במדה שוה, וכשהוא בוללם יחד נמצא שלכל הנותנים יש חלק שוה בכל מנה ומנה, אבל במתנה מועטת, כלומר בזמן שנותנים מתנות מועטות, הרי כל אחד נותן לפי יכולתו, ואין נתינתם שוה, וכשהוא בוללן יחד הרי חלקים גדולים של אחד מתערבים עם חלקים קטנים של אחר, ואנו חוששים שמא מפריש מן הרוב על המיעוט. וכן פירש הר״ש פ״ה סמ״ה גם את התוספתא, שבשנת שובע² נותנין מתנה מרובה, ובשנים מצומצמות נותנין מתנה מועטת. ולפי פירוש זה הם דברי ר׳ יהודה במשנה הם דבריו בתוספתא.
ברם הר״מ בפיה״מ פירש שמתנה מרובה מוכיחה על נדיבות הלב ואנו תולים שהנותן עישר ונתן ביד רחבה, ולפיכך הקלו כשעירב ובלל. אבל במתנה מועטת יש לחשוש יותר שהנותן לא עישר, מכיון שהוא עצרן וכילי, ובכגון דא לא מהני עירוב, ויש לחשוש שמא מעשר מן הפטור על החיוב. ולפי פירוש זה אין הדבר תלוי בזמן שובע ובצורת, אלא בנדיבות הלב של הנותן, ומשנתנו לכאורה חולקת על התוספתא. והר״מ פסק כמשנתנו, אלא שנקט לדינא את הבבא שלעיל. ומשמע לפי פשוטו שבשחיקה ובעשיית דבילה יש בילה, ואפילו במתנה מועטת מעשר מאחד על הכל, עיין מ״ש לעיל.

42. הלוקח מן העני וכן עני שנתנו לו וכו׳. בכי״ע חסרות המלים ״וכן עני״, וגירסא נכונה היא, ולפנינו היא אשגרה מן המשנה (פ״ה מ״ה). ובד גורס: ובן עני וכו׳, ולפי זה אפשר אולי לפרש: הלוקח מן העני ומבן עני שנתנו לו וכו׳ (אבל מחוורתא שהוא ט״ס). ועיין מ״ש להלן.

43. מעשר מכל אחד ואחד. נראה שצ״ל: מכל אח׳ ואח׳, כלומר מכל אחת ואחת (כפי שגורס לפנינו בסוף הלכה זו), והיינו מכל פרוסה ופרוסה ומכל גרוגרת וגרוגרת. ודוקא בעני עצמו שיודע מה שבא לו מכל אחד ואחד יכול לעשר מכל מתנה ומתנה, אבל הלוקח מן העני צריך לעשר מכל פרוסה וכו׳. עיין מ״ש בתוספ׳ אנשי שם למשנתנו פ״ה רמ״ה. בתמרים בעמקים וכו׳. וכ״ה הסדר גם בד, אבל בכי״ע הסדר יותר הגיוני: בגרוגרות (צוקרמנדל השמיט מלה זו) ובשנת השבוע מעשר מאחד על הכל, ובשאר שנים מעשר מכל אחד ואחד, בתמרים ובעמקים (כלומר, שבעמקים) מעשר וכו׳. ולפ״ז הדברים דבוקים לברייתא שלעיל, והכוונה שבשנת השובע בולל ומעשר מאחד על הכל, וכן בתמרים שבעמקים שהם מובחרים (עיין בכורים פ״א מ״י) דינם כמתנה מרובה.

45. הלוקח מן הפלטר מעשר וכו׳. משנתנו פ״ה מ״ד. וכנראה שבתוספתא הבינו שהפלטר אינו מוכר פת גרידא, אלא אף שאר דברים, וכמובנה של המלה במקור היוני.

46. מעשר מכל קישות וקישות וכו׳. בד: נוטל מעשר מכל קישות וקישות. ובכי״ע: נוטל מכל קישות וקישות. ובר״מ פי״ד מה׳ מעשר ה״ב: היה מוכר כשות או ירק והן מביאים וצוברין לפניו, הלוקח ממנו מעשר מכל כשות וכשות ומכל אגודה ואגודה וכו׳. אבל בר״מ כת״י: היה מוכר קישות או ירק וכו׳ מעשר מכל קשות וקשות וכו׳. וכן נכון, עיין עוקצין פ״ב מ״א ובפיה״ג מקואות פ״ט סוף עמ׳ 123.

47. ומכל אגודה ואגודה. עיין ירושלמי פ״ה ה״ז ובמלא״ש פ״ה מ״ח.

47-48. הלוקח מן חנוני וחזר ולקח ממנו וכו׳. במשנתנו פ״ה מ״ו: הלוקח מן הסיטון וחזר ולקח וכו׳. ודין החנוני לא נזכר במשנה. אבל בירושלמי שם: תני הלוקח מן החנוני וחזר ולקח ממנו שנייה וכו׳. עיין להלן.

48. אע״פ שמכיר את החבית שהיא היא לא יעשר מזה על זה. וכ״ה בד. אבל בכי״ע: אם מכיר את החבית וכו׳. ונראה שיש שם השמטה ע״י הדומות, וצ״ל: אם מכיר את החבית שהיא היא [מעשר מזה על זה, ואם אינו מכיר את החבית שהיא היא] לא יעשר מזה על זה. וכן בירושלמי הנ״ל: אם מכיר הוא את החבית שהיא היא מעשר ממנו עליו. הא אם אינו מכיר אותה חבית לא בדא. והוא כמו שהשלמנו. ובירושלמי שם ממשיך: הדא דתימ׳ באילין אידתיקרימ׳, ברם באילין שפייא (בכי״ר: שפייה) אורח׳ (בכי״ר: אורחה) מפנתון אילין לגו אילין. והנה כל המפרשים פירשו שאידתיקרימ׳ ושפייא הם המוכרים ונדחקו מאד בפירוש המלה אידתיקרימ׳, והגיהו הרבה. אבל מלשון הירושלמי ״אורחה מפנתון״, הדרך היא לפנות אותם (כנראה שצ״ל: מפנתין, לפנות אותן), מוכח שהכוונה לכלים, כלומר לכלים שהזכירו אותם מקודם. ואפיפניוס בספרו על המשקלים והמדות מביא (הנוסח הסורי, הוצ׳ ספרים ע״י האוניברסיטה משיקגו, 66c): ״שפיתא הוא שם סורי ונוהגת כמדה אצל האשקלונים, העזיים ובשאר ספר ימא דמתקריא סאפאלא (שפלה). ומשתמשים בה לקדוח בה יין מן הגת ואף נושאים בה יין (וסבלין לחמרא)״. ולפיכך קרוב שצריך לומר בירושלמי: ברם באילין שפיית׳ (במקום שפייה שבכי״ר), כלומר אפילו אם מכיר את השפיתא אינו מעשר מזו על זו, מפני שדרכם לפנות אותן מאילו לאילו, שהרי משתמשים בהן כמדה וככלי שאיבה. ואשר למלה אידתיקרימ׳ היא בוודאי משובשת, ובכי״ר גורס: אורתי (סוף שורה) קדמיתא, ובכי״ס (לפי ירוש׳ הוצ׳ לונץ): אולותוקרימא. ונראה שצ״ל: אינוקרמיא,⁠¹ כלומר כדי יין. ולפ״ז אפשר שכוונת התוספתא לכד שקודחין בו, ודינו כשפיתה שאין מעשרין מזו על זו. ועיין ר״מ רפי״ד מה׳ מעשר ובמה״פ פ״ה ה״ו ד״ה תני ובגליון הש״ס שם.

49-50. אבל בשל ודיי הרי זה אסור. שהרי אסור למכור ודאי אפילו לחבר אלא לצורך, עיין במשנתנו פ״ה מ״ח ובירושלמי שם.

50. באיסר ירק וכו׳. שמא אין זה איסר האיטלקי, אלא מטבע קטן ששויו נומין.⁠² וכבר שנינו בירושלמי ספ״ב: תני ר׳ חייא וכו׳ נומן מידה דקה וכו׳. ועיין מ״ש לעיל פ״ג שו׳ 46.

51. לא יחזיר וכו׳. שהרי לקח במדה דקה ומחזיר במדה דקה, ואסור למכור דמאי במדה דקה. ועיין לעיל פ״ד ה״א.

52. הרי זה אוסר כל שהוא. משנת חלה ספ״ג. ועיין להלן תרומות פ״ה הט״ו ומש״ש. והתוספתא שלנו הובאה ברש״י חולין קל״ו ב׳ ד״ה טבל, בר״ש חלה פ״ג סמ״ט, בשו״ת מהר״מ ב״ב הוצ׳ מק״נ, ריש עמ׳ 125. והברייתא היא בשיטת ר׳ יוחנן בירושלמי תרומות ריש פרק ד׳ ובמקבילות שטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא, עיין בנועם ירושלמי תרומות ריש פרק ד׳ וחלה פ״ג מה שהאריך בזה.

53-54. את החולין כדי תרומה ומעשרות שבטבל. בכי״ע: כדי תרומת מעשר שבטבל. ובד: נוטל את כל החולין כדי תרומת מעשר שבטבל. ועיין להלן פ״ח הי״ז ומש״ש. וברש״י חולין הנ״ל: ״ואם לאו נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל.⁠¹ ואיני יודע מהו״. ובר״ש חלה הנ״ל: ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומות מעשר שבטבל. אבל תרומה גדולה לא תני וכו׳, משום דהתם מיירי בטבל של דמיי וכו׳, דבדמיי איירי, מדתניא במסכת דמאי. ועל פיו ניסח בשו״ת מהר״ם ב״ב הנ״ל: ומשכחן נמי בתוספתא דמס׳ דמאי גבי דמאי שנתערב בחולין שהוא אוסר וכו׳. נמצאנו למדים שרוב הנוסחאות גרסו כאן ״תרומת מעשר״, ומוכח שבדמאי אנן קיימין. ועיין להלן פ״ח הי״ז הנ״ל.
ברם בפי׳ הרש״ס כאן (קכ״א ע״א) מעתיק: נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכו׳.⁠² ולפ״ז בודאי אנן קיימין, וכן מוכח מגי׳ כי״ו. ולפי רהיטת הלשון של רוב הנוסחאות: נוטל את החולין (את כל החולין) משמע שיש לפנינו הלכה דומה לזו ששנינו במשנתנו פ״ז מ״ז. והיינו אם נתערבו מאה סאה טבל במאה סאה חולין נוטל מן התערובת מאה ושלש סאין, ונמצא שיש בתערובת לכל הפחות ג׳ סאין טבל, שתים כדי תרומה ואחת כדי תרומת מעשר, והוא קורא שם לתרומה ולמעשר (ועושה את המעשר תרומת מעשר על השאר) ונעשות כל הק״ג סאין מדומע (ודלא כחכמים בתרומות פ״ג מ״ה), ושאר צ״ז סאין הם חולין מתוקנין.⁠³

55. נוטל את כל חולין וכו׳. בד ובכי״ע: נוטל את החולין וכו׳. ובפי׳ ר״ש סיריליאו הנ״ל: נוטל מן החולין וכו׳. ופירושו כמו ברישא, שלוקח מן התערובות כנגד כל החולין ועשרה אחוז מן השאר, ונמצא יש כאן לכה״פ מעשר טבל בשיעור תרו״מ, וכמשנת דמאי הנ״ל.

56. ירק של חולין שבשלו בשמן וכו׳. כלומר, מכיון שהשמן בא לתקן את הקדירה נידון כמין במינו עם הירק, ואוסר בכל שהוא בדבר שיש לו מתירין, עיין תוספ׳ ביצה ל״ט א׳ סד״ה משום, בשו״ע יו״ד סי׳ ק״ב ס״ק א׳, ובש״ך ובט״ז שם.

58. נוטל מן הקלח. שהרי מסתבר שהשמן נבלע באופן שוה בכל הקלח.

59. ומן החתיכה ומן הביצה. בירושלמי כאן פ״א רה״ג, כ״א ע״ד: ר׳ יוחנן כד הוה אכל אפילו קופד, אפילו ביעה, הוה מתקן וכו׳, דו חשש למשקין שיש בהן.

לחבירו ולפועליו. וכ״ה להלן ע״ז בכי״ו. ובד: לחברו וכו׳, וכ״ה להלן ע״ז שם. ובכי״ע כאן וע״ז: לחמריו וכו׳. וכ״ה בבבלי ע״ז שם.

62. הרי זה חושש משם שביעית וכו׳. ופירש ר׳ זעירא בירושלמי שהחנווני נעשה שלוחו של בעה״ב, והוי ליה כאילו בעה״ב נותן להם שביעית, או טבל, או יין נסך, בשכרם. ור׳ הילא סובר שהפועל זכה לבעה״ב משל חנוני וחוזר וזוכה לעצמו. ונפקא מיניה אם היה החנוני או הפועל חרש, כלומר, שלא היה בר שליחות. ולכאורה משמע מן הירושלמי שהפועלים והחנוני הם יהודים, אלא שחשודים לשתות או למכור יין נסך. אבל עיין מ״ש להלן שו׳ 63. ובבבלי הנ״ל נחתו יותר לכל דיני שליחות, והעמידוה כגון שהקדים לו דינר או שנשא ונתן ביד. ועיין ברש״י ובתוספ׳ שם, בתוה״ב להרשב״א בית ה׳ ש״ב, קל״ח ע״ב ואילך, בתוספ׳ כתובות ע׳ ב׳ ד״ה ופרנס, ובמאירי ע״ז עמ׳ 251.

63. יין נסך. אפשר שכאן מדברים בגוי דווקא. ואעפ״י שאין שליחות לגוי, מ״מ אסור, שהרי הוא מגלה את דעתו שנוח לו בקנייה זו, ונהנה מיין נסך. ועיין מ״ש לעיל.

63-64. שמא צבעו בחומץ של יין נסך. וכ״ה בד ולהלן ע״ז. אבל בכי״ע כאן: שמא צבעו ביין נסך. ופליניאוס הזקן מספר¹ שהיו נוהגים לשרות אבן פרוגיאה ביין, ללבן אותה באש ולחסם אותה ביין מתוק, ואח״כ היו צובעים בה בגדים. ואפילו צבעו באבן שנשרית ביין נסך הוי ליה זה וזה גורם, ולא עוד אלא שהיין בטל על גבי האבן. ועיין בבלי ע״ז ל״ג א׳ ובתוספ׳ שם ד״ה האי.

64. אם בא לבית החשבון וכו׳. כלומר, שהגוי מחשב אתו כמה הוציא בעד הסממנין וכמה בעד היין אסור, מפני שנראה כאילו ניחא לו בקניית היין, ורוצה בקיומו, ועיין רש״י ע״ז כ״ב א׳ ד״ה ואם באו לחשבון.

64-65. לשומר גיתו וכו׳. עיין בשנו״ס. ובר״מ פי״ב מה׳ תרומות ה״כ: לא יתן אדם תרומה לשומר גתו ובכור לשומר עדרו. ובטיו״ד סי׳ של״א: לשומר שדהו.⁠¹ ופי׳ ר׳ יונה בר״ג דאפילו לשומר גיתו ישראל, וכן לרועה עדרו ישראל, אסור למסור מתנות כהונה בשביל בני בנותיהם כהנים, מפני שאסור לתת מתנו״כ בטובת הנאה.

65. נתן להן שכרן וכו׳. בר״מ הנ״ל: ואם נתן חילל (עיין להלן ה״כ), אלא אם כן נתן להם שכר שמירתן תחילה. ופשיטא שהוא הדין אם קבע להם שכר בתחילה.⁠²

66. לטבח כהן לשחוט. כלומר, שיתן לו זרוע ולחיים וקיבה, אף שהן שוות הרבה יותר משכר שחיטה. ואעפ״י שנראה כאילו הכהן שוחט לעצמו, כדי להתיר לעצמו את המתנות בשחיטה, מ״מ אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות.
ולפ״ז נראה שאסור לכהן לתקן את הכרי בחנם כדי שיתן לו את המעשרות אעפ״י שנראה שהוא מתקן לעצמו, כדי להוציאו מאיסור טבל. ובספרי זוטא סוף קרח: ומניין אתה אומר שכל כהן או לוי שאמר לישראל תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך שהוא חייב מיתה וכו׳. ונ״ל שהכוונה היא שהוא מקבל את הסאה של מעשר בעד ההפרשה גרידא, והוא אסור משום מסייע, אעפ״י שנראה שהוא מתקן לעצמו. וע״פ שיטה זו מתבאר הירושלמי פ״ה ה״ט, כ״ד סע״ד: אבא אנטולי זבין פירי מן דארמאי וכו׳ שלח למנחם בריה דיתקן ליה ויהב ליה מעשריה. מי אתי קם עמיה ר׳ יהושע בן לוי אמר ליה מאן יעביד דא אלא אבוך (כלומר, אביך גרידא, דרב חיליה וסומך על עצמו, שסובר שהלוקח פירות תלושין מן הגוי נוטל דמים מן השבט, וממילא מותר לתקן לו בשכר. ועיין הסיגנון בירושלמי יבמות פי״ב ה״א, י״ב ע״ג: מאן יעביד דא אלא אחוי וכו׳). וע״ז שואל הירושלמי מחלפה שיטתיה דריב״ל וכו׳ ונוטל דמים מן השבט וכו׳, וא״כ שפיר עשה. וכן פירש בספר ניר שם.

לרעות לו. כלומר, שירעה לו את הבכורות הנולדים בחנם ויעכבם הרועה לעצמו. והוא אסור, שהרי ישראל צריך לטפל בבכורותיו חמשים יום בבהמה גסה, ול׳ יום בבהמה דקה, ואם הכהן רועה אותם בחנם נמצא מסייע, כמפורש במשנת בכורות ריש פרק ד׳, ועיי״ש כ״ו ב׳. אבל אם נותן לו את הבכורות בשכר רעיית אמם אין כאן נתינה כלל, אלא מכירה ממש.

67. רשאי ישראל שיאמר לכהן וכו׳. צ״ל: ישראל שיאמר לחברו וכו׳. ובירושלמי:⁠¹ אמ׳ הוא ישראל לישראל הילך סלע זה וכו׳. ובבבלי בכורות כ״ז רע״א: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר, ואמר לו הא לך סלע זה וכו׳. ומעמידה בירושלמי (לשיטת ר׳ יוחנן שסובר שאין נותנין מעשרות בטובת הנאה, אפילו לישראל) ברוצה ליתן לשני כהנים ובן בתו אחד מהם, והוא נותן לו סלע, כדי שיתנו כולו לבן בתו כהן. וכע״ז פסק הר״מ בפי״ב מה׳ תרומות הכ״א.

68. ותן בכור לבן בתי כהן וכו׳. וכ״ה בירושלמי. אבל בבכורות הנ״ל מסיק (לפי גירסת רש״י) שלא התירו אלא בתרומה, אבל לא בשאר מתנות, עיי״ש הטעם. וכבר הקשו בתוספ׳ חיצוניות שם (מזבח כפרה, מ״ב ע״ב מן הספר) ממשנת ערכין (פ״ח מ״ז) שמוכח משם שאף בבכור מותר לעשות כן. וכן פסק הר״מ בפי״ב מה׳ תרומות ה״כ. ובנו״כ שם תמהו עליו מן הבבלי בבכורות. ברם אין ספק שצדק הרי״ט אלגזי (ה׳ בכורות ריש פרק ד׳, ס״ב ע״ב) שהעיר שהר״מ היתה לו גירסת המיוחס לרבינו גרשום בסוגיין, והמפרש שם מבאר את הסוגייא באופן אחר לגמרי, והיינו ששאלת הגמרא היא לא על הברייתא שלנו, אלא על הרישא,⁠² כלומר, למה לא הזכיר ת״ק לעניין חילול אלא תרומות ומעשרות ולא שאר מתנות כהונה.⁠³ וע״ז תירצו שתרומה לעולם אינה מתחללת, ואינה יוצאת מקדושתה, ואין לחשוש שמא יזלזלו בה, אבל שאר מתנות כהונה דקדושת דמים נינהו (עיין בפירש״י שם), לא רצו לומר שהן מחוללין שמא יזלזלו בהן. ולפ״ז אין שום סתירה בין הבבלי ובין התוספתא והירושלמי.

69. אף בכתנות מקדש כן וכו׳. גירסת הכת״י מאירת עינים, וכבר נדחקו בפירוש הברייתא הראשונים והאחרונים (עיין להלן). אבל לפי הגירסא שלנו הדברים פשוטים, והיינו שישראל התנדב מאתים זוז לכתנות כהונה, שכן נהגו בישראל,⁠⁴ מותר לו לישראל לומר למנדב שימסור את הכותנות לבן בתו כהן והוא ימסרם לציבור, ויעבוד בהם עבודת יחיד, כמפורש בבבלי יומא ל״ה ב׳. ועיין הפירוש במאירי שם, ומ״ש בשיח יצחק במקומו. ועיין ר״מ פ״ח מה׳ כלי המקדש ה״ז וביפה עינים ביומא שם. ופשיטא ש״כתנות כהונה״ לאו דוקא, אלא הוא הדין שאר בגדי כהונה. ועיין בבלי קידושין נ״ד א׳, ובס׳ המקנה שם.
ברם בכי״ע גורס: אף במתנות מקדש כן. כיצד א׳ הרי עלי מאתים זו⁠[ז] מתנות כהונה וכו׳. ובד: אף במתנות מקודש בכהנים כן. כיצד הרי עלי מאתים זוז כל מתנות כהונה וכו׳. וכן מביא ר״ב אשכנזי בהגהותיו לבכורות הנ״ל:⁠⁵ ״בקצת ספרים ישנים כתוב כאן ר״ש ן׳ אלעזר אומר אף במתנות כהונה כן. כיצד? ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה, ומצאו ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן, ואם היה כהן לכהן אסור. ותנא קמא מ״ט וכו׳... ואינה ה׳ לידי אח״כ תוספי הרא״ש ז״ל, ומצאתי שכתב וז״ל, רשב״א אף מתנות כהונה, כיצד ישראל שהפריש ר׳ זוז למתנות כהונה ומצאו ישראל אחר וכו׳, כך מצאתי בספרי ספרד. ונראה דהכי פירושו שהפריש מאתים זוז להלוותן לכהן להיות מפריש עליהן מתנות כהונה, בכורות וזרוע ולחיים וקיבה, כההיא דפ׳ כל הגט (ל׳ א׳) המלוה מעות את הכהן וכו׳ ״. עיי״ש שנדחק מאד. וברור שנוסחא משובשת נזדמנה לו לרבינו, והסופר טעה וקרא מי״ם (במקום ״כו״), ויצא לו ״מתנות״ במקום ״כותנות״. וכצ״ל אף בכי״ע: כותנות, במקום ״מתנות״.⁠⁶

70. ותנם לבן בתי כהן. בכי״ע: והנח לבן בתי כהן. וצוקרמנדל הדפיס בטעות: והנח טבלים ואמר לו כהן תנם לי בששים לוג לבן בתי כהן. והיא טעות הדפוס, עיי״ש בעמ׳ 104.

שמכר את זיתיו וכו׳. בירושלמי (פ״ו ה״ה, כ״ה ע״ג): ישראל שהיה מוכר זתים בששים לוג טבולים וכו׳. כלומר, שכן נהג בקביעות, ואין כאן חשש שמא הוא מוזיל לכהן. ועיין מ״ש בפירוש הקצר.

71. בששים לוג מתוקנין מותר. וכ״ה בירושלמי הנ״ל. ובד ובכי״ע יש כאן השמטה. ובפ״מ העתיק בשם התוספתא כגי׳ הדפוס (מפני שהיא יותר נוחה). ועיין להלן פ״ו ה״ו.

72. משם שביעית. כלומר, אין השביעית משמטתו,⁠⁷ מפני שאין כאן מלוה (מנחת יצחק). ויגיד עליו רעו: ולא משום רבית, עיין בבלי גיטין ל׳ א׳ וב״ב קמ״ה סע״א-רע״ב. ונקטו כאן הלשון ״ואינו חושש״ אגב רבית וחילול קדשים. ופי׳ בעל פ״מ בירושלמי דחוק מאד.

ולא משם רבית. בירושלמי הנ״ל מסיים: ואם היה מרויח לו, אסור משום רבית ומשום בזיון קדשים. כלומר, אם מרויח לו את הזמן, ואומר לו, אם אתה נותן לי את השמן בזמנו, תן לי טבלים, ואם אתה נותן לי לאחר זמן, תן לי מתוקנין, ונמצא שיש כאן רבית ובזיון קדשים (משלם רבית בתרומות ומעשרות). ופשיטא שלעניין השמטת שביעית אין הבדל, ובין כך ובין כך אינה משמטת.

74. ממקום הזול למקום היוקר. ואף במע״ש מותר לעשות כן. וכן מפורש בירושלמי (מע״ש ריש פרק ד׳): והוה קבע מעשרא דהכא תמן,⁠¹ ומפרק לון כשער׳ דתמן. כלומר, [רבי] היה קובע את מעשר הפירות של כאן (כלומר, שבגליל) שם (כלומר, בבותניין), והיה פודה אותם כשער של שם, כלומר כמקום שהיו יותר בזול.⁠²

74-75. תשעת כורין ביהודה ואחד בגליל וכו׳. וכן בירושלמי תרומות (פ״ב ה״א, מ״א ע״ב): שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף וכו׳ אחד ביהודה ואחד בגליל. ועיין במשנת בכורים פ״ב מ״ה ובתוספתא סוף טבול יום, ובתס״ר שם ח״ד, עמ׳ 170. וכבר נתקשו הראשונים ושאלו מן הסוגיא שבבבלי גיטין ל׳ ב׳ שמשם מוכח שאפילו בתרומת מעשר צריך מוקף, וחילקו בין דאורייתא לדרבנן, או בין ת״ח לסתם אדם מישראל ועוד.⁠³

80. אין פודין מעשר שיני וכו׳. ואפילו דמאי דינו כן. ודווקא אם הביאו ממקום הזול למקום היוקר נפדה כמקום הזול, מפני שכבר נראה להפדות בזול, כירושלמי מע״ש ריש פרק ד׳. ואינו עניין למשנת מע״ש ריש פרק ד׳ ומקבילות. ועיין מ״ש להלן עמ׳ 750 ד״ה ועיין.

81. במקום היוקר כשער הזול. מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות שמחזיר לו את המעשר בזול, כדי שיתן לו מעשרות. ועיין בבלי קידושין ו׳ ב׳. ולא התירו אלא ברישא, מפני שהמעשר עצמו הוא במקום הזול, ולא איכפת לנו אם הוא והלוי הם במקום היוקר.

כהנים ולוים שהיו מסייעין וכו׳. ילקוט המכירי מיכה, עמ׳ 20, ומלאכי, עמ׳ 33, בשם התוספתא. וכ״ה בספרי זוטא סוף קרח, עמ׳ 299, בירושלמי כאן פ״ו ה״ג ובמקבילות. ובבבלי בכורות כ״ו ב׳: הכהנים והלויים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים וכו׳. ואע״פ שהסיוע שלהם שוה הרבה פחות מן המעשרות שהם מקבלים.

81-82. בין הגרנות. בד: מן הגרנות, וצ״ל: בין הגרנות. ובכי״ע ובמכירי הנ״ל: בבית הגרנות, וכ״ה בירושלמי דמאי הנ״ל. אבל בכי״ר שם וכן במקבילות: בגרנות, וכ״ה בספרי זוטא הנ״ל. ועיין מ״ש על ״בין״ ו״בית״ לעיל עמ׳ 109 שו׳ 31 ובתס״ר ח״ג, סוף עמ׳ 53. ועיין משלי ח׳, ב׳, ובתרגום שם, ולהלן עמ׳ 558 הע׳ 50.

82. ואם נתנן הרי אילו חולין. בבבלי הנ״ל: ואם עשו כן הללו. ופירש המיוחס לר״ג: ״חיללו. הוציאו התרומה והמעשר לחולין, שאין בהן דין קדושה, ולא יפה עשו, ולא יצאו הובתן, ויש בדבר עון מיתה״. ונראה שחולין לאו דווקא, ובוודאי שלא הפקיעו ממנה דין תרומה לעניין אכילת זר וטומאה. ועיין בתוספ׳ שם ד״ה וכי תימא. ועיין להלן.

83-84. ואו׳ שחתם ברית הלוי וכו׳. בכפו״פ ספי״ח, עמ׳ תל״ט, מעתיק את לשון הברייתא בבכורות הנ״ל, ומסיים: ״וטעמא דמילתא דרחמנא אמר חלף עבודתכם ולא חלף שכרם. וכ״ה בתוספתא מסכת דמאי פרק ה׳⁠ ⁠⁠״. וכן בעליות דרבינו יונה¹ לב״ב ס״ג א׳: גבי מעשר כתיב חלף עבודתכם, ודרשינן ולא חלף שכרן. וכן בריטב״א ב״ב שם: דאמרינן חלף עבודתם ולא חלף שכרם. וכן במאירי קידושין, עמ׳ 35: והתורה אמרה חלף עבודתכם, ולא חלף שכרכם. וקרוב לוודאי שכוונת בעל כפו״פ במלים ״וכ״ה בתוספתא״ היא לעיקר הברייתא, ולא לטעם שנתן.

85. ומעשרותן אין מעשרות. בירושלמי מוסיף: והקדישן אינן הקדש. ועיין מ״ש לעיל, שו׳ 68 (ד״ה ותן בכור) בשם המיוחס לר״ג, ומ״ש לעיל, שו׳ 69, ד״ה אף בכתנות. ועיין בתוספ׳ קידושין נ״ד א׳ ד״ה בכתנות. ובכל נוסחאות התוספתא, וכן בכפו״פ ובילקוט המכירי מיכה, עמ׳ 20, חסרות המלים ״והקדישן אינן הקדש״.

85-86. להיות פירותיהן צריכין להפריש תרומה. בד ובמכירי הנ״ל: תרומה משלהן. ובכי״ע: להיות פירותיהן צריכין משלם. וכן בבבלי בכורות: ולהיות מפרישין עליהן תרומה משלם. וכ״ה בילקוט שמעוני סוף קרח. אבל בשטמ״ק בכורות שם, וכן בה׳ הרמב״ן ריש פרק ד׳: משלהם. ואין הבדל בין הגירסאות למעשה, והכוונה שבקשו חכמים לגזור על הכהנים שיפרישו על הכל מושלם (או משלהם), כלומר אף על התרומה עצמה, מפני שהיא חוזרת לטבלה. ובארו בבבלי שם שלא קיימו חכמים מה שבקשו לעשות, מפני שחששו שמא יסבור בעה״ב שאין הראשונה תרומה כלל, ופירותיו טבולים מדאורייתא, ויבוא להפריש מפירות הללו על טבל וודאי, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, ואתה מכניסו לאיסור דאורייתא. ומפני מה לא אמרו כאן: תרומה ויחזור ויתרום, משום שחז״ל לא רצו לקרא שם תרומה עליה. ועיין מ״ש בתוספ׳ בכורות שם ד״ה דלמא.

88-89. מעשרין משל ישראל על של גוים וכו׳. כל הברייתא בר״ש פ״ה מ״ט. ועיין במשנה שם.

90-91. דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמע׳ אומ׳ מעשרין וכו׳. בר״ש (ד״ר) הנ״ל גורס כאן: דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון אומ׳ וכו׳. ויש כאן ט״ס ברורה, שהרי הוא ממשיך שם: ״ולפי גירסא זו ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון כולהו בחדא שיטתא, מדגריס ר׳ יהודה בלא וי״ו ור׳ יוסי בוי״ו, והיינו כסוגיא דירושלמי״. וכוונתו לירושלמי למשנתנו, שהעתיק לעיל שם: מתני׳ דר׳ מאיר, דר׳ מאיר אמר אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. ר׳ יודה ור׳ שמעון אומר יש קניין לגוי וכו׳.⁠¹ וכן בבבלי מנחות (ס״ו ב׳) בכי״מ גורס כגירסת התוספתא כאן. אבל כנראה שהיא ט״ס שם.⁠²
אבל בבבלי מנחות הנ״ל בהוצאות שלנו (ועיי״ש ס״ז א׳): דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה. ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרי׳ וכו׳. ובתוספ׳ רי״ד קידושין (מ״א ב׳): ואע״ג דפליג עליה דתנא קמא ר׳ שמעון, ומפרש בתוספות דמאי דתנא קמא הוא ר׳ מאיר וכו׳, ואע״ג דבתוספתא לא מיתניא בסתמא וכו׳. ולא העיר שבתוספתא רבים חולקים על ר״מ. ומ״מ ברור שלשיטת הבבלי ר״מ ור׳ יהודה בחדא שיטתא קיימי, ואף ר׳ יהודה סובר שאין קניין לגוי וכו׳,⁠³ מה שאין כן לשיטת הירושלמי הנ״ל סובר ר׳ יהודה כר׳ שמעון שיש קניין, כגירסא שלנו בתוספתא כאן, כפי שהעיר בר״ש הנ״ל. וכבר הראינו לעיל פ״א הי״ג על הגורם של המחלוקת בין הירושלמי והבבלי במסורת שיטת ר׳ יהודה.

92. אבל לא מישראל על של גוים ועל של כותי וכו׳. לפי גירסא זו משמע שהתנאים הללו סוברים שכותים גרי אריות הם, ולפיכך אין מעשרין משל ישראל עליהם. ואין לומר שהחשש הוא שמא חשב הכותי מתחילה לאכול את הפירות (והכותים מעשרים מה שהם אוכלים), ונמלך למכרם,⁠⁴ שאם כן למה מעשרין משל כותי על של כותי, לפי שיטתם. ובמנחות הנ״ל בכי״מ מפורש: ומשל כותים על של כותים וכו׳, ולא משל כותים על של גוים וכו׳. הרי לך שאין כותים כגוים לעניין מעשרות. ברם בהוצאות שלפנינו שם: ומשל גוים על של כותים, ומשל כותים על של גוים.⁠⁵

93. א׳ ר׳ שמע׳ שזורי וכו׳. כפו״פ פ״ד, עמ׳ כ״ב, בשם התוספתא.

פירות טבלים. לפי פשוטו פירושו טבל ודאי שנתערב ברוב חולין, ולא היו לו פירות אחרים שיעשר מהם.⁠¹ וכן מוכח מן הירושלמי (פ״ה ה״ט, כ״ד ע״ד). וכן פירש״י בלשון שני במנחות ל״א א׳.

94. וקח לך פירות מן השוק וכו׳. וכ״ה במנחות הנ״ל. ופירשו שם שלוקח מפירות ע״ה, ואעפ״י שחיוב דמאי דרבנן, הרי אף טבל וודאי בטל ברוב מדאורייתא, ונמצא מעשר מחיוב דרבנן על חיוב דרבנן. ועיין להלן חלה פ״ב ה״ב ומש״ש. ועיין בכפו״פ הנ״ל ובמה שהאריך בזה במל״מ פ״ה מה׳ תרומות הי״ז.
אבל בירושלמי הנ״ל גורס: צא ולוקחם מן הגוי וכו׳. והוא סובר שאין קנין ביד גוי, ונמצא שיש לו פרנסה ממקום אחר, ומפריש מן הודאי על הודאי, כשיטת התוספתא לעיל הי״ב. ובבבלי הנ״ל: איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי. קסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה מן הפטור על הפטור (כלומר, שבטל ברוב מדאורייתא). אבל הירושלמי סובר שטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא (עיין מ״ש לעיל הי״ב), והוי ליה מן החיוב על החיוב. ועיין מ״ש בנוע״י בסוגיית הירושלמי כאן.

94-95. ר׳ אליעזר אומ׳ בשל כותים כשם וכו׳. בד: ר׳ אליעזר אוסר אף בשל כותי. כשם וכו׳. ולפי גירסת ד יש לפנינו מעין פיסקא של משנתנו (פ״ה סמ״ט): ר׳ אליעזר אוסר משל כותים על של כותים. ואח״כ בא באור הדברים, ולפי גי׳ כי״ע דברי ר״א נסמכים לפיסקא של משנתנו, והוא נותן כאן טעם לדבריו. ובירושלמי כאן פ״ה ה״ט: אמר ר׳ יוחנן טעמא דר׳ לעזר כשם שעשו וכו׳. ומשמע שכ״ז לא היה לפניהם בברייתא.

95. דמאי אחר רובן אין מעשרין וכו׳. כלומר, כשם שעשו פירות ע״ה דמאי אעפ״י שרובן מעשרין, ואין מעשרין מזה על זה, משום שחוששין שאחד הוא מן הרוב ואחד הוא מן המעוט אף בפירות כותים כן. ועיין בירושלמי הנ״ל ובר״ש ובריבמ״ץ למשנתנו.

97. אף במקום שעשו פירות כותי דמאי כגון ירק של כפר עותני וכו׳. לעיל פ״א הי״א שנינו: ר׳ יהודה אומ׳ כופת הישוב וכופת אנטיפטרס ושוק של פטרוס בראשונה היו דמיי מפני שחזקתן מהר המלך וכו׳, ועיין מש״ש. ולהלן בתוספתא גיטין פ״ה (פ״ז) מפורש: כפר עותני בגליל, ואנטיפרוס ביהודה (ועיין במשנה שם פ״ז ז׳). ולפ״ז ברור שגירסתנו (״דמאי״) נכונה, ועשו ירק כותים דמאי בכפר עותני, מפני שחזקתן מן הגליל, ואינו מפריש תרומה עליהן.

97-98. מעשר מהן על הטבל. נ״ל שצ״ל: מעשר מהן עליהם (ובכ״י נתפרדה התיבה ונשתבש: על הט, ופתר הסופר על הט, על הטבל), כלומר, אעפ״י שהפירות הן דמאי, מ״מ אמרו שמעשרים מפירות כותים על פירות כותים (כשיטת סתם משנתנו וכברייתא לעיל הכ״א), והלכו אחר רובם, ואנו מניחים ששניהם מן הרוב או שניהם מן המיעוט, כדי שלא לחלק בפירות כותים. ורשב״ג שינה בפירות כותים, אפילו במקום שעשו אותם דמאי. ועיין מ״ש להלן סהכ״ד.

98. אבל לא מן הטבל עליהן. והוא הדין שאין מעשרין מהן על הטבל, וחדא מינייהו נקט. וסובר רשב״ג שאין מעשרין מפירות כותים הללו שהן דמאי לא על של ישראל ולא על של גוים.

במה דברים אמור׳ בלוקח מן השוק. חוזר על עיקר הדין, כלומר אימתי עשו פירות כותי ודאי דוקא בלוקח מן הכותי ממה שמוכר בשוק, מפני שחזקתם שאינם מעשרים מה שהם מוכרים.

99. אבל במוצא פירות לתוך ביתו וכו׳. בד: אבל המוציא פי׳ בתוך ביתו וכו׳. וצ״ל: מתוך ביתו. וכ״ה הסיגנון להלן שביעית פ״ד הי״ב (בכי״ע): במה דברים אמורים במוציא פירות מתוך ביתו, או ששילח לחבירו פירות, אבל בלוקח מן השוק וכו׳. ובכי״ו שם: במוצא פירות בתוך ביתו וכו׳.⁠¹ והפירוש ברור שאם הכותי הוציא את הפירות מתוך ביתו, דינו כישראל ע״ה שהרי הכותים מעשרים מה שהם אוכלים.

או ששילח לו חבירו פירות וכו׳. עיין מ״ש לעיל. וגם כאן הפירוש פשוט שאם הכותי חבירו שילח לו פירות דינו כישראל ע״ה, מפני שחזקתו ״ממאי דאכיל משגר ליה״ (עיין בבלי ע״ז ל״ט ב׳).

100. מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים וכו׳. וכ״ה בכפו״פ פ״ה נ״ג ע״א ופ״ב עמ׳ ט״ז.⁠¹ ובד: מעשה שנתכנסו וכו׳.

101. שעל יד הדרך. וכ״ה בכפו״פ פ״ב ופ״ה הנ״ל. ובד בט״ס: שעל יד הירדן. והפירוש ברור שהכונה היא לדרך מיהודה לגליל. עיין לעיל פ״א הי״א ומש״ש.

הביאו לפניהם ירק. להלן מעשרות פ״ב ה״א: מעשה שהלך ר׳ יהושע וכו׳, והיו בני עיירות מוציאין להן תאנין וכו׳. ובירושלמי שם (פ״ב ה״ג, מ״ט ע״ד; דמאי ריש פרק ג׳): והיו בני אותן העיירות מביאין להן פירות וכו׳. והכוונה שהוציאו (שהביאו) להם פירות מבתיהם (עיין ירוש׳ דמאי הנ״ל). ואף כאן הפירוש כן. וכבר אמרנו לעיל שהפירות שהכותי מוציא מביתו, ומה שמשלח לחבירו ישראל, אינם ודאי אלא דמאי.

קפץ ר׳ עקיבא ועישרן ודאי. ואעפ״י שאמרנו לעיל² (שו׳ 97) שעיירות שעל יד הדרך לוקחים ירק מישראל, מ״מ הרי כאן הוציאו מבתיהם, וסובר ר״ע שכותים אינם מעשרים אפי׳ מה שהם אוכלים, ולפיכך עישרם ודאי, והפריש גם תרומה. ואפשר שעשה כן רק להפגנה בעלמא, כדי להראות את יחסו לכותים. ועיין במשנת שביעית ספ״ח, בר״ש ובר״ש סיריליאו שם.⁠³

103. א׳ לו ירק שלי וכו׳. המלים ״א׳ לו״ חסרות בד ובכפו״פ הנ״ל, ואולי צ״ל לפנינו: והלוא ירק שלי וכו׳.

104. וכשבא רבן גמליאל ביניהם. בד: כשהלך רבן גמליאל לביניהן. וכן בכפו״פ פ״ב (ד״ר ו׳ ע״ב. ובהוצ׳ לונץ תיקנו ע״פ התוספתא, ולא העתיקו את נוסח ד״ר): כשחזר ר״ג לביניהן. והכוונה לעיירות שבין הכותים (עיין תס״ר ה״ג סוף עמ׳ 53) שעל יד הדרך.

104-105. עשה תבואה וקיטנית שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהם וודאי. זו היא גזירה אמצעית. והטעם נתבאר לעיל פ״א הי״א: עכשיו רבותינו אמרו כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך כגון [אלו] התבואה והקטנית שלהן דמיי מפני שחזקתן מהר המלך ושאר כל פירותיהן ודאי. והפירוש הוא שהתבואה והקטנית שהכותים היו מוכרים בשוק חזקתם מהר המלך, אבל פשיטא שאף להם היו פירות וקיטנית משלהם אלא שלא היה להם מספיק למכירה, ולפיכך כל התבואה והקטנית היא בחזקת דמאי, מפני שאם אנו חוששים שמא הוא מוכר מפירות מכנסו, אנו תולים שהוא מוכר אותם עכשיו ע״פ הדחק, ומתחילה חשב לאכול אותם, והן כפירות ישראל ע״ה. ואם הוא מוכר לסחורה ממה שלקח, הרי חזקתן שבאו מישראל, ולפיכך כולן דמאי. ועיין גירסת כפו״פ שנעתיק להלן.

105-106. וכשחזר רבן שמעון בן גמל׳ ביניהם ראה שנתקלקלו וכו׳. בד: כשחזר ר״ג לביניהן וראה שנתקלקלו וכו׳. ובכפו״פ הנ״ל (בד״ר): כשחזר ר״ג לביניהן וראה אותן שנתקלקלו עשה כל פירותיהן ודאי. כשהלך רשב״ג לביניהן וראה אותן שנתקלקלו עשה תבואות וקטניות שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהן ודאי. וכנראה שיש כאן עירבוביא של שני נוסחאות. ולהלן שם פ״ה עמ׳ נ״ג (ד״ר ט״ז ע״א): קפץ ר׳ עקיבא ועשאו ודאי. ואף ר״ג שהיה עמו עשה לבסוף כל פירותיהן ודאי. ולהלן תרומות פ״ד סהי״ב מפורש שרשב״ג סובר שכותי כישראל. ועיין מש״ש. ועיין לעיל רהכ״ג.

106. ועשו כל פירותיהן ודאי. בד: עשה וכו׳. ומכיוון שהטעם תלוי בקלקול, נראה שעשו את פירותיהן ודאי, אפילו אלה שמוציאים מתוך בתיהם, ומה שמשלחים לחביריהם ישראל, מפני שאינם מעשרין אפילו מה שהן אוכלים. ולפיכך עשו את כל פירותיהן ודאי, ואפילו בעיירות של כותים שעל יד הדרך, מפני שאנו חוששים שמא הוא מוכר ממכנסו, וממה שחשב להכניס לביתו לאכילה. ועיין מס׳ כותים פ״א ה״ו, הוצ׳ היגר עמ׳ ס״ב.

עציץ נקוב חייב וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכפו״פ פל״ו (עמ׳ תקכ״ב, ד״ר ר״ח ע״ב): תוספת ספ״ה עציץ שאינו נקוב חייב במעשרות, תרומתו אין מדמעת, ואין חייבין עליהם חומש, וכן מפורש בירושלמי:⁠¹ תני עציץ שאינו נקוב מעשרותיו מהלכה, ותרומתו אינה מדמעת, ואין חייבין עליה חומש. ועיין במשנתנו פ״ה מ״י. ובירושלמי שם: עציץ עשו אותו ספק. והתנינן עציץ נקוב מקדש בכרם, ושאינו נקוב אינו מקדש. ויקדש (כ״ה בכי״ר) בכרם מספק? והנה משאלת הירושלמי: ויקדש בכרם מספק, מוכרח שהשאלה היא על עציץ שאינו נקוב, ומכאן שאף תחילת המאמר ״עציץ עשו אותו ספק״ פירושו עציץ שאינו נקוב. וכן פירש בפ״מ כאן במקומו. אבל במה״פ כלאים ספ״ז הנ״ל ד״ה תני פירש את הירושלמי כאן ע״פ הגירסא המשובשת של התוספתא בדפוסים ובכי״ע, והיינו שהדברים הולכים על עציץ נקוב. וזהו מפני שהיתה לפניו בירושלמי דמאי רק נוסח הדפוס, אבל ע״פ הגירסא הנכונה של כי״ר, אין לפרש אלא בעציץ שאינו נקוב, וכגי׳ הברייתא בירושלמי כלאים וחלה וגי׳ בעל כפו״פ בתוספתא כאן. ועיין מ״ש להלן.

107. ותרומתו אינה מדמעת ואין חייבין עליה חומש. בד: תרומתן ואין מדמעות ואין חייבין עליהן חומש. וצ״ל: תרומתן אין מדמעת וכו׳. ופירש בשירי מנחה בשם פי׳ כת״י שכ״ז חוזר על הכותים, אחרי שעשאום כגוים, ופי׳ שתרומת הכותים אין מדמעת, ורצה לסרס את הנוסח ולגרוס בסוף: עציץ נקוב חייב במעשר, כלומר מדאורייתא. וכ״ז דחוק מאד, ועיין במשנת תרומות ספ״ג, והנכון כלפנינו, עיין מ״ש לעיל. ובגיטין ס״ה א׳ מבואר שבמע״ש של עציץ שאינו נקוב חייב בחומש. ושמא היא בשיטת ר״מ, ועיין בר״ש דמאי פ״א מ״ב.