6. שחזרה למקומה וכו׳. כלומר, שנפלה לאותו כרי עצמו שהפריש ממנו תרו״מ. ובירושלמי (פ״ד ה״ג) מעמידה בשיטת ר׳ אליעזר הסובר (להלן תרומות פ״ה הי״ב) בתרו״מ של דמאי שחזרה למקומה שהיא מדמעת, אבל נפלה שלא במקומה אינה מדמעת. ופירשה ר׳ חגי שם שבמקומה מדמעת ״שהיא מתרת את השירים לאכילה״, כלומר שהרי כל עצמו הפריש תרו״מ כדי להתיר את הכרי, ואם חזר לתוכו הרי נהיה כמתמיהים אם נתירנו באכילה, אבל אם נפל למקום אחר אינו מדמע שהקלו בדמאי והעמידוהו על דברי תורה ובטל ברוב. ועיין ירושלמי ערלה ריש פרק ב׳. ועיין מ״ש להלן.
אף בחול שאלו וכו׳. כלומר שואל את עם הארץ אם הפריש מעשרות בתחילה ואוכל על פיו, שאימת דימוע על עם הארץ, וכמו שמפרש לקמן. ועיין במשנת דמאי פ״א מ״ב. ברם הר״מ בפיה״מ מפרש את משנתנו לגמרי אחרת, וז״ל: ״אם הפריש ע״ה תרומת מעשר של דמאי לפנינו ואח״כ חזרה למקומה ונתערב הכל נעשה הכל מדומע, וכשנשאלהו אח״כ ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו והתקנתי זה שהיה מדומע אומר ר׳ שמעון שזורי שהוא נאמן אפילו בחול וכו׳ ״. ועל פיו ניסח בכפו״פ פל״ט עמ׳ תק״מ. ועיין בהשגות פי״ב מה׳ מעשרות ה״ד ובפאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק ד׳ ובאות כ״ב שם. ובמהרי״ק פירש שהר״מ אינו מעמידה בתערובת ממש, אלא בנפלה ע״פ מגורה או על פי קופה, שהדין הוא שיקפיאנה, והע״ה טוען שהקפיא את התרומה, והוא מדייק מלשון הר״מ בפיה״מ שע״ה אומר ״חזרתי והפרשתי״ וכ״ה גם בכמה ספרי היד (וכ״ה בכת״י עתיק שבדקתי), דהיינו שהפריש מה שנפל. ועיין גם במלא״ש מ״ש בשם הר״ס אוחנא. ונראה שהר״מ פירש כן, מפני שהירושלמי הנ״ל העמידה בשיטת ר״א
בתוספתא תרומות פ״ה הי״ב, וסבר רבינו שדברי ר״א דבוקים לרישא שם: סאה תרומה שנפלה על פי המגורה וכו׳ יקלפנה וכו׳ תרומת מעשר של דמיי שחזרה למקומה וכו׳.
6-7. יתר על כן וכו׳. ערוך ערך דמאי.
7. הפורש תרומה ומעשרות ונגנבו פירות וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע: הפריש תרומה ומעשר, והמלים ״ונגנבו פירות״ חסרות שם בט״ס. ובערוך הנ״ל ״הפריש תרומה ומעשר וכו׳ ״, וקיצר את לשון התוספתא. ופירשו רוב המפרשים שהתרומה נגנבה, והוא מסתפק אם הפריש לפני הגניבה או אחריה, כמשנת גיטין ספ״ג. ברם מן הלשון ״ונגנבו פירות״ מוכח שהשיריים נגנבו ולא התרומה והמעשרות. ולא עוד אלא שלפי פירושם העיקר חסר מן הספר. ולפיכך אין ספק בעיני שהכוונה היא לשיריים, וכפי שמתברר מן הירושלמי. וכ״ה שם (פ״ד ה״ג): יותר מיכן היה ר׳ שמעון השזורי אומר הפריש תרומת מעשר ונשרפה1 הרי זה שואלו ואוכל על פיו. ור׳ אבין מנסח את אופן השאלה: בגין דחשדתך ותקינתין ואיתוקדין (כ״ה בכי״ר, ולפנינו בט״ס: ואיתקרין), כלומר, מפני שחשדתי אותך ותקנתי אותם ונשרפו, הרי ברור שהפירות המתוקנים נשרפו. וכן פירש בס׳ ניר שם: שנשרפו החולין ונשאר התרומה, דכה״ג מפני הפסדו התירו לו לשאול על התרומת מעשר ולאכלה. וכן הפירוש אף לפנינו, שנגנבו הפירות ונשארו בידו רק התרומה ומע״ש, ולפיכך שואלו ומאמינו מפני שאימת תרומה ומע״ש על עם הארץ ואינו חשוד להאכיל תרומה לזר ומע״ש בגבולין. עיין במשנתנו לעיל פ״א מ״ג ובירושלמי שם ובירושלמי פ״ד ה״ה, כ״ד ע״א ובהשגות פי״ב מה׳ מעשר ה״ה.
8. שכשם שאימת שבת וכו׳. ערוך הנ״ל, שם ערך דמע, ר״מ, ריבמ״ץ ור״ש פ״ד מ״א, כפו״פ פל״ט עמ׳ תק״מ. וכל זה עונה על הרישא.
8-9. כך אימת דמוע עליו. כ״ה בפיה״מ להר״מ ובכפו״פ הנ״ל. וכן בירושלמי פ״ד סה״ג: ר׳ שמואל בריה דר׳ יוסי בי ר׳ בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע
עליו והוא אמר אמת. ועיין רמב״ן
חולין ע״ה ב׳. אבל בד, בכי״ע, בערוך ובר״ש הנ״ל: כך אימת דימוע על עם הארץ. ועיין מ״ש להלן.
9. עם הארץ שאמר זה טבל וכו׳. בד חסרה המלה ״הארץ״ ובכי״ע חסרות המלים ״עם הארץ שאמר״, ובכפו״פ הנ״ל חסרות המלים ״עם הארץ״. ועיין מ״ש לעיל. ובר״מ פי״ב מה׳ מעשר הי״ז: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן, חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואין צריך לומר ע״ה. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי, אפילו בשלו נאמן וכו׳. כלומר, מכיוון שאינו מעיד לטובתו הוי ליה כמעיד על של אחרים. ומקורו מן התוספתא כאן, כפי שהעיר לנכון בכפו״פ פל״ט עמ׳ תקל״ט: ומיהו בתוספות שאפילו בשלו נאמן, כמו שתראה מההיא שאימת שבת על עם הארץ.2 ועיין בהשגות על הר״מ הנ״ל ועיין מ״ש מהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ט ע״ג ואילך, ובפאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק י״ח, אות ע״ג.
10-11. גוי שהיה ציוח וכו׳. ירושלמי פ״ו הי״א, כ״ה ע״ד, והרישא גם
בבבלי יבמות קכ״ב א׳. ועיין פיסקי ריקנטי סי׳ קמ״ד ובראשונים שנציין להלן.
11. פירות עזק הן. וכ״ה בד ובירושלמי הנ״ל בכי״ר
3 ובכי״ס.
4 אבל בכי״ע כאן: עזקה הם. וכן בבבלי הנ״ל: של עזקה הם.
5 ופירש״י (ד״ה לא אמר כלום): וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבא״י (עיין יהושע פ״י, י׳, י״א ועוד בכ״מ) ופירותיה משובחים. ואם היה נכרי זה בחוצה לארץ ומשבחם וכו׳. אבל לעיל שם פירש: של עזיקה מפרדס מעזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וכו׳. וכבר השיגו על הפירוש הראשון בתוספ׳
מנחות פ״ד א׳ ד״ה שומרי: ובתוספתא נמי גרסינן עזק, כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית וכו׳. וכן מוכיח ר״ת אצל ר״י בר טובי:
6 ובתוספתא פרק הלוקח פירות (גם) [גרס׳] פירות עזיק הם, סייג, לפרושי שאינן (עור) [בור]. ועיין פי׳ הראב״ד בכפו״פ פמ״ח עמ׳ תרנ״ח, ועיין רמב״ן, רשב״א ומאירי יבמות שם, ובפי׳ הרמב״ן על התורה ויקרא כ״ה, ה׳.
פירות ערלה הן. וכ״ה בירושלמי (אלא שבכי״ר נשמט בט״ס) ובבבלי הנ״ל. והגוי משבח את מקחו שהפירות הן מנטיעה ילדה ולא מאילן זקן. והגאונים (עיין אוה״ג יבמות עמ׳ 241) הביאו ראיה מברייתא זו שבבבלי הנ״ל שפירות ערלה נוהגים בשל גוי. ובס׳ הישר לר״ת (ח״א סי׳ י״ז, ו׳ ע״ג) כתב: של ערלה הן וכו׳, של עזיקה הן, הכי פירושו גוי תגר שלקח פירות מישראל וכו׳. ומלשון זו משמע לכאורה שדוקא בלקח מישראל חייב בערלה, אבל בלקח מגוי פטורין.
7 ברם אין להטיל ספק במסורת התוספות (
ע״ז ס״ג ב׳ ד״ה אין) שר״ת אוסר ערלה של גוים. וכ״ה כותב בעצמו:
8 ואם תאמר בשלקחה מישראל כמנהגם, הא ליתא, דהא בסופא דהך מתניתא קא תני, אבל אמר וכו׳ משלי נאמן להחמיר. ופירוש הדברים הוא שאין להעמיד את הרישא בשלקחה מישראל דוקא, שהרי בסיפא מפורש שאם הגוי אמר משלי הן נאמן להחמיר, ומוכח שפירות הגוי חייבים בערלה.
9וברא״ש (
קידושין פ״א סי׳ ס״ב) הביא שר״ת הוכיח מן הברייתא שלנו שפירות הגוי חייבין בערלה, והוסיף: ואין לומר דמיירי כשלקחו מישראל, מדקתני סיפא דהך מתניתא, אבל אמר מאיש פלוני לקחתיה נאמן להחמיר דברי רבי, מכלל דרישא איירי כשגדלו משלו. ועיין בקרבן נתנאל שם. וברור שאין זה מדברי ר״ת אלא של מפרש מאוחר, והיתה לפניו הברייתא בקיצור.
10 ולא עוד אלא שאין להבין כלל את הראיה שלו (לפי גירסתו), שהרי החילוק בין הרישא ובין הסיפא הוא שבסיפא הזכיר את שם המוכר ואפשר לברר, וברישא לא הזכיר את השם, אבל שתיהם בלקח מישראל. ועיין מ״ש להלן.
12. אבל אמר לו מאיש פלוני גוי לקחתים וכו׳. וכ״ה בד (וכס״ז לעיל פאה ריש פרק ד׳). וכן בירושלמי הנ״ל: אם אמר מגוי פלוני הבאתים. ובכי״ע: מאיש פלוני לקחתיו. ורבינו תם11 מעתיק: מאיש פלוני זה (ואולי ט״ס הוא, וצ״ל: גוי) לקחתים. ולפני הראבי״ה (ח״ב סי׳ תשט״ו עמ׳ 416) חסרו המלים ״מאיש פלוני גוי לקחתים״.12
13. משלי הבאתים וכו׳. וכן בירושלמי הנ״ל בכי״ר: מתוך כרמי הבאתים (ובהוצ׳ שלפנינו נשמט) וכו׳. ולעיל (שו׳ 11, ד״ה פירות ערלה) הבאנו בשם ר״ת והרא״ש שהוכיחו מכאן שפירות ערלה נוהגים בשל גוים. ולא זכיתי להבין את דבריהם, שהרי אפשר לומר שברישא שאינו אומר ממי לקחם תלינן שלקח מישראל, ובתגר גוי שרוב מקחו מישראל עסיקינן (עיין לעיל פ״ד ה״כ), ולפיכך הולכין אחר הרוב, ואינו אסור משום ערלה (והרי ישראל לא ימכור פירות ערלה, האסורין בהנאה, לגוי), ואינו מעשר אלא דמאי, אבל אם אמר ממי לקחם, או שאמר שהן משלו, אעפ״י שהוא משבח את מקחו נאמן להחמיר ומעשר ודאי (לכה״פ מדרבנן). ובאומר שלקחו מפלוני כותי אסור אף משום ערלה.13
ובפאת השלחן (סי׳ כ״ג ס״ק י״ב, אות כ״ט) פירש: אבל אמר לו מאיש פלוני גוי וכו׳, כלומר, ולא שבח את מקחו אלא אמר שלקח מאיש פלוני גוי סתם וכו׳ נאמן להחמיר, ומעשר ודאי. ועיין גם בח״ד ובעיטור בכורים. ולפירוש זה קצת קשה למה צריך להזכיר איש פלוני גוי, ולמה לא יהא נאמן להחמיר לרבי אפילו אם אמר סתם: מגוי, מכותי לקחתים או משלי הם, שהרי לא שבח מקחו, והפירות הם בידו.
נאמן להחמיר. לשיטת הפוסקים שנטיעות גוי חייבות בערלה נאמן להחמיר, ואסורות משום ערלה, אפי׳ אמר משל פלוני גוי, או משלי הבאתים. ולשיטת הפוסקים שנטיעות גוי פטורות מן הערלה, נאמן להחמיר לעניין שצריך לעשר וודאי. עיין מ״ש לעיל.
13-14. דברי ר׳. רבן שמעון בן גמליאל או׳ וכו׳. וכ״ה בכי״ע. וכן בד: דברי רבי וכו׳. ובירושלמי: דברי רבי. וחכמים אומרי׳ וכו׳. ובר״ת הנ״ל: נאמן להחמיר כדברי ר׳. רבן גמליאל אומר אינו נאמן וכו׳, וכן בראבי״ה הנ״ל: רבן גמליאל אומר אינו נאמן וכו׳, ושמע מינה דרבן גמליאל זה אינו בנו (כלומר, של רבי), ומיהו נראה לכאורה דבנו הוא, דאילו זקינו הוא הוה מקדים מילתיה למילתיה דרבי וכו׳. וכן באו״ז הנ״ל סי׳ של״ב: ר״ג אומר וכו׳, אבל בה׳ אבלות מעתיק משמו: רשב״ג אומר וכו׳.
ובמרדכי מו״ק הנ״ל (בהע׳ 16) מעתיק בשם מהר״ם ב״ב: ושאלו לראבי״ה וכו׳, והביא לו ראיה מהא דאמרינן בתוספתא דדמאי, ומייתי לה סוף מסכת יבמות, גוי שהיה מוכר פירות בשוק וכו׳, לא נתכוון אלא להשביח מקחו. ומסיק עלה דברי ר׳, רשב״ג אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וקי״ל הלכה כר׳ מחבירו ולא מרבו, ורשב״ג אביו הוה ורבו הוה, ומתוך כך היה רוצה לומר אבי העזרי דנאמן נמי לענין אבילות וכו׳. וכ״ה בהגה״מ הנ״ל, ועיין בשו״ת הרשב״א, ח״א סי׳ קי״ח ובשו״ת תרומת הדשן סי׳ ר״ב. וכנראה שיש כאן קיצור, שהרי ברישא כ״ע מודי שאין נאמן, ונתחלפו לפניו דברי רבי בדברי רשב״ג. וברא״ש מו״ק הנ״ל: ומסיים בתוספתא דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וזה מתאים לגירסא שלפנינו, אלא שיש כאן שינוי סדר בדברי התנאים ומקדים דברי רשב״ג לדברי רבי.14
1. צ״ל: ונשרפ׳ (ונשרפו) כלומר, הפירות, עיין להלן.
2. עיי״ש בעמ׳ תק״מ. והמעיר בהוצ׳ לונץ לא עמד על כונת רבינו.
3. עזקהם, במלה אחת. וכן בעיטור ח״ב, הכשר בשר, ד׳ למברג ד׳ ע״ג, הוצ׳ רמא״י ט׳ ע״ד: פירות חזקתן, וצ״ל: חזק הן.
4. ולפנינו בירושלמי נשמטו שלש מלים הללו.
5. וכן מעתיקים הגאונים, עיין אוה״ג ביבמות שם, עמ׳ 241, וכ״ה בערוך ערך עזק ובראשונים.
6. גבול מנשה לר״מ גראסבעדג, סוף עמ׳ 26.
7. וכן מביא בשיטה לא נודע למי
קידושין ל״ו ב׳ (כ״ג ע״ד) בשם ר״ת שאין ערלה נוהגת אלא בנטיעות ישראל. וכן השתדל להוכיח מלשון ס׳ הישר בפאת השלחן סי׳ כ״ג ס״ק י״ב, אות כ״ט.
8. אצל ר״י בר טובי הנ״ל (לעיל הערה 10). ובעמ׳ 27 שם מפורש: ע״כ לשון ר״ת הוא.
9. ומ״ש ר״ת בס׳ הישר שהרישא מדברת בלקח מישראל הוא מפני שהברייתא מזכירה פירות עזיקה, שהן לפי פירושו פירות שביעית שבאו מפרדס מעוזק, אבל אם הן של גוי מה איכפת לנו אם אמת כדבריו. ועיין בשיטה לא נודע למי הנ״ל ובמאירי קידושין, עמ׳ 194, ובנימוקי יוסף סוף יבמות. ועיין מ״ש להלן בשם הרא״ש, ועיין בשו״ת אבקת רוכל סי׳ כ״ד.
10. וכ״ה הלשון אף באו״ז ה׳ אבלות, סי׳ תכ״ה, ח״ב פ״ח ע״ב, בשם הראבי״ה. ועיין מ״ש להלן.
11. גבול מנשה הנ״ל (לעיל בהע׳ 10).
12. ודברי הראבי״ה הובאו באו״ז הנ״ל (וכן בה׳ יו״ט שם, סי׳ של״ב, ע״א ע״ב); במרדכי מו״ק פ״ג סי׳ תתקכ״ה, ברא״ש מו״ק פ״ג סי׳ ל״ב ובהגה״מ פ״ז מה׳ אבלות ה״ה אות ו׳.
13. הכותים לא קבלו את מסורת חז״ל שפירות ערלה אסורים בהנאה, ולא אסרום אלא באכילה (עיין כרמי שומרון, ריש עמ׳ 76), ומכרום לגוים.
14. ברוב המקומות מקדים דברי רבי לדברי רשב״ג. ועיין בהגהות מהר״ץ חיות לב״מ ז׳ א׳. ולכאורה בקושיית הרב תירוצו, והקדימו את הבן, כדי שייראה שהאב חולק על הבן, ולא להפך. ובמאירי (גיטין, עמ׳ 216): ״שמסדרי הברייתא, שהם ר׳ חייא ובר קפרא, היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו״. ועיין להלן מעשרות פ״ב שו׳ 25 ומש״ש.