×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) הלוקח פירות ממי אשאין נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, שואלו בשבת ואוכל, ביום טוב בואוכל, ג[ביום טוב ואוכל] בשבת, דשאלו בחול לשבת, הלמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ושאלו זבשבת, לשבת הבאה לא יאכל עד שיעשר. היה מוכר פירות חבערב שבת עם טחשיכה, יואמ׳ מתוקנין הן, יאהלוקח ממנו, למוצאי שבת לא יאכל עד יבשיעשר.
א. שאין | ד א שאינו.
ב. ואוכל (2) | א חסר.
ג. [ביום טוב ואוכל] | הושלם ע״פ א. ב ד חסר.
ד. שאלו | א שואלו.
ה. למוצאי | ד למצאי.
ו. שאלו | ד א שואלו.
ז. בשבת לשבת | ד לשבת בשבת.
ח. בערב | א ערב.
ט. חשיכה | ד חשכה.
י. ואמ׳ | ד חסר.
יא. הלוקח ממנו | א חסר.
יב. שיעשר | ב ד סתום.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל ביום טוב ואוכל בשבת שאלו בחול לשבת למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר שואלו בשבת לשבת הבאה לא יאכל עד שיעשר.
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו.
הלוקח וכו׳. משנ׳ רפ״ד.
ואוכל בשבת. ירוש׳ פ״ד ה״ב, כ״ד רע״א.
שאלו בשבת וכו׳. ירוש׳ הנ״ל, בנוסח הרש״ס.
שואלו בשבת וכו׳. מפני שאימת שבת על ע״ה והוא מפחד להאכיל טבלים בסעודת שבת, ואינו משקר. ועיין בבה״א.
לא יאכל וכו׳. שהרי נראה לעשר בנתים.
עם חשיכה וכו׳. כלומר, אעפ״י שמוכח בפירוש שהוא מוכר לצורך שבת, מ״מ אין לוכל בשבת בלי אמירתו, ובמו״ש אסור אפילו באמירתו.
1. ממי שאין נאמן על המעשרות וכו׳. וכ״ה במשנתנו ריש פרק ד׳. ועיין בשושנים לדוד ובתוספ׳ רע״א שהסיקו שאין נאמן פירושו סתם ע״ה, אבל מי שחשוד ממש אין סומכין עליו אפילו בשבת. ועיין להלן ה״ב.
1-2. שואלו בשבת ואוכל ביום טוב ואוכל. וכ״ה בד. וכן בכפו״פ פל״ט (עמ׳ תקל״ח, ד״ר ש״ב ע״ב): וכן הוא בתוספות שאלו בשבת אוכל ביום טוב אוכל. אבל בכי״ע חסרה המלה האחרונה (עיין מ״ש להלן). ובטעמה נחלקו בירושלמי ריש פרק ד׳. ר׳ יוחנן סובר שמפני כבוד סעודת שבת התיר לו לסמוך על ע״ה. ור׳ חנינא סובר שמפני שאימת שבת על ע״ה, והוא אומר אמת. ופירש הר״מ שע״ה מפחד לשקר בשבת. ומלשון הר״מ בפי״ב מה׳ מעשר (ה״א וה״ב) משמע שצריך לצירוף שני הטעמים. ועיין בס׳ פאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק א׳, ועיין מ״ש להלן.
2. ביום טוב ואוכל בשבת. כ״ה בכי״ע.⁠1 ולפנינו וכן בד נשמט המוסגר ע״י הדומות. וכן בירושלמי (פ״ד ה״ב, כ״ד רע״א): ותני כן שואלו ביום טוב אוכל בשבת. בשבת אוכל ביום טוב. ופירשו שם שאפילו למ״ד שבת ויו״ט שתי קדושות הן מותר, מפני שלא נראה לעשר בנתים. ועיין ר״מ פי״ב מה׳ מעשר ה״ב. והתוספתא משמיעה לנו שאפילו לא שאלו ביו״ט אלא על סעודת יו״ט גרידא סומך על שאלה זו אף בשבת. ועיין מ״ש להלן.
2-3. שאלו בחול לשבת למוצאי שבת לא יאכל וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ע.⁠2 ומכאן ברור שבשבת עצמה אוכל על שאלתו בחול. וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ואפשר שהתוספתא סוברת שאימת שבת על ע״ה פירושו שע״ה מפחד לשקר ולהאכיל טבלים בשבת, כדברי הרמב״ן (חולין ע״ה ב׳): ״והוא סבור [שאסור] לאכול טבל בשבת יותר מבחול״. ולפ״ז אפילו שאלו בחול ואמר לו לע״ה בפירוש שהוא קונה את הפירות לסעודת שבת, ושכח לעשר בערב שבת, סומך על שאלתו ואוכל בשבת. ועיין מ״ש להלן שו׳ 4 ד״ה בערב שבת.
אבל בירושלמי ריש פרק ד׳ מפורש: ״תני שואלו בחול לא יאכל בשבת. מאן דאמר אימת שבת עליו ניחא. מאן דאמר מפני כבוד שבת, אפילו שואלו בחול יאכל בשבת?⁠״ ולפי פירוש הרמב״ן הנ״ל ב״אימת שבת על ע״ה״, הרי מוכח מתוך הירושלמי שלא אמר לו לע״ה שהפירות הן לצורך השבת (שהרי אמרו שם שלמ״ד אימת שבת עליו ניחא שאינו אוכל בשבת). ולפ״ז אין הירושלמי חולק על התוספתא. ועיין בהערות למשנתנו (פ״ד מ״א) במשנה הוצ׳ מכון הערי פישעל, ל״ו ע״א.
3. עד שיעשר. במשנתנו ריש פרק ד׳: ושואלו בשבת יאכל על פיו. חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ובר״מ (פי״ב מה׳ מעשר ה״ב) פסק: עד שיעשר דמאי על שאכל בשבת ועל הנשאר. ובמהרי״ק שם הראה לירושלמי פ״ד ה״ב: חשיכה מוצאי שבת מעשר מזה על זה. וכנראה שפירש שמעשר ממה שנשאר על מה שאכל בשבת.⁠3 ועיין במה״פ שם ה״א ד״ה חשיכה.
שאלו בשבת לשבת הבאה וכו׳. בירושלמי (פ״ד ה״ב, כ״ד ע״א): שאלו שבת הראשונה (ולא בא) [לשבת] השנייה לא יאכל עד שיעשר, או עד שישאלנו וכו׳, עיי״ש. ובנוסח הרש״ס שם: תניא (צ״ל: תני) שאלו שבת הראשונה, שבת השניה לא יאכל וכו׳. והכוונה לתוספתא כאן.
4. בערב שבת עם חשיכה ואמ׳ וכו׳. כל הברייתא בכפו״פ פל״ט, עמ׳ תק״מ. ופירושה שאעפ״י שלא שאלו, אלא אמר בעצמו ״מתוקנין הן״, סומך עליו, שהרי כשהוא קונה בע״ש עם חשיכה מוכח שהפירות הם לשבת, ואימת שבת על ע״ה, והוא מפחד להאכילו טבלים. ברם הייתי אומר שע״ה המוכר בפירוש לצורך שבת סומך עליו למו״ש, קמ״ל שבמו״ש צריך לעשר. וזהו דווקא לשיטת התוספתא שמאמינו לשבת אפילו שאלו בחול (לעיל ברישא), אבל הר״מ פירש שאימת שבת פירושו שע״ה מפחד לשקר בשבת, וצריך לשאול אותו בשבת או ביו״ט דווקא, ולפיכך השמיט ברייתא זו.⁠4
ואמ׳ מתוקנין הן וכו׳. ואעפ״י שמוכח שהוא מוכר לצורך שבת, מ״מ צריך לומר בפירוש שהן מתוקנין, כמפורש במשנתנו פ״ד מ״ב.
1. בכי״ע חסדה המלה ״ואוכל״ לפני המוסגר. ולכאורה פירושו שם: שואלו בשבת ואוכל ביום טוב, ביום טוב ואוכל בשבת. וזו היא הבריתא שמביא הירושלמי. אלא שקשה להניח שהתוספתא דלגה לגמרי על ההלכה של שאלה לשבת בלבד.
2. בפ״מ ריש פרק ד׳: תני. בתוספתא ריש פרק ה׳ אם שואלו בחול ואמר שתיקנן, לא יסמוך עליו לאכול בשבת. ואינני מאמין שהיה לו כן בתוספתא כת״י שלו, שלא היה נמנע מלהעיר כן בפירוש. וכנראה שאין כאן אלא ציון בעלמא, וכוונתו שכן היתה הגירסא בתוספתא לפני הירושלמי.
3. וכנראה שלא התירו לו בשבת אלא את האיסור של חשש טבל, אבל לא את הממון של תרומת מעשר שצריך ליתנו לכהן (עיין מ״ש לעיל פ״ד שו׳ 15 ד״ה ונותנן), ועשאוהו בשבת כתרומת חו״ל שאוכל ואח״כ מפריש (ירוש׳ חלה פ״ד ה״י, ס׳ סע״א; בבלי בכורות כ״ז א׳). ועיין מ״ש הגר״י מקוטנא בישועות מלכו על הר״מ שם.
4. ואעפ״י שבע״ש עם חשיכה יש עדיין פנאי לעשר את הדמאי (עיין במשנת שבת ספ״ב), אפשר שהיה טרוד ולא נפנה לעשר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ב) תרומת מעשר אשל בדמיי שחזרה למקומה, ר׳ שמעון שזורי גאו׳ אף בחול דשאלו ואוכל על פיו. היתר על כן ואמ׳ ז[ר׳] שמעון חשזורי טהפורש יתרומה יאומעשרות יבונגנבו פירות, הולך ושואלו, ובא יגואוכל על מה שהפריש, שכשם שאימת שבת על עם הארץ, כך אימת דימוע ידעל[יו]. טועם טזהארץ שאמר זה טבל וזה יזתרומה, זה יחוודיי וזה יטדמיי, כאע״פ כאשאמרו החשוד על כבהדבר לא דנו ולא מעידו, לא נחשדו כגישראל על כן. גוי שהיה כדציוח כהואמ׳ כובאו וקחו לכם, כזפירות כחעזק כטהן, פירות לערלה הן, לאפירות רבעי לבהן, אין נאמן, מפני שהוא לגכמשבח מקחו. אבל לדאמ׳ להלו מאיש פלוני לוגוי לזלקחתים, מאיש לחפלני כותי לטלקחתים, משלי הבאתים, נאמן להחמיר דברי מר׳. רבן מאשמעון בן מבגמליאל מגאו׳ מדאין נאמן, שדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין.
א. של | ד חסר.
ב. דמיי | ד א דמאי.
ג. או׳ | ד אומר א אומ׳.
ד. שאלו | ד א שואלו.
ה. יתר | א יותר.
ו. אמ׳ | ד אמר.
ז. [ר׳] | כ״ה ד א. ב חסר.
ח. שזורי | ד שיזורי. א חסר.
ט. הפורש | א הפריש.
י. תרומה | ד תרומ׳.
יא. ומעשרות | א ומעשר.
יב. ונגנבו פירות | א חסר.
יג. ואוכל | ד ואכל.
יד. על[יו] | כ״ה בר״מ ובכפו״פ. ד א על [עם הארץ].
טו. עם... שאמר | א חסר.
טז. הארץ | ד חסר.
יז. תרומה | ד תרומ׳.
יח. וודיי | ד וודאי א ודאי.
יט. דמיי | ד א דמאי.
כ. אע״פ | ד אף על פי. א חסר.
כא. שאמרו | א חסר.
כב. הדבר | ד דבר.
כג. ישראל על כן | א ישר׳ על כך.
כד. ציוח | ד א צווח.
כה. ואמ׳ | ד ואומר א ואו׳.
כו. באו | א בואו.
כז. פירות | ד פירו׳ (ב״פ).
כח. עזק | א עזקה.
כט. הן | א הם (ב״פ).
ל. ערלה | א עורלה.
לא. פירות | ד פרות.
לב. הן אין | א הם אינו.
לג. כמשבח | א כמשביח.
לד. אמ׳ | ד [אם] אמר.
לה. לו | א חסר.
לו. גוי | א חסר.
לז. לקחתים | א לקחתיו.
לח. פלני | ד א פלוני.
לט. לקחתים... הבאתים | א לקחתיו... הבאתיו.
מ. ר׳ | ד רבי.
מא. שמעון | א שמע׳.
מב. גמליאל | א גמל׳.
מג. או׳ | ד אומר א אומ׳.
מד. אין | א אינו.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
היה מוכר פירות בערב שבת עם חשיכה אמר מתוקנין הן הלוקח ממנו למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר.
תרומת מעשר וכו׳. משנ׳ פ״ד מ״א, והובאה בבבלי מנחות ל׳ ב׳ וחולין ע״ה ב׳.
יתר על כן וכו׳. ירוש׳ פ״ד ה״ג, כ״ד ע״א.
שאמרו וכו׳. משנת בכורות ספ״ד, פ״ה מ״ד, לעיל פ״ד שו׳ 79 ומש״ש.
גוי שהיה וכו׳. ירוש׳ פ״ו הי״א, כ״ה ע״ד; בבלי יבמות קכ״ב א׳.
שחזרה למקומה וכו׳. כלומר, שנפלה לתוך אותו הכרי עצמו שהופרשה ממנו.
ונגנבו פירות וכו׳. כלומר, הפירות שהפריש עליהם דמאי. ומחמת הפסידו התירו לו לאכול ע״פ שאלתו לע״ה. עיין בבה״א.
על מה וכו׳. כנראה שצ״ל: על [פיו] מה שהפריש.
שכשם וכו׳. חוזר לרישא, לתרו״מ של דמאי שחזרה למקומה.
לא נחשדו וכו׳. כלומר, להיות חוטאים בלי הנאה.
עזק וכו׳. יש מפרשים פירות גדר, כלומר, פירות שבאו מפרדס גדור ושמור, ובשנת שביעית עסיקינן. ויש מפרשים מעיר עזקה, ופירותיה היו טובים, והגוי עומד בחו״ל.
כמשבח וכו׳. מפני שפירות מנטיעה ילדה משובחים מפירות נטיעה זקינה. ואנו הולכים אחר הרוב, או אחר מקום מעמדו.
6. שחזרה למקומה וכו׳. כלומר, שנפלה לאותו כרי עצמו שהפריש ממנו תרו״מ. ובירושלמי (פ״ד ה״ג) מעמידה בשיטת ר׳ אליעזר הסובר (להלן תרומות פ״ה הי״ב) בתרו״מ של דמאי שחזרה למקומה שהיא מדמעת, אבל נפלה שלא במקומה אינה מדמעת. ופירשה ר׳ חגי שם שבמקומה מדמעת ״שהיא מתרת את השירים לאכילה״, כלומר שהרי כל עצמו הפריש תרו״מ כדי להתיר את הכרי, ואם חזר לתוכו הרי נהיה כמתמיהים אם נתירנו באכילה, אבל אם נפל למקום אחר אינו מדמע שהקלו בדמאי והעמידוהו על דברי תורה ובטל ברוב. ועיין ירושלמי ערלה ריש פרק ב׳. ועיין מ״ש להלן.
אף בחול שאלו וכו׳. כלומר שואל את עם הארץ אם הפריש מעשרות בתחילה ואוכל על פיו, שאימת דימוע על עם הארץ, וכמו שמפרש לקמן. ועיין במשנת דמאי פ״א מ״ב. ברם הר״מ בפיה״מ מפרש את משנתנו לגמרי אחרת, וז״ל: ״אם הפריש ע״ה תרומת מעשר של דמאי לפנינו ואח״כ חזרה למקומה ונתערב הכל נעשה הכל מדומע, וכשנשאלהו אח״כ ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו והתקנתי זה שהיה מדומע אומר ר׳ שמעון שזורי שהוא נאמן אפילו בחול וכו׳ ״. ועל פיו ניסח בכפו״פ פל״ט עמ׳ תק״מ. ועיין בהשגות פי״ב מה׳ מעשרות ה״ד ובפאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק ד׳ ובאות כ״ב שם. ובמהרי״ק פירש שהר״מ אינו מעמידה בתערובת ממש, אלא בנפלה ע״פ מגורה או על פי קופה, שהדין הוא שיקפיאנה, והע״ה טוען שהקפיא את התרומה, והוא מדייק מלשון הר״מ בפיה״מ שע״ה אומר ״חזרתי והפרשתי״ וכ״ה גם בכמה ספרי היד (וכ״ה בכת״י עתיק שבדקתי), דהיינו שהפריש מה שנפל. ועיין גם במלא״ש מ״ש בשם הר״ס אוחנא. ונראה שהר״מ פירש כן, מפני שהירושלמי הנ״ל העמידה בשיטת ר״א בתוספתא תרומות פ״ה הי״ב, וסבר רבינו שדברי ר״א דבוקים לרישא שם: סאה תרומה שנפלה על פי המגורה וכו׳ יקלפנה וכו׳ תרומת מעשר של דמיי שחזרה למקומה וכו׳.
6-7. יתר על כן וכו׳. ערוך ערך דמאי.
7. הפורש תרומה ומעשרות ונגנבו פירות וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע: הפריש תרומה ומעשר, והמלים ״ונגנבו פירות״ חסרות שם בט״ס. ובערוך הנ״ל ״הפריש תרומה ומעשר וכו׳ ״, וקיצר את לשון התוספתא. ופירשו רוב המפרשים שהתרומה נגנבה, והוא מסתפק אם הפריש לפני הגניבה או אחריה, כמשנת גיטין ספ״ג. ברם מן הלשון ״ונגנבו פירות״ מוכח שהשיריים נגנבו ולא התרומה והמעשרות. ולא עוד אלא שלפי פירושם העיקר חסר מן הספר. ולפיכך אין ספק בעיני שהכוונה היא לשיריים, וכפי שמתברר מן הירושלמי. וכ״ה שם (פ״ד ה״ג): יותר מיכן היה ר׳ שמעון השזורי אומר הפריש תרומת מעשר ונשרפה1 הרי זה שואלו ואוכל על פיו. ור׳ אבין מנסח את אופן השאלה: בגין דחשדתך ותקינתין ואיתוקדין (כ״ה בכי״ר, ולפנינו בט״ס: ואיתקרין), כלומר, מפני שחשדתי אותך ותקנתי אותם ונשרפו, הרי ברור שהפירות המתוקנים נשרפו. וכן פירש בס׳ ניר שם: שנשרפו החולין ונשאר התרומה, דכה״ג מפני הפסדו התירו לו לשאול על התרומת מעשר ולאכלה. וכן הפירוש אף לפנינו, שנגנבו הפירות ונשארו בידו רק התרומה ומע״ש, ולפיכך שואלו ומאמינו מפני שאימת תרומה ומע״ש על עם הארץ ואינו חשוד להאכיל תרומה לזר ומע״ש בגבולין. עיין במשנתנו לעיל פ״א מ״ג ובירושלמי שם ובירושלמי פ״ד ה״ה, כ״ד ע״א ובהשגות פי״ב מה׳ מעשר ה״ה.
8. שכשם שאימת שבת וכו׳. ערוך הנ״ל, שם ערך דמע, ר״מ, ריבמ״ץ ור״ש פ״ד מ״א, כפו״פ פל״ט עמ׳ תק״מ. וכל זה עונה על הרישא.
8-9. כך אימת דמוע עליו. כ״ה בפיה״מ להר״מ ובכפו״פ הנ״ל. וכן בירושלמי פ״ד סה״ג: ר׳ שמואל בריה דר׳ יוסי בי ר׳ בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אמר אמת. ועיין רמב״ן חולין ע״ה ב׳. אבל בד, בכי״ע, בערוך ובר״ש הנ״ל: כך אימת דימוע על עם הארץ. ועיין מ״ש להלן.
9. עם הארץ שאמר זה טבל וכו׳. בד חסרה המלה ״הארץ״ ובכי״ע חסרות המלים ״עם הארץ שאמר״, ובכפו״פ הנ״ל חסרות המלים ״עם הארץ״. ועיין מ״ש לעיל. ובר״מ פי״ב מה׳ מעשר הי״ז: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן, חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואין צריך לומר ע״ה. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי, אפילו בשלו נאמן וכו׳. כלומר, מכיוון שאינו מעיד לטובתו הוי ליה כמעיד על של אחרים. ומקורו מן התוספתא כאן, כפי שהעיר לנכון בכפו״פ פל״ט עמ׳ תקל״ט: ומיהו בתוספות שאפילו בשלו נאמן, כמו שתראה מההיא שאימת שבת על עם הארץ.⁠2 ועיין בהשגות על הר״מ הנ״ל ועיין מ״ש מהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ט ע״ג ואילך, ובפאת השלחן סי׳ י״ז ס״ק י״ח, אות ע״ג.
10-11. גוי שהיה ציוח וכו׳. ירושלמי פ״ו הי״א, כ״ה ע״ד, והרישא גם בבבלי יבמות קכ״ב א׳. ועיין פיסקי ריקנטי סי׳ קמ״ד ובראשונים שנציין להלן.
11. פירות עזק הן. וכ״ה בד ובירושלמי הנ״ל בכי״ר3 ובכי״ס.⁠4 אבל בכי״ע כאן: עזקה הם. וכן בבבלי הנ״ל: של עזקה הם.⁠5 ופירש״י (ד״ה לא אמר כלום): וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבא״י (עיין יהושע פ״י, י׳, י״א ועוד בכ״מ) ופירותיה משובחים. ואם היה נכרי זה בחוצה לארץ ומשבחם וכו׳. אבל לעיל שם פירש: של עזיקה מפרדס מעזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וכו׳. וכבר השיגו על הפירוש הראשון בתוספ׳ מנחות פ״ד א׳ ד״ה שומרי: ובתוספתא נמי גרסינן עזק, כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית וכו׳. וכן מוכיח ר״ת אצל ר״י בר טובי:⁠6 ובתוספתא פרק הלוקח פירות (גם) [גרס׳] פירות עזיק הם, סייג, לפרושי שאינן (עור) [בור]. ועיין פי׳ הראב״ד בכפו״פ פמ״ח עמ׳ תרנ״ח, ועיין רמב״ן, רשב״א ומאירי יבמות שם, ובפי׳ הרמב״ן על התורה ויקרא כ״ה, ה׳.
פירות ערלה הן. וכ״ה בירושלמי (אלא שבכי״ר נשמט בט״ס) ובבבלי הנ״ל. והגוי משבח את מקחו שהפירות הן מנטיעה ילדה ולא מאילן זקן. והגאונים (עיין אוה״ג יבמות עמ׳ 241) הביאו ראיה מברייתא זו שבבבלי הנ״ל שפירות ערלה נוהגים בשל גוי. ובס׳ הישר לר״ת (ח״א סי׳ י״ז, ו׳ ע״ג) כתב: של ערלה הן וכו׳, של עזיקה הן, הכי פירושו גוי תגר שלקח פירות מישראל וכו׳. ומלשון זו משמע לכאורה שדוקא בלקח מישראל חייב בערלה, אבל בלקח מגוי פטורין.⁠7 ברם אין להטיל ספק במסורת התוספות (ע״ז ס״ג ב׳ ד״ה אין) שר״ת אוסר ערלה של גוים. וכ״ה כותב בעצמו:⁠8 ואם תאמר בשלקחה מישראל כמנהגם, הא ליתא, דהא בסופא דהך מתניתא קא תני, אבל אמר וכו׳ משלי נאמן להחמיר. ופירוש הדברים הוא שאין להעמיד את הרישא בשלקחה מישראל דוקא, שהרי בסיפא מפורש שאם הגוי אמר משלי הן נאמן להחמיר, ומוכח שפירות הגוי חייבים בערלה.⁠9
וברא״ש (קידושין פ״א סי׳ ס״ב) הביא שר״ת הוכיח מן הברייתא שלנו שפירות הגוי חייבין בערלה, והוסיף: ואין לומר דמיירי כשלקחו מישראל, מדקתני סיפא דהך מתניתא, אבל אמר מאיש פלוני לקחתיה נאמן להחמיר דברי רבי, מכלל דרישא איירי כשגדלו משלו. ועיין בקרבן נתנאל שם. וברור שאין זה מדברי ר״ת אלא של מפרש מאוחר, והיתה לפניו הברייתא בקיצור.⁠10 ולא עוד אלא שאין להבין כלל את הראיה שלו (לפי גירסתו), שהרי החילוק בין הרישא ובין הסיפא הוא שבסיפא הזכיר את שם המוכר ואפשר לברר, וברישא לא הזכיר את השם, אבל שתיהם בלקח מישראל. ועיין מ״ש להלן.
12. אבל אמר לו מאיש פלוני גוי לקחתים וכו׳. וכ״ה בד (וכס״ז לעיל פאה ריש פרק ד׳). וכן בירושלמי הנ״ל: אם אמר מגוי פלוני הבאתים. ובכי״ע: מאיש פלוני לקחתיו. ורבינו תם11 מעתיק: מאיש פלוני זה (ואולי ט״ס הוא, וצ״ל: גוי) לקחתים. ולפני הראבי״ה (ח״ב סי׳ תשט״ו עמ׳ 416) חסרו המלים ״מאיש פלוני גוי לקחתים״.⁠12
13. משלי הבאתים וכו׳. וכן בירושלמי הנ״ל בכי״ר: מתוך כרמי הבאתים (ובהוצ׳ שלפנינו נשמט) וכו׳. ולעיל (שו׳ 11, ד״ה פירות ערלה) הבאנו בשם ר״ת והרא״ש שהוכיחו מכאן שפירות ערלה נוהגים בשל גוים. ולא זכיתי להבין את דבריהם, שהרי אפשר לומר שברישא שאינו אומר ממי לקחם תלינן שלקח מישראל, ובתגר גוי שרוב מקחו מישראל עסיקינן (עיין לעיל פ״ד ה״כ), ולפיכך הולכין אחר הרוב, ואינו אסור משום ערלה (והרי ישראל לא ימכור פירות ערלה, האסורין בהנאה, לגוי), ואינו מעשר אלא דמאי, אבל אם אמר ממי לקחם, או שאמר שהן משלו, אעפ״י שהוא משבח את מקחו נאמן להחמיר ומעשר ודאי (לכה״פ מדרבנן). ובאומר שלקחו מפלוני כותי אסור אף משום ערלה.⁠13
ובפאת השלחן (סי׳ כ״ג ס״ק י״ב, אות כ״ט) פירש: אבל אמר לו מאיש פלוני גוי וכו׳, כלומר, ולא שבח את מקחו אלא אמר שלקח מאיש פלוני גוי סתם וכו׳ נאמן להחמיר, ומעשר ודאי. ועיין גם בח״ד ובעיטור בכורים. ולפירוש זה קצת קשה למה צריך להזכיר איש פלוני גוי, ולמה לא יהא נאמן להחמיר לרבי אפילו אם אמר סתם: מגוי, מכותי לקחתים או משלי הם, שהרי לא שבח מקחו, והפירות הם בידו.
נאמן להחמיר. לשיטת הפוסקים שנטיעות גוי חייבות בערלה נאמן להחמיר, ואסורות משום ערלה, אפי׳ אמר משל פלוני גוי, או משלי הבאתים. ולשיטת הפוסקים שנטיעות גוי פטורות מן הערלה, נאמן להחמיר לעניין שצריך לעשר וודאי. עיין מ״ש לעיל.
13-14. דברי ר׳. רבן שמעון בן גמליאל או׳ וכו׳. וכ״ה בכי״ע. וכן בד: דברי רבי וכו׳. ובירושלמי: דברי רבי. וחכמים אומרי׳ וכו׳. ובר״ת הנ״ל: נאמן להחמיר כדברי ר׳. רבן גמליאל אומר אינו נאמן וכו׳, וכן בראבי״ה הנ״ל: רבן גמליאל אומר אינו נאמן וכו׳, ושמע מינה דרבן גמליאל זה אינו בנו (כלומר, של רבי), ומיהו נראה לכאורה דבנו הוא, דאילו זקינו הוא הוה מקדים מילתיה למילתיה דרבי וכו׳. וכן באו״ז הנ״ל סי׳ של״ב: ר״ג אומר וכו׳, אבל בה׳ אבלות מעתיק משמו: רשב״ג אומר וכו׳.
ובמרדכי מו״ק הנ״ל (בהע׳ 16) מעתיק בשם מהר״ם ב״ב: ושאלו לראבי״ה וכו׳, והביא לו ראיה מהא דאמרינן בתוספתא דדמאי, ומייתי לה סוף מסכת יבמות, גוי שהיה מוכר פירות בשוק וכו׳, לא נתכוון אלא להשביח מקחו. ומסיק עלה דברי ר׳, רשב״ג אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וקי״ל הלכה כר׳ מחבירו ולא מרבו, ורשב״ג אביו הוה ורבו הוה, ומתוך כך היה רוצה לומר אבי העזרי דנאמן נמי לענין אבילות וכו׳. וכ״ה בהגה״מ הנ״ל, ועיין בשו״ת הרשב״א, ח״א סי׳ קי״ח ובשו״ת תרומת הדשן סי׳ ר״ב. וכנראה שיש כאן קיצור, שהרי ברישא כ״ע מודי שאין נאמן, ונתחלפו לפניו דברי רבי בדברי רשב״ג. וברא״ש מו״ק הנ״ל: ומסיים בתוספתא דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וזה מתאים לגירסא שלפנינו, אלא שיש כאן שינוי סדר בדברי התנאים ומקדים דברי רשב״ג לדברי רבי.⁠14
1. צ״ל: ונשרפ׳ (ונשרפו) כלומר, הפירות, עיין להלן.
2. עיי״ש בעמ׳ תק״מ. והמעיר בהוצ׳ לונץ לא עמד על כונת רבינו.
3. עזקהם, במלה אחת. וכן בעיטור ח״ב, הכשר בשר, ד׳ למברג ד׳ ע״ג, הוצ׳ רמא״י ט׳ ע״ד: פירות חזקתן, וצ״ל: חזק הן.
4. ולפנינו בירושלמי נשמטו שלש מלים הללו.
5. וכן מעתיקים הגאונים, עיין אוה״ג ביבמות שם, עמ׳ 241, וכ״ה בערוך ערך עזק ובראשונים.
6. גבול מנשה לר״מ גראסבעדג, סוף עמ׳ 26.
7. וכן מביא בשיטה לא נודע למי קידושין ל״ו ב׳ (כ״ג ע״ד) בשם ר״ת שאין ערלה נוהגת אלא בנטיעות ישראל. וכן השתדל להוכיח מלשון ס׳ הישר בפאת השלחן סי׳ כ״ג ס״ק י״ב, אות כ״ט.
8. אצל ר״י בר טובי הנ״ל (לעיל הערה 10). ובעמ׳ 27 שם מפורש: ע״כ לשון ר״ת הוא.
9. ומ״ש ר״ת בס׳ הישר שהרישא מדברת בלקח מישראל הוא מפני שהברייתא מזכירה פירות עזיקה, שהן לפי פירושו פירות שביעית שבאו מפרדס מעוזק, אבל אם הן של גוי מה איכפת לנו אם אמת כדבריו. ועיין בשיטה לא נודע למי הנ״ל ובמאירי קידושין, עמ׳ 194, ובנימוקי יוסף סוף יבמות. ועיין מ״ש להלן בשם הרא״ש, ועיין בשו״ת אבקת רוכל סי׳ כ״ד.
10. וכ״ה הלשון אף באו״ז ה׳ אבלות, סי׳ תכ״ה, ח״ב פ״ח ע״ב, בשם הראבי״ה. ועיין מ״ש להלן.
11. גבול מנשה הנ״ל (לעיל בהע׳ 10).
12. ודברי הראבי״ה הובאו באו״ז הנ״ל (וכן בה׳ יו״ט שם, סי׳ של״ב, ע״א ע״ב); במרדכי מו״ק פ״ג סי׳ תתקכ״ה, ברא״ש מו״ק פ״ג סי׳ ל״ב ובהגה״מ פ״ז מה׳ אבלות ה״ה אות ו׳.
13. הכותים לא קבלו את מסורת חז״ל שפירות ערלה אסורים בהנאה, ולא אסרום אלא באכילה (עיין כרמי שומרון, ריש עמ׳ 76), ומכרום לגוים.
14. ברוב המקומות מקדים דברי רבי לדברי רשב״ג. ועיין בהגהות מהר״ץ חיות לב״מ ז׳ א׳. ולכאורה בקושיית הרב תירוצו, והקדימו את הבן, כדי שייראה שהאב חולק על הבן, ולא להפך. ובמאירי (גיטין, עמ׳ 216): ״שמסדרי הברייתא, שהם ר׳ חייא ובר קפרא, היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו״. ועיין להלן מעשרות פ״ב שו׳ 25 ומש״ש.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ג) האומר למי אשאין נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא במעשר, וממי שהוא נאמן, גאין נאמן. מאיש דפלני, הרי זה נאמן. ר׳ היוסה ואו׳ זאין נאמן, שמא מצא אחר קרוב חממנו. טמודה ר׳ ייוסה יאבאומ׳ צא יבאכול יגאת ידהככר, ואני נותן דמיה, צא ושתה טורביעית, ואני נותן טזאת דמיו, שהוא יזנאמן.
א. שאין | א שאינו.
ב. מעשר... נאמן | א נאמן... מעשר.
ג. אין | א אינו.
ד. פלני | ד פלוני א פלוני [נאמן].
ה. יוסה | ד א יוסי.
ו. או׳ | ד א אומ׳.
ז. אין | א אינו.
ח. ממנו | ד א הימנו.
ט. מודה | א ומודה.
י. יוסה | ד א יוסי.
יא. באומ׳ | ד באומר א [שאם] א׳.
יב. אכול | ד אכלו א ואכול.
יג. את | א חסר.
יד. הככר | א ככר.
טו. רביעית | א רביעית [יין].
טז. את דמיו | א דמיה.
יז. נאמן | ב סתום.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
תרומת מעשר דמאי שחזרה למקומה ר״ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו יתר על כן אמר רבי שמעון שזורי הפריש תרומה ומעשרות ונגנבו הפירות הולך ושואלו ובא ואוכל על מה שהפריש שכשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע על ע״ה.
האומר וכו׳. משנ׳ פ״ד מ״ה, והובאה בירוש׳ גיטין פ״ו ה״ה, מ״ח ע״א, ובבבלי בכורות ל״ו א׳.
פלני וכו׳. מפני שהוא מפחד שמא ישאלנו, ויברר שהוא שקר.
שמא מצא וכו׳. כלומר, הע״ה יכול להתנצל שחשב שהראה לו על פלוני כמראה מקום בעלמא, לטובתו, שלא יטרח לחפש.
את דמיו. כלומר, של היין, עיין גי׳ כי״ע.
15. וממי שהוא נאמן. בכי״ע בשינוי סדר: ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר, וכ״ה במשנתנו. ופירש רש״י: ממי שהוא נאמן שאינו לוקח מע״ה, וממי שהוא מעשר דמאי קודם שימכרם. ועיין בריבמ״ץ פ״ד מ״ה. ובפיה״מ להר״מ פירש ממי שהוא נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל אסור (עיין בהשגות פי״א מה׳ מאכלות אסורות הכ״ה) ולא טמא. והלשון במשנה מתאימה יותר לפירוש רש״י והריבמ״ץ. ועיין מ״ש להלן שו׳ 26–27 ד״ה לא יטול אלא מן המומחה.
אין נאמן. ואעפ״י שאמרנו לעיל (ה״ב, עיין מש״ש) שאין אדם חשוד על של אחרים, הכא שאני, שהרי יש לו הנאה, שאינו רוצה לטרוח, ולוקח מן המצוי לו ביותר. ועיין בשו״ת הרשב״ש סי׳ תקנ״ג.
16. מאיש פלני וכו׳. שהוא מתיירא שמא ישאלנו. ועיין בתוה״ב להרשב״א בית ד׳ ש״ב, קי״ט ע״ב, בבדק הבית שם ק״כ ע״א ובמשמרת הבית ק״כ ע״ג.
שמא מצא אחר וכו׳. בירושלמי: מה טעמא דר׳ יוסי? אני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו. ומוקים ליה שם בשיטת ר״א במשנת גיטין פ״ו מ״ג ומ״ד. וע״ה יכול להשתמט ולומר סבור הייתי שאינך אלא מראה לי מקום לטובתי, שלא אטרח לחפש, ואינו נתפש על דבורו. ומדברי הירושלמי (ועיין להלן) מוכח שלא גרסו בברייתא עצמה את הטעם של ר׳ יוסי.
17. באומ׳ צא אכול את הככר וכו׳. כלומר, ואינו חושש שמא יקח בשליחותו ממי שאינו נאמן, והוי ליה כמאכיל טבלים לע״ה (מנ״ב). ועיין להלן הי״ד ומש״ש. ובירושלמי גורס: אפילו אמר לו מפלוני אינו נאמן, עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ד) הנכנס לעיר אוהיתה תרומה במתוך גידו, ואין מכיר דשום אדם, ה[וכן ומי שעמד על הגורן זוהיתה תרומה בתוך ידו ואין מכיר חשם אדם], הרי זה טנשאל ילחבירים יאולעמי הארץ דברי יברבן שמעון בן גמליאל. ר׳ יגאו׳ אין נשאלין ידעל התרומ׳ אלא טולחבירים בלבד.
א. והיתה | א והיה.
ב. מתוך | ד בתוך. א חסר.
ג. ידו ואין | א בידו ואינו.
ד. שום אדם | ד שם אדם א אדם שם.
ה. [וכן... אדם] | הושלם ע״פ ד. ב חסר.
ו. מי שעמד | א העומד.
ז. והיתה... בידו | א ובידו תרומה.
ח. שם אדם | א אדם שם.
ט. נשאל | א משאיל.
י. לחבירים | ד לחברים.
יא. ולעמי | א ולעם.
יב. רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ | א ר׳. רבן שמע׳ בן גמל׳.
יג. או׳ | ד אומר א אומ׳.
יד. על התרומ׳ | א חסר.
טו. לחבירים | ד לחברים.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
ע״ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אע״פ שאמרו החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו לא נחשדו ישראל על כך.
הנכנס וכו׳. ירוש׳ פ״ד ה״ח, כ״ד ע״ב.
ר׳ או׳ וכו׳. עיין לעיל פ״ד שו׳ 79 ומש״ש.
מתוך ידו. בד: בתוך ידו, וכצ״ל לפנינו. והוא רוצה ליתנה לכהן חבר.
אלא לחבירים וכו׳. וכשיטתו, שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. עיין בבה״א.
18. הנכנס לעיר והיתה תרומה מתוך ידו וכו׳. בד: בתוך ידו. ובכי״ע בידו. ובירושלמי (פ״ד ה״ח, כ״ד ע״ב): תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם וכו׳. והמלים ״והיתה תרומה בתוך ידו״ חסרות שם, אבל מתוך לשון רבי שם מוכח שברוצה לחלק תרומה עסיקינן (עיין גם מ״ש להלן). וכן בפי׳ ר״ש סיריליאו (לפי מהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ח ע״ד): נכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ובתוספתא קתני והיה בידו תרומה, ומפרש לקמן דרוצה לחלקה לכהני העיר, ואין ידוע אם אוכלין בטומאה או בטהרה וכו׳.
19. וכן מי שעמד וכו׳. כ״ה בד, וכע״ז אף בכי״ע ובירושלמי. ובכת״י שלנו נשמט ע״י הדומות.
20. נשאל לחבירים וכו׳. בכי״ע: משאיל לחבירים, וצ״ל: נישאל וכו׳.
20-21. דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ או׳ אין נשאלין וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכי״ע: דברי ר׳. רבן שמע׳ בן גמליאל אומ׳ וכו׳, והנכון כלפנינו, עיין לעיל פ״ד סה״ל ולהלן בכורות פ״ג סהי״ט. וכ״ה בירושלמי הנ״ל, ואומר שם בירושלמי: אתיא דר׳ כר׳ מאיר, ודרשב״ג בשיטתיה וכו׳.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ה) היה עומד בתוך אסיעה של בני אדם, בואמ׳ גמי כן נאמן, מי כן מעשר, דאמ׳ לו אחד אני, האין נאמן, מעשר הוא הרי זה נאמן. ואמ׳ לו זשהוא מעשר, בפניו חאין נאמן, שלא בפניו טנאמן, יבבית דין נאמן. יאבמי דברים יבאמורים יגבזמן שאין מכיר ידשם אדם, אבל טואם היה מכיר טזשם אדם לא יטול אלא מן המומחה. יזיחבמה דברים אמורים יטבזמן שלא שהה שם שלשים יום, אבל בזמן כששהה שם שלשים יום לא יטול אלא מן המומחה. במה כאדברים כבאמורים כגבתרומות כדובמעשרות, אבל בשביעית כהובטהרות כואין נאמן.
א. סיעה של | א חסר.
ב. ואמ׳ | ד ואמר.
ג. מי כן | ד מכאן (ב״פ).
ד. אמ׳ | ד אמר א ואמ׳.
ה. אין | ד חסר. א אינו.
ו. אמ׳ | ד אמר א א׳.
ז. שהוא מעשר | א מעשר הוא.
ח. אין | ד א חסר.
ט. נאמן | ד [אין] נאמן.
י. בבית דין נאמן | ד א חסר.
יא. במי | ד א במה.
יב. אמורים | א אמור׳.
יג. בזמן | א חסר.
יד. שם אדם | א אדם שם.
טו. אם היה | א חסר.
טז. שם אדם | א אדם שם.
יז. במה וכו׳ | ד בד״א.
יח. במה... המומחה | א חסר.
יט. בזמן | ד חסר.
כ. ששהה | ד שהה.
כא. דברים | א דבר׳.
כב. אמורים | ד אמורי׳ א אמור׳.
כג. בתרומות | א בתרומה.
כד. ובמעשרות | ד ומעשרו׳ א ומעשר.
כה. ובטהרות | ד ובטהרו׳.
כו. אין | א [הרי זה] אינו.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
נכרי שהיה צווח ואומר באו וקחו לכם פירות עזק הן פירות ערלה הן פירות רבעי הן אין נאמן מפני שהוא כמשבח מקחו אבל אם אמר לו מאיש פלוני כותי לקחתים מאיש פלוני נכרי לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אין נאמן שדברי הנכרי לא מעלין ולא מורידין.
בתוך סיעה וכו׳. ירוש׳ פ״ד ה״ט, כ״ד ע״ב. ועיין במשנ׳ פ״ד מ״ו.
מעשר הוא וכו׳. כלומר, שאחר העיד עליו שהוא מעשר. וכאן מדברים ברוצה ליקח.
אמ׳ לו וכו׳. הברייתא מגבילה את הרישא, ואומרת שאינו נאמן אלא אם העיד שלא בפני המוכר.
בבית דין וכו׳. כלומר, נאמן אפילו בפניו, וחזקה שלא ישקר בב״ד, מפני חנופה גרידא.
ששהה וכו׳. כלומר, אין דינו כאכסנאי, אלא כבן העיר וצריך לחקור ולמצוא מומחה שנאמן לרבים.
במה דברים וכו׳. חוזר לה״ד, למחלוקת רשב״ג ורבי, ודווקא ברוצה לחלק תרומות ומעשרות לחבר ע״ה נאמן להעיד על גוף האדם שהוא חבר (מפני שקול יוצא לחילוק, וירא לשקר), אבל ברוצה למכור שביעית וטהרות לחבר אינו נאמן, עיין בבה״א.
22-23. אמ׳ לו אחד אני, אין נאמן. וכ״ה בכי״ע: ואמ׳ לו אחד אני, אינו נאמן, וכן בר״ש פ״ד סמ״ו (בד״ר): ואמ׳ לו אחד אינו נאמן, וצ״ל: [אני], אינו נאמן. וכ״ה במשנה (פ״ד מ״ו) בהוצ׳ שלפנינו, בהוצ׳ לו, קויפמן ועוד. וכן גרס שם בס׳ המקח והממכר לרב האי סוף שער נ״ה. וכן גרס הר״מ בפי״ב מה׳ מעשר ה״ז עיי״ש. וכן גרס בברייתא שלפנינו בירושלמי ספ ד בכי״ל (ונמחקה המלה ״אינו״ ע״י אחר). ולפי גירסא זו מתחילה אח״כ חלוקה אחרת.
ברם בפי׳ הרא״ש למשנתנו הנ״ל גורס בתוספתא: ואמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני מעשר הוא וכו׳. ולפי זה יש לנו כאן המשך אחד עם הבא להלן. וכן במשנה שבירושלמי: אמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. וכע״ז גרס גם הראב״ד בהשגות פי״א מה׳ עדות ה״ח ובתוספ׳ כתובות כ״ד א׳ ד״ה שלי,⁠1 ובבדק הבית להרא״ה בית ד׳ ש״ב, ק״כ ע״א, ועוד. ולפ״ז הכל המשך אחד הוא, ופירושו שאעפ״י שאמר על עצמו בפירוש שאינו נאמן, מ״מ נאמן על אחרים.⁠2
ובד כאן גורס: אמר לו אחד אני נאמן, מעשר הוא וכו׳. וצריך לפרש לפי גירסא זו שאם אמר אחד אני נאמן, והעיד עליו אחר שהוא מעשר, הרי זה נאמן. וכן בירושלמי בהוצאות שלפנינו (וכ״ה גם בכי״ר): אמר לו אחד אני נאמן, אם אמרו לו שהוא נאמן הרי זה נאמן. ומסתבר שבד נשמטה המלה ״אינו״ ע״י הדומות, וצ״ל: אני, [אינו] נאמן, כגי׳ רוב הנוסחאות.
23. מעשר הוא הרי זה נאמן. וכ״ה בד ובכי״ע, ופירושו שאם אחר העיד עליו, ואמר מעשר הוא, הרי זה נאמן. ובר״ש וברא״ש הנ״ל גרסו כאן בפירוש: איש פלוני (בר״ש ד״ר: פלני) מעשר הוא וכו׳. ועיין בירושלמי הנ״ל ובגי׳ כי״ל שהעתקנו לעיל.
והנה מתברר מתוך בבא זו ומתוך המשנה הנ״ל שע״ה אעפ״י שהוא חשוד על עצמו נאמן על חברו. ובירושלמי (פ״ד רה״ח) שאלו: ועד אחד נאמן? אמר ר׳ יוחנן קל היקלו באכסנאי, מפני חיי נפש. וכן פירש הר״מ בפיה״מ שם. ובהשגות פי״ב מה׳ מעשר ה״ז הקשה מכאן על הר״מ שפסק: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן. חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ולפ״ז למה האמינוהו באכסניא גרידא, ומפני חיי נפש דווקא. ובאו״ש שם העיר לבדק הבית להרא״ה (בית ד׳ ש״ב, ק״כ ע״א): ״ומקשינן בירושלמי ועד אחד נאמן בתמיהה, כלומר כיון שעל גופו הוא בא להעיד, אם כשר אם לאו, היאך עד אחד נאמן וכו׳ ״. והדברים יותר מבוררים בריטב״א ע״ז ל״ט ב׳: ובמשניות זרעים מוכיח דכל שהוא בחזקת חשוד צריך שני עדים להכשירו, או עד אחד שיעיד על החתיכה, שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה מ״ר ז״ל.⁠3 וזהו כעין תירוץ האחרונים להשגת הראב״ד הנ״ל, עיין באו״ש שם ומה שהאריך במהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ח ע״ד ואילך.
23-24. בפניו אין נאמן. שלא בפניו נאמן. וכ״ה בר״ש וברא״ש פ״ד סמ״ו. וכן בבדק הבית להרא״ה (בית ד׳ ש״ב ק״כ ע״א): איש פלוני נאמן הרי זה נאמן, ואמרי׳ עלה בברייתא דדוקא שלא בפניו. וכן כנראה היתה הגירסא בתוספ׳ כת״י פ״מ, עיין במה״פ ספ״ד. וכ״ה בירושלמי ספ״ד בגי׳ כי״ס. ובכי״ע כאן: בפניו נאמן שלא בפניו נאמן,⁠4 וצ״ל כלפנינו. ובד בטעות: בפניו נאמן שלא בפניו אינו נאמן, וצ״ל להפך, וכן הדין נותן, שבפניו אינו מעיז להעיד שהוא אינו נאמן. ועיין במהרי״ק פי״ב מה׳ מעשר ה״ז.
24. בבית דין נאמן. ליתא בד, בכי״ע ובראשונים הנ״ל. ואם אין כאן ט״ס פירושו שבב״ד נאמן להעיד אפילו בפניו, וחזקה שלא ישקר בב״ד רק מפני שרוצה להחניף לו. ואנו עוסקים ברוצה ליקח מאדם שאין ב״ד מכירין אותו.⁠5
במי דברים וכו׳. עיין מ״ש לעיל פ״ג הערה 14.
25. אבל אם היה מכיר שם אדם וכו׳. ר״ש, רא״ש ובדק הבית הנ״ל. ר״מ פי״ב מה׳ מעשר ה״ח ובהשגות שם. ונראה שאם היה מכיר אדם לא הקלו בו כאכסנאי, ומכירו עוזר לו למצוא מומחה שכלם מכירים אותו.
לא יטול אלא מן המומחה. כלומר מאדם שהוא נאמן לרבים. ומלשון התוספתא משמע קצת שלאו דוקא ברוצה ליקח דמאי עסיקינן, אלא הוא הדין בשאר מאכלים,⁠6 כמו שפירש הר״מ בפיה״מ פ״ד מ״ה, עיין מ״ש לעיל רה״ג, ומ״ש להלן ד״ה בתרומות ובמעשרות.
26. בזמן שלא שהה שם וכו׳. בבא זו נשמטה בכי״ע, אבל ישנה גם בד, בר״ש, ברא״ש, ברא״ה וברמב״ם הנ״ל.
27. במה דברים אמורים בתרומות ובמעשרות וכו׳. הראשונים הנ״ל, סמ״ג עשין קל״ה, קצ״ט סע״ג. וסיגנון הברייתא קשה, שהרי לפי העניין כאן היה צריך לומר: במה דברים אמורים בדמאי, אבל בשביעית ובטהרות לא יטול אלא מן המומחה. וכן ניסח הר״מ (פי״ב מה׳ מעשרות ה״ט) הנ״ל: אבל לעניין פירות שביעית או לעניין טהרות לא יקח אלא מן המומחה. ברם הגירסא ״אין (אינו) נאמן״ מאושר ע״י כל נוסחאות התוספתא ומקויימת, ע״י הר״ש, הרא״ש, הרא״ה והסמ״ג הנ״ל. יתר על כן לפירוש הרשב״ם7 במשנה כאן ספ״ד, הרי התוספתא כאן סותרת את משנתנו, כמו שהקשה עליו הר״ש בפ״ד מ״ו.
ולולא דברי רבותינו הנ״ל הייתי מפרש שהדברים חוזרים לה״ד, למחלוקת רשב״ג ורבי, ולאו ברוצה ליקח אנן קיימין, אלא ברוצה ליתן. ודווקא אם היו בידו תרומה ומעשרות שאינו רשאי ליתנם לע״ה,⁠8 והוא אינו מכיר שם אדם, סומך על עד אחד, מפני שקול יוצא לחילוק,⁠9 אבל אם רוצה למכור שביעית וטהרות, הרי אסור למסור פירות שביעית10 וטהרות11 לעם הארץ, ואין עד אחד נאמן לעשות את הקונה חבר לשביעית ולטהרות.
1. ובס׳ הישר לר״ת סי׳ ס׳, י׳ ע״ב גרס: ואמר לו אני אינו נאמן וכו׳. וצ״ל: אני איני וכו׳, כפי שמוכח מתוך דבריו להלן שם, ובתוספ׳ כתובות שהבאנו בפנים.
2. ועיין במהרי״ק פי״ב מה׳ מעשר סה״ז, בכ״מ ובלח״מ פי״א מה׳ עדות, ובפני יהושע כתובות כ״ד א׳.
3. קרוב לוודאי בעיני שכיון להרא״ה ז״ל, שהרי בחידושי הרשב״א לע״ז שם (בכת״י) אין זכר מזה. ומה שהביא להלן בסמוך שם: ומורי הרא״ה ז״ל פירש בעניין אחר, אף הוא נמצא בבדק הבית הנ״ל, קי״ט ע״ד, עיי״ש פירוש מחודש ל״מאי דאכיל״ שבע״ז שם. וכבר השיג עליו בתשב״ץ ח״ג סי׳ פ״ג.
4. צוקרמנדל העתיק בטעות: שלא בפניו אינו נאמן.
5. ושמא פירושו שבב״ד נאמן להעיד שהוא חבר ליתן לו מעשרות, עיין ספרי שופטים ריש פיס׳ קס״ה, עמ׳ 214, ובבלי חולין ק״ל ב׳.
6. עיין בתוספתא ע״ז ספ״ה (כי״ע ספ״ד); ירוש׳ שם פ״ב ה״י, מ״ב ע״א; בבלי שם ל״ט א׳.
7. הובא בתוספ׳ כתובות כ״ד א׳ ד״ה שלי (ולפנינו שם בט״ס: רשב״א) ובכורות ל׳ א׳ ד״ה מתני׳.
8. עיין לעיל פ״ב ה״ב, ומש״ש.
9. כירושלמי כאן פ״ד סה״ח, וכגירסת הרש״ס לעיל שם וכפירושו. עיין מ״ש מהרי״ט אלגזי בכורות פ״ד סי׳ ל״ב, קי״ח ע״ד ואילך, קי״ט רע״ב.
10. להלן שביעית פ״ו ה״כ, עיין מש״ש. ועיין סוכה פ״ג מי״א, שביעית פ״ח מ״ז. ואין מדברים כאן כלל ברוצה לקנות מע״ה. וסרה בזה קושיית הר״ש על הרשב״ם שהבאנו בפנים.
11. דמאי פ״ב מ״ג ומקבילות.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ו) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר אוחלה כאחד, נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה, וכמה בהיא, אחד מעשרים, גהאומ׳ אחד דממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר, והשאר מעשר סמוך לו, ועוד אחד מארבעים ושמונה המה שיש כאן הרי זה בצד זה וחולין, זוהשאר תרומה על חהכל. טמאה חולין שיש כאן הרי יזה בצד זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר יא(וה׳) עליו, יבוהשאר חלה, מעשר יגשיני בצפונו או בדרומו, ידומחולל על המעות. טור׳ שמעון אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה במה טזדברים אמורים בזמן שכולן מפרישין יזנוטל חלה יחמכולן, אבל מקצתן יטמפרישין ומקצתן אין מפרישין, נוטל חלה מכל אחד ואחד.
א. וחלה | א חסר.
ב. היא | ד הם א הוא.
ג. האומ׳ | ד א האומר.
ד. ממאה ממה שיש כאן | א במאה במה שיש כן.
ה. מה | ד ממה א במה.
ו. חולין | כ״ה ד א. ב חולק.
ז. והשאר | א ושאר.
ח. הכל | ב הכל [חולק] (ונמחק ״חולק״ ע״י נקודות).
ט. מאה | א במאה.
י. זה | א חסר.
יא. (וה׳) | ד א חסר.
יב. והשאר חלה | א חסר.
יג. שיני | ד שני.
יד. ומחולל | א מחולל.
טו. ר׳ שמעון | א ור׳ שמע׳.
טז. דברים אמורים | א דבר׳ אמו׳.
יז. נוטל חלה מכולן | א חסר.
יח. מכולן | ד מכלם.
יט. מפרישין | ד מפרשי׳.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
האומר למי שאין נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר וממי שהוא נאמן אין נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן ר׳ יוסי אומר אין נאמן שמא מצא אחר קרוב הימנו מודה ר׳ יוסי באומר צא אכול את הככר ואני נותן דמיה צא שתה רביעית [יין] ואני נותן את דמיה שהוא נאמן.
הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
הרוצה וכו׳. ירוש׳ פ״ה ה״ב, כ״ד ע״ג. ועיין במשנה פ״ה מ״ב.
תרומה. עיין ירוש׳ הנ״ל ה״א.
ר׳ שמעון וכו׳. משנ׳ פ״ה סמ״ג; ירוש׳ שם ה״ג, כ״ד סע״ג.
הרוצה להפריש וכו׳. כלומר, נחתום (כמשנתנו רפ״ה) שמפריש אחד מארבעים ושמונה אפילו בטבל טהור. והשאלה היא, מפני שיש כאן תרתי דסתרי: תרומה ניטלת מאומד, ומעשרות ניטלים במדה, ואסור להקדים מעשרות לתרומה. ולפיכך אם יקדים תרומה מאומד, כדינה, נמצא פוחת או מוסיף על המעשרות, ואם יקדים את המעשרות נמצא עובר. כיצד יעשה?
אחד מעשרים. כלומר, נוטל באומד חמשה אחוז, והם שני אחוז כדי תרומה, אחוז אחד כדי תרומת מעשר, ושני אחוז (אחד ממ״ח) כדי חלה. ואין החשבון מצומצם ומדוייק לגמרי, כפי שהעירו הראשונים.
האומ׳ וכו׳. צ״ל: הוא אומר וכו׳.
בצד זה וכו׳. כלומר, קובע לו מקום ואינו קורא לו שם, כדי שלא יקדים מעשר לתרומה.
חולין. כלומר, טבל לשם חלה. ונמצא שקבע מקום למעשר, לתרומת מעשר ולחלה, במדה.
והשאר תרומה וכו׳. נמצא שמפריש תרומה קודם לכל, ושיעורה באומד, שהרי נטל חמשה אחוז מאומד, ומה שנשאר אחרי קביעת המקום למעשרות ולחלה היא תרומה, הן חסר הן יתר.
מאה חולין וכו׳. כלומר, אחד ממאה שקבע לו מקום בראשונה.
ר׳ שמעון וכו׳. הברייתא משלימה את משנתנו (פ״ה מ״ד): ״מודה ר׳ יהודה בלוקח מן המנפול (כלומר, סוחר שקונה מכמה נחתומים) שהוא מעשר מכל אחד ואחד״. ועליו חולק ר״ש וסובר שמ״מ מפריש חלה מטיפוס אחד על הכל (וכדבריו במ״ג שם). וכמו שמפרש להלן.
שכולן מפרישין וכו׳. כנראה, שצ״ל: שכול׳ [אי]ן מפרישין וכו׳, כלומר, שכל הנחתומים עושים בטומאה וסומכים על הלוקח שהוא יפריש חלה (עיין ירוש׳ פ״ב ה״ד, כ״ג ע״א), ולפיכך כל כיכרי המנפול בחזקת טבל וודאי לחלה, ונוטל חלה מכל כיכר שהוא רוצה על כולן.
ומקצתן וכו׳. כלומר, מקצת הנחתומין עושין בטהרה ומפרישין חלה, ומקצתן עושין בטומאה ואין מפרישין, הרי הלוקח מן המנפול מפריש מכל טיפוס וטיפוס, כדי שלא יפריש מן הפטור על החיוב.
28. הרוצה להפריש וכו׳. נתבאר בפירוש הקצר, ע״פ הירושלמי פ״ה ה״ב. ובירושלמי רה״ב מביא את הברייתא שלנו,⁠1 והעמידוה בכהן ולוי שיכולים להפריש תרומת מעשר (שהרי בטבל וודאי אנן קיימין שמפריש ממנו אף תרומה). ובר״ש פ״א מ״ב העמידה בשיטת אבא אלעזר בן גמלא (בבלי גיטין ל״א א׳) שאף לישראל יש רשות להפריש תרומת מעשר. ועיין מ״ש להלן תרומות פ״א ה״ט. ועיין בהשמטות ציון ירושלים לירוש׳ הנ״ל.
29-30. האומ׳ אחד ממאה וכו׳. וכ״ה בד ובכי״ע, וצ״ל: הוא אומר, ובירושלמי בכי״ר, בכי״ס ובר״ש: ואומר וכו׳.
30. הרי זה בצד זה מעשר. וכ״ה בכל נוסחאות התוספתא. ובירושלמי: הרי הן בצד זה חולין טבל.⁠2 ואף כאן הפירוש הוא שקבע מקום ולא קרא שם, שאם לא כן נמצא מקדים. וכן יוצא מהמשך העניין להלן.
31. הרי זה בצד זה חולין. כ״ה בד ובכי״ע. ובכי״ו בטעות: חולק. ובירושלמי כת״י ור״ש מוגה (עיין הע׳ 31): הרי הוא בצד זה חולין טבל. ונמצא עכשיו קובע מקום לתרומת מעשר ולחלה במדה מצומצמת.
33. והשאר חלה. וכ״ה במשנתנו פ״ה מ״ב. אבל ברוב נוסחאות המשנה3 ליתא. ולברייתא שלנו כיוון הירושלמי (פ״ה ה״א, כ״ד ע״ג): תני ר׳ חייה אף בודאי (שהרי כאן מפורש תרומה) עליה וכו׳, חלה אין בה משום בל תאחר.
34. ר׳ שמעון אוסר בתרומת מעשר וכו׳. וכ״ה במשנתנו פ״ה סמ״ג. ובירושלמי שם: ור׳ יודה אוסר בחלה, ולא אצלו היא נטבלת וכו׳? אוף ר׳ יודה מודה בה. ותני כן ר׳ יודה ור׳ שמעון אוסרין בתרומת מעשר ומתירין בחלה.⁠4 ועיין מ״ש בפירוש הקצר, והוא מעין פירוש בעל ח״ד והגהות הגר״א.
35. נוטל חלה מכולן. בכי״ע חסר, וכנראה שכן נכון.
1. הנוסח הנכון הוא בפ״מ לר״מ בן חביב כת״י ששון, והעתקתיו בסה״י לכבוד ר״א מרכס ח״א, עמ׳ שי״ח.
2. המלה ״טבל״ ליתא בירושלמי כת״י הר״מ בן חביב ובר״ש מוגה, לפי עדות הנ״ל. עיין לעיל הערה 30.
3. לו, גוף כת״י פרמה וקויפמן, כי״מ, משניות כי״י עם פירוש הר״מ. ועיין בתיו״ט ובמלא״ש.
4. בכי״ע כאן: ור׳ שמע׳ וכו׳. ולפ״ז שמא אפשר להגיה: [ר׳ יהודה] ור׳ שמעון אוסר׳ בתרו״מ ומתיר׳ בחלה. ועיין בשנות אליהו שהעביר את דברי ר׳ שמעון ממשנה ג׳ למשנה ד׳. ותמה עליו בס׳ ניר מן הירושלמי הנ״ל שמוכח ממנו שמקום דברי ר״ש הוא במ״ג. ברם הגר״א גורס בירושלמי שם: אמר ר׳ מתניא בפלטר היא מתניתא, ואצלו היא נטבלת. ואף ר׳ יודה מודה בה. ותני כן וכו׳. ולפי גירסא זו הרי הירושלמי בעצמו מעביר את הבבא למשנה ד׳. ועיין מה שהאריך בזה בפאת השלחן סי׳ י״ט ס״ק ו׳, אות ט״ו.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ז) אפועלין שהיו ביושבין ואוכלין והותירו פרוסות, גוכן אורחין שהיו מסובין ואוכלין והותירו פרוסות ונתנום לשמש, או שהיו אחרים מלקטין דתחתיהן, מעשר המכל אחד וואחד.
א. פועלין | ד פועלי׳ א פועלים.
ב. יושבין | א מסובין.
ג. וכן אורחין שהיו | א או שהיו אורחין.
ד. תחתיהן | א תחתיהן [והותירו].
ה. מכל | א לכל.
ו. ואחד | ב סתום.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטהעודהכל
הנכנס לעיר והיתה תרומה בתוך ידו ואין מכיר שם אדם וכן מי שעמד על הגורן והיתה תרומה בתוך ידו ואין מכיר שם אדם הרי זה נשאל לחברים ולעמי הארץ דברי רשב״ג רבי אומר אין נשאלים על התרומה אלא לחברים בלבד.
36-37. פועלין שהיו יושבין וכו׳. וכ״ה בד, והתוספתא דיקה בלשונה וחילקה בין פועלים ואורחים, ונקטה לשון יושבין בפועלים ומסובין באורחין. ובכי״ע: פועלים שהיו מסובין וכו׳. והר״מ ספי״ד מה׳ מעשרות כלל שניהם בבבא אחת: פועלים או אורחים שהיו מסובין ואוכלין וכו׳. ופירש בח״ד: פועלים של שני בע״ב, ואין צורך בזה, שאפילו בפועלים של בעה״ב אחד יש לחשוש שמא פועל אחד עישר והשני לא עישר (עיין במשנתנו פ״ז מ״ג), כמו שפירש לנכון ר׳ יונה בר״ג. וכן נראה מסתימת לשון הר״מ הנ״ל שלא הזכיר שני בעלי בתים.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטההכל
 
(ח) אעני שנתנו לו פרוסות בפת וגרוגרות, מעשר מכל אחד ואחד. שחק את הפת גועשאה פירורין, דאו גרוגרות הועשאן דבילה, מעשר מאחד על הכל. ואמ׳ ר׳ זיהודה חבמה דברים אמורים בשנת שבוע, אבל בשאר שנים מעשר מכל אחד טואחד.
א. עני... ואחד | ד חסר.
ב. פת | א חסר.
ג. ועשאה | א ועשאו.
ד. או | א חסר.
ה. ועשאן | ד ועשאו.
ו. אמ׳ | ד אמר א א׳.
ז. יהודה | א יוסי.
ח. במה וכו׳ | ד בד״א א במה דבר׳ אמור׳.
ט. ואחד | ד סתום.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
היה עומד בתוך סיעה של בני אדם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אחד [אני] נאמן מעשר הוא הרי זה נאמן אמר לו שהוא מעשר בפניו נאמן שלא בפניו אין נאמן בד״א בזמן שאין מכיר שם אדם אבל אם היה מכיר שם אדם לא יטול אלא מן המומחה [בד״א בזמן שלא שהה שם שלשים יום אבל שהה שם שלשים יום לא יטול אלא מן המומחה] בד״א בתרומות ומעשרות אבל בשביעית ובטהרות אין נאמן.
הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.
עני וכו׳. משנ׳ פ״ה מ״ה.
מאחד וכו׳. מפני שאנו מקילים בדמאי, ותולים שהכל נבלל בשוה, וכשהוא מפריש מפריש מיניה וביה מכל חלק וחלק.
בשנת שבוע וכו׳. כלומר, בשנת שובע (כגי׳ הר״ש) ושפע וכולם נותנים בשעת הגרנות לעניים כדי שובעם, אבל בשאר שנים שיש מקמצים ונותנים לעניים כל שהוא, ואין המתנות שוות, אין כאן בלילה שוה, ומעשר מכל אחד ואחד.
39. עני שנתנו לו פרוסות פת וכו׳. וכע״ז אף בכי״ע, אבל בד חסר. ובמשנתנו פ״ה מ״ה: הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד ואחד. כלומר ממתנת כל נותן ונותן, מפני שאנו חוששים שמא אחד עישר והשני לא עישר. ופשיטא שבצדקה עסיקינן, ולא במתנות עניים שהן פטורות מן המעשרות.
39-40. שחק את הפת ועשאה פירורין וכו׳. ובמשנתנו הנ״ל: ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל. והטעם הוא שמכיון שנתערבו כולן, מקילים בדמאי, ואנו תולים שנבללו בשוה, ונמצא מעשר על כל חלק וחלק מיניה וביה. ולכאורה אין הבדל בין המשנה והתוספתא, והיא בלילה, היא שחיקה, היא עשיית דבילה. ברם הר״מ בפי״ד מה׳ מעשר ה״ח העתיק את לשון המשנה, ובה״ט הביא את התוספתא שלנו, ומשמע מלשונו שבשחיקה ועשיית דבילה מותר אפילו במתנה מועטת, מה שאין כן בבלילה. ועיין במל״מ במקומו, ומ״ש להלן.
40. גרוגרות ועשאן דבילה. בדרך כלל היו עושים דבילה מתאנים לחים.⁠1 ושמא ע״י שחיקה היו מתדבקות הגרוגרות בדבש היוצא מהם. עיין לשון הר״מ הנ״ל.
41. אמ׳ ר׳ יהודה במה דברים אמורים בשנת שבוע וכו׳. וכ״ה בד. ובכי״ע בטעות: א׳ ר׳ יוסי וכו׳. ובמשנתנו (פ״ה מ״ה) הנ״ל: אמר ר׳ יהודה אימתי, בזמן שמתנה מרובה, אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד. ופירשו הראשונים (עיין ר״ש ורא״ש) ע״פ הירושלמי במקומו שבמתנה מרובה אנו תולים שכל אחד נתן כמנהג, במדה שוה, וכשהוא בוללם יחד נמצא שלכל הנותנים יש חלק שוה בכל מנה ומנה, אבל במתנה מועטת, כלומר בזמן שנותנים מתנות מועטות, הרי כל אחד נותן לפי יכולתו, ואין נתינתם שוה, וכשהוא בוללן יחד הרי חלקים גדולים של אחד מתערבים עם חלקים קטנים של אחר, ואנו חוששים שמא מפריש מן הרוב על המיעוט. וכן פירש הר״ש פ״ה סמ״ה גם את התוספתא, שבשנת שובע2 נותנין מתנה מרובה, ובשנים מצומצמות נותנין מתנה מועטת. ולפי פירוש זה הם דברי ר׳ יהודה במשנה הם דבריו בתוספתא.
ברם הר״מ בפיה״מ פירש שמתנה מרובה מוכיחה על נדיבות הלב ואנו תולים שהנותן עישר ונתן ביד רחבה, ולפיכך הקלו כשעירב ובלל. אבל במתנה מועטת יש לחשוש יותר שהנותן לא עישר, מכיון שהוא עצרן וכילי, ובכגון דא לא מהני עירוב, ויש לחשוש שמא מעשר מן הפטור על החיוב. ולפי פירוש זה אין הדבר תלוי בזמן שובע ובצורת, אלא בנדיבות הלב של הנותן, ומשנתנו לכאורה חולקת על התוספתא. והר״מ פסק כמשנתנו, אלא שנקט לדינא את הבבא שלעיל. ומשמע לפי פשוטו שבשחיקה ובעשיית דבילה יש בילה, ואפילו במתנה מועטת מעשר מאחד על הכל, עיין מ״ש לעיל.
1. עיין מ״ש להלן שביעית פ״ו הכ״ט.
2. כן היא גירסתו בתוספתא. ואף לפנינו צריך לקרוא בשין שמאלית ובחולם על הוי״ו.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(ט) הלוקח מן העני, אוכן בעני שנתנו לו גפרוסות פת דוגרוגרות, מעשר מכל אחד ואחד. הבתמרים בעמקים מעשר מאחד על הכל, ובמקומות זאחרים מעשר מכל אחד ואחד. בגרוגרות חבשנת שבוע, מעשר מאחד על הכל, טבשאר שני שבוע מעשר מכל יאחת ואחת.
א. וכן | ד ובן. א חסר.
ב. עני | א חסר.
ג. פרוסות | ד פרוסו׳ א פרוסה.
ד. וגרוגרות | ד וגרוגרו׳.
ה. בתמרים בעמקים... בגרוגרות בשנת | א בגרוגרות ובשנת... בתמרים ובעמקים.
ו. במקומות | ד במקומו׳.
ז. אחרים | ד אחרי׳.
ח. בשנת שבוע | א ובשנת השבוע.
ט. בשאר שני שבוע | א ובשאר שנים.
י. אחת ואחת | ד א אחד ואחד.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחד נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה וכמה הם אחד מעשרים האומר אחד ממאה ממה שיש כאן [הרי זה בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו] ועוד א׳ מארבעים ושמנה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין והשאר תרומה על הכל מאה חולין שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה מעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות ר״ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה בד״א בזמן שכולן מפרישין נוטל חלה מכולן אבל מקצתן מפרישין ומקצתן אין מפרישין נוטל חלה מכל אחד ואחד.
הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר. נוֹטֵל כְּדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי בְצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וְהַשְּׁאָר חַלָּה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת.
הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאַחַת, נוֹטֵל אֶחָד מִשְּׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּשְׁלִישׁ, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה חֻלִּין, וְהַשְּׁאָר תְּרוּמָה עַל הַכֹּל. וּמֵאָה חֻלִּין שֶׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וְהַשְּׁאָר חַלָּה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת.
הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת, וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, אֲפִלּוּ מִטְּפוּסִין הַרְבֵּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אֶחָד, וְשֶׁל הַיּוֹם הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּמַתִּיר בְּחַלָּה.
וכן עני. מלים הללו הן באשגרה ממשנתנו (פ״ה מ״ה), ואינן בכי״ע.
אחד ואחד. צ״ל: אחת ואחת (כמו בשורה 45), כלומר, מכל פרוסה ופרוסה ומכל גרוגרת וגרוגרת, מה שאין כן העני בעצמו, שהוא יודע מי נתן לו, ואינו מעשר אלא מכל מתנה ומתנה.
בתמרים וכו׳. בכי״ע הסדר הוא: בגרוגרות ובשנת השבוע וכו׳ בתמרים ובעמקים וכו׳. והדברים דבוקים לה״ח, כלומר, בשנת השובע ובמתנה מרובה בולל ומעשר מאחד על הכל, ובשאר שנים מעשר מכל אחת ואחת.
בשאר שני וכו׳. הנכון בכי״ע: ובשאר שנים (כמו לעיל שורה 41), כלומר, בשנים שאינן של שובע מעשר הלוקח מכל גרוגרת וגרוגרת.
42. הלוקח מן העני וכן עני שנתנו לו וכו׳. בכי״ע חסרות המלים ״וכן עני״, וגירסא נכונה היא, ולפנינו היא אשגרה מן המשנה (פ״ה מ״ה). ובד גורס: ובן עני וכו׳, ולפי זה אפשר אולי לפרש: הלוקח מן העני ומבן עני שנתנו לו וכו׳ (אבל מחוורתא שהוא ט״ס). ועיין מ״ש להלן.
43. מעשר מכל אחד ואחד. נראה שצ״ל: מכל אח׳ ואח׳, כלומר מכל אחת ואחת (כפי שגורס לפנינו בסוף הלכה זו), והיינו מכל פרוסה ופרוסה ומכל גרוגרת וגרוגרת. ודוקא בעני עצמו שיודע מה שבא לו מכל אחד ואחד יכול לעשר מכל מתנה ומתנה, אבל הלוקח מן העני צריך לעשר מכל פרוסה וכו׳. עיין מ״ש בתוספ׳ אנשי שם למשנתנו פ״ה רמ״ה. בתמרים בעמקים וכו׳. וכ״ה הסדר גם בד, אבל בכי״ע הסדר יותר הגיוני: בגרוגרות (צוקרמנדל השמיט מלה זו) ובשנת השבוע מעשר מאחד על הכל, ובשאר שנים מעשר מכל אחד ואחד, בתמרים ובעמקים (כלומר, שבעמקים) מעשר וכו׳. ולפ״ז הדברים דבוקים לברייתא שלעיל, והכוונה שבשנת השובע בולל ומעשר מאחד על הכל, וכן בתמרים שבעמקים שהם מובחרים (עיין בכורים פ״א מ״י) דינם כמתנה מרובה.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(י) הלוקח מן הפלטר, מעשר מכל דפוס ודפוס. אואם היה מביאן וצוברן לפניו, במעשר מכל קישות גוקישות, ומכל אגודה ואגודה, ומכל דתמרה הותמרה.
א. ואם היה מביאן וצוברן | א אם היו מביאין וצוברין.
ב. מעשר | א נוטל ד [נוטל] מעשר.
ג. וקישות | ד וקישו׳.
ד. תמרה | ד תמר׳.
ה. ותמרה | ב ד סתום.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
פועלין שהיו יושבין ואוכלין והותירו פרוסות וכן אורחין שהיו מסובין ואוכלין והותירו פרוסות ונתנום לשמש או שהיו אחרים מלקטין תחתיהן מעשר מכל א׳ וא׳ שחק את הפת ועשאה פירורין או גרוגרות ועשאו דבילה מעשר מא׳ על הכל אמר ר׳ יהודה בד״א בשנת [שבוע] אבל בשאר שנים מעשר מכל א׳ וא׳.
הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר, מְעַשֵּׂר מִכָּל טְפוּס וּטְפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאַחַת עַל הַכֹּל. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּלוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל, שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
הַלּוֹקֵח מִן הֶעָנִי, וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְרוּסוֹת פַּת אוֹ פִלְחֵי דְבֵלָה, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבִתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת, בּוֹלֵל וְנוֹטֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מֻעֶטֶת, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִּיטוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה, לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַסּוּג, אֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נֶאֱמָן הַסִּיטוֹן לוֹמַר, מִשֶּׁל אֶחָד הֵם.
מן הפלטר וכו׳. משנ׳ פ״ה מ״ד, והובאה בבבלי ב״מ נ״ו א׳.
מביאן וכו׳. צ״ל: מביאין וצוברין, כגי׳ כי״ע.
45. הלוקח מן הפלטר מעשר וכו׳. משנתנו פ״ה מ״ד. וכנראה שבתוספתא הבינו שהפלטר אינו מוכר פת גרידא, אלא אף שאר דברים, וכמובנה של המלה במקור היוני.
46. מעשר מכל קישות וקישות וכו׳. בד: נוטל מעשר מכל קישות וקישות. ובכי״ע: נוטל מכל קישות וקישות. ובר״מ פי״ד מה׳ מעשר ה״ב: היה מוכר כשות או ירק והן מביאים וצוברין לפניו, הלוקח ממנו מעשר מכל כשות וכשות ומכל אגודה ואגודה וכו׳. אבל בר״מ כת״י: היה מוכר קישות או ירק וכו׳ מעשר מכל קשות וקשות וכו׳. וכן נכון, עיין עוקצין פ״ב מ״א ובפיה״ג מקואות פ״ט סוף עמ׳ 123.
47. ומכל אגודה ואגודה. עיין ירושלמי פ״ה ה״ז ובמלא״ש פ״ה מ״ח.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יא) הלוקח מן אחנוני וחזר ולקח בממנו גשניה, דאע״פ השמכיר את החבית שהיא היא, לא ויעשר מזה על זזה. הלוקח מן חהסיטון ונמלך להחזיר לא טיחזיר. יבמה דברים אמורים בשל יאדמיי, אבל בשל יבודיי הרי זה אסור. לקח הימנו יגידטובאיסר ירק, באיסר גלוסקין, באיסר טזרמונין, ונמלך להחזיר לא יחזיר עד יזשהוא מתקנן. בשל יחדמיי, ואין צריך לומר בשל יטודיי.
א. חנוני | א החנוני.
ב. ממנו | א הימנו.
ג. שניה | ד א שנייה.
ד. אע״פ | ד אף על פי א אם.
ה. שמכיר | א מכיר.
ו. יעשר | כ״ה ד א. ב יעשה.
ז. זה | ב ד פתוח.
ח. הסיטון | ד הסיטוס.
ט. יחזיר | ד יחזור.
י. במה וכו׳ | ד בד״א א במה דבר׳ אמור׳.
יא. דמיי | ד א דמאי.
יב. ודיי | ד א ודאי.
יג. באיסר | ד באיסור (ג״פ).
יד. באיסר ירק | א ירק באיסר.
טו. באיסר | א ובאיסר (ב״פ).
טז. רמונין | א רימונים.
יז. שהוא מתקנן | א שיתנם (ובין השורות ״ק״, קרי: שיתקנם).
יח. דמיי | ד א דמאי.
יט. ודיי | ד א ודאי.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הלוקח מן העני וכן עני שנתנו לו פרוסות פת וגרוגרות מעשר מכל א׳ וא׳ בתמרים [בעמקים] מעשר מא׳ על הכל במקומות אחרים מעשר מכל א׳ וא׳ בגרוגרות בשנת [שבוע] מעשר מא׳ על הכל בשאר [שני שבוע] מעשר מכל אחד ואחד.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

מן חנוני וכו׳. ירוש׳ פ״ה ה״ו, כ״ד ע״ד. ועיין במשנ׳ פ״ה מ״ו.
להחזיר לא וכו׳. צ״ל: להחזיר לו, יחזיר. וכן הדין נותן, ולא יהא מחזיר חמור ממוכר לו, והרי מותר למכור דמאי לסיטון, עיין לעיל פ״ג הי״ג.
לא יחזיר וכו׳. שהרי אסור למכור דמאי במדה דקה. עיין בבה״א. וצריך לפרש שהחבר עושה צבור מיוחד מן הפירות שמחזיר, והסיטון מזהיר את הלוקח שהצבור מעושר ע״י פלוני החבר. עיין לעיל רפ״ד ובירושלמי פ״ג סה״ב.
47-48. הלוקח מן חנוני וחזר ולקח ממנו וכו׳. במשנתנו פ״ה מ״ו: הלוקח מן הסיטון וחזר ולקח וכו׳. ודין החנוני לא נזכר במשנה. אבל בירושלמי שם: תני הלוקח מן החנוני וחזר ולקח ממנו שנייה וכו׳. עיין להלן.
48. אע״פ שמכיר את החבית שהיא היא לא יעשר מזה על זה. וכ״ה בד. אבל בכי״ע: אם מכיר את החבית וכו׳. ונראה שיש שם השמטה ע״י הדומות, וצ״ל: אם מכיר את החבית שהיא היא [מעשר מזה על זה, ואם אינו מכיר את החבית שהיא היא] לא יעשר מזה על זה. וכן בירושלמי הנ״ל: אם מכיר הוא את החבית שהיא היא מעשר ממנו עליו. הא אם אינו מכיר אותה חבית לא בדא. והוא כמו שהשלמנו. ובירושלמי שם ממשיך: הדא דתימ׳ באילין אידתיקרימ׳, ברם באילין שפייא (בכי״ר: שפייה) אורח׳ (בכי״ר: אורחה) מפנתון אילין לגו אילין. והנה כל המפרשים פירשו שאידתיקרימ׳ ושפייא הם המוכרים ונדחקו מאד בפירוש המלה אידתיקרימ׳, והגיהו הרבה. אבל מלשון הירושלמי ״אורחה מפנתון״, הדרך היא לפנות אותם (כנראה שצ״ל: מפנתין, לפנות אותן), מוכח שהכוונה לכלים, כלומר לכלים שהזכירו אותם מקודם. ואפיפניוס בספרו על המשקלים והמדות מביא (הנוסח הסורי, הוצ׳ ספרים ע״י האוניברסיטה משיקגו, 66c): ״שפיתא הוא שם סורי ונוהגת כמדה אצל האשקלונים, העזיים ובשאר ספר ימא דמתקריא סאפאלא (שפלה). ומשתמשים בה לקדוח בה יין מן הגת ואף נושאים בה יין (וסבלין לחמרא)״. ולפיכך קרוב שצריך לומר בירושלמי: ברם באילין שפיית׳ (במקום שפייה שבכי״ר), כלומר אפילו אם מכיר את השפיתא אינו מעשר מזו על זו, מפני שדרכם לפנות אותן מאילו לאילו, שהרי משתמשים בהן כמדה וככלי שאיבה. ואשר למלה אידתיקרימ׳ היא בוודאי משובשת, ובכי״ר גורס: אורתי (סוף שורה) קדמיתא, ובכי״ס (לפי ירוש׳ הוצ׳ לונץ): אולותוקרימא. ונראה שצ״ל: אינוקרמיא,⁠1 כלומר כדי יין. ולפ״ז אפשר שכוונת התוספתא לכד שקודחין בו, ודינו כשפיתה שאין מעשרין מזו על זו. ועיין ר״מ רפי״ד מה׳ מעשר ובמה״פ פ״ה ה״ו ד״ה תני ובגליון הש״ס שם.
49-50. אבל בשל ודיי הרי זה אסור. שהרי אסור למכור ודאי אפילו לחבר אלא לצורך, עיין במשנתנו פ״ה מ״ח ובירושלמי שם.
50. באיסר ירק וכו׳. שמא אין זה איסר האיטלקי, אלא מטבע קטן ששויו נומין.⁠2 וכבר שנינו בירושלמי ספ״ב: תני ר׳ חייא וכו׳ נומן מידה דקה וכו׳. ועיין מ״ש לעיל פ״ג שו׳ 46.
51. לא יחזיר וכו׳. שהרי לקח במדה דקה ומחזיר במדה דקה, ואסור למכור דמאי במדה דקה. ועיין לעיל פ״ד ה״א.
1. οἴνου κεράμια, עיין מ״ש U.Willken בספרו Griechische Ostraka ח״א, עמ׳ 758, ואילך.
2. עיין בספרו של הולטש (שהזכרנו לעיל פ״ג הע׳ 16) ח״א, עמ׳ 253, וח״ב, עמ׳ 166.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יב) הטבל שנתערב בחולין, הרי זה אוסר כל אשהוא. בואם יש לו פרנסה גממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו, נוטל דאת החולין כדי התרומה וומעשרות שבטבל. וכן מעשר טבל שנתערב בחולין, הרי זה אוסר כל זשהוא. חואם יש לו פרנסה טממקום אחר ימוציא לפי חשבון, ואם לאו, נוטל את יאכל יבחולין כדי תרומת מעשר שבמעשר יגטבל.
א. שהוא | ד שהו א שהיא.
ב. ואם | ד א אם.
ג. ממקום | א במקום.
ד. את | ד את [כל].
ה. תרומה | ד א תרומת.
ו. ומעשרות | ד א מעשר.
ז. שהוא | ד שהו.
ח. ואם | א אם.
ט. ממקום | ד ממקו׳.
י. מוציא לפי חשבון | א מביא את החשבון.
יא. כל | ד א חסר.
יב. חולין | ד א החולין.
יג. טבל | א חסר.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
[הלוקח מן הפלטר מעשר מכל דפוס ודפוס ואם היה מביאן וצוברן לפניו נוטל מעשר מכל קישות וקישות ומכל אגודה ואגודה ומכל תמרה ותמרה] הלוקח מן חנוני וחזר ולקח ממנו שניה אע״פ שמכיר את החבית שהיא היא לא יעשר מזה על זה.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

הטבל וכו׳. משנ׳ חלה ספ״ג. ועיין להלן תרומות פ״ה הט״ו ומש״ש.
כל שהוא. מפני שהוא דבר שיש לו מתירין.
יש לו פרנסה וכו׳. אין תנאי זה עונה על ״כל שהוא״ גרידא, אלא בעיקר על כל טבל שנתערב ברוב חולין.
לפי חשבון. כלומר, לפי חשבון הטבל שנתערב.
כדי תרומה וכו׳. כלומר נוטל את כל החולין (כגי׳ ד) וטבל כדי שיעור תרומה ותרומת מעשר, והיינו אם נפלו מאה סאין של טבל למאתים של חולין נוטל מאתים ושלש סאין והרי בתערובת זו ישנן לכל הפחות ג׳ סאין של טבל, והוא עושה אותן תרומה ותרומת מעשר על הטבל בכל מקום שהוא, וכל מה שהוא נטל נעשה מדומע, והשאר (צ״ז סאין) הן חולין מתוקנין.
52. הרי זה אוסר כל שהוא. משנת חלה ספ״ג. ועיין להלן תרומות פ״ה הט״ו ומש״ש. והתוספתא שלנו הובאה ברש״י חולין קל״ו ב׳ ד״ה טבל, בר״ש חלה פ״ג סמ״ט, בשו״ת מהר״מ ב״ב הוצ׳ מק״נ, ריש עמ׳ 125. והברייתא היא בשיטת ר׳ יוחנן בירושלמי תרומות ריש פרק ד׳ ובמקבילות שטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא, עיין בנועם ירושלמי תרומות ריש פרק ד׳ וחלה פ״ג מה שהאריך בזה.
53-54. את החולין כדי תרומה ומעשרות שבטבל. בכי״ע: כדי תרומת מעשר שבטבל. ובד: נוטל את כל החולין כדי תרומת מעשר שבטבל. ועיין להלן פ״ח הי״ז ומש״ש. וברש״י חולין הנ״ל: ״ואם לאו נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל.⁠1 ואיני יודע מהו״. ובר״ש חלה הנ״ל: ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומות מעשר שבטבל. אבל תרומה גדולה לא תני וכו׳, משום דהתם מיירי בטבל של דמיי וכו׳, דבדמיי איירי, מדתניא במסכת דמאי. ועל פיו ניסח בשו״ת מהר״ם ב״ב הנ״ל: ומשכחן נמי בתוספתא דמס׳ דמאי גבי דמאי שנתערב בחולין שהוא אוסר וכו׳. נמצאנו למדים שרוב הנוסחאות גרסו כאן ״תרומת מעשר״, ומוכח שבדמאי אנן קיימין. ועיין להלן פ״ח הי״ז הנ״ל.
ברם בפי׳ הרש״ס כאן (קכ״א ע״א) מעתיק: נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכו׳.⁠2 ולפ״ז בודאי אנן קיימין, וכן מוכח מגי׳ כי״ו. ולפי רהיטת הלשון של רוב הנוסחאות: נוטל את החולין (את כל החולין) משמע שיש לפנינו הלכה דומה לזו ששנינו במשנתנו פ״ז מ״ז. והיינו אם נתערבו מאה סאה טבל במאה סאה חולין נוטל מן התערובת מאה ושלש סאין, ונמצא שיש בתערובת לכל הפחות ג׳ סאין טבל, שתים כדי תרומה ואחת כדי תרומת מעשר, והוא קורא שם לתרומה ולמעשר (ועושה את המעשר תרומת מעשר על השאר) ונעשות כל הק״ג סאין מדומע (ודלא כחכמים בתרומות פ״ג מ״ה), ושאר צ״ז סאין הם חולין מתוקנין.⁠3
55. נוטל את כל חולין וכו׳. בד ובכי״ע: נוטל את החולין וכו׳. ובפי׳ ר״ש סיריליאו הנ״ל: נוטל מן החולין וכו׳. ופירושו כמו ברישא, שלוקח מן התערובות כנגד כל החולין ועשרה אחוז מן השאר, ונמצא יש כאן לכה״פ מעשר טבל בשיעור תרו״מ, וכמשנת דמאי הנ״ל.
1. וכ״ה בכל הדפוסים העתיקים שבדקתי.
2. וכן מעתיק בפירושו לחלה, ס״ב ע״א, עיי״ש שפירש ע״פ משנת חלה שם פ״ג מ״ט.
3. ועיין ר״מ פ״ח מה׳ מעשר סה״ג, ומקורו מכאן. ולהלן תרומות פ״ה ה״ה הזכירו בנידון זה את דעתו של ר״א בן ערך, אבל כאן לא נזכרה כלל דעתו של ר״א בן ערך. והוא מסייע לפירושנו שבבא זו היא מעין משנתנו פ״ז מ״ז. וכבר אמרו עליה בירושלמי (פ״ז ה״ח, כ״ו ע״ג) שהיא חולקת על ר״א בן ערך. ואעפ״י שאמרו בירושלמי שם: תיפתר בדברים שאין להם עלייה, אינו אלא דיחוי בעלמא.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יג) ירק אשל חולין בשבשלו גבשמן שאינו מתוקן, הרי זה אוסר כל דשהוא. אם יש לו פרנסה הממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, ודבר הנבלל בולל ונוטל, דבר זשאינו נבלל נוטל מן הקלח, ומן החתיכה, ומן הביצה.
א. של חולין | א חסר.
ב. שבשלו | ד שבשלן א שבישלו.
ג. בשמן | א בזמן.
ד. שהוא | ד שהו.
ה. ממקום | ד ממקו׳ א במקום.
ו. דבר | א בדבר (ב״פ).
ז. שאינו | א שאינו [נוטל].
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטהעודהכל
הלוקח מן הסיטון ונמלך להחזיר [לא] יחזיר בד״א בשל דמאי אבל בשל ודאי הרי זה אסור לקח הימנו באיסר ירק באיסר גלוסקין באיסר רימונין ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שהוא מתקנן בשל דמאי ואצ״ל בשל ודאי.
56. ירק של חולין שבשלו בשמן וכו׳. כלומר, מכיון שהשמן בא לתקן את הקדירה נידון כמין במינו עם הירק, ואוסר בכל שהוא בדבר שיש לו מתירין, עיין תוספ׳ ביצה ל״ט א׳ סד״ה משום, בשו״ע יו״ד סי׳ ק״ב ס״ק א׳, ובש״ך ובט״ז שם.
58. נוטל מן הקלח. שהרי מסתבר שהשמן נבלע באופן שוה בכל הקלח.
59. ומן החתיכה ומן הביצה. בירושלמי כאן פ״א רה״ג, כ״א ע״ד: ר׳ יוחנן כד הוה אכל אפילו קופד, אפילו ביעה, הוה מתקן וכו׳, דו חשש למשקין שיש בהן.
תוספתא – דפוסיםתוספתא כפשוטההכל
 
(יד) אאומ׳ אדם בלחבירו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה, גצאו ושתו בדינר זה, דואינו חושש הלא ומשם זמעשרות, חולא טמשם שביעית, יולא יאמשם יין נסך. אבל אם יבאמר יגצאו ואכלו את הככר, ואני ידאתן טואת דמיה, טזצאו ושתו רביעית ואני נותן יזדמיו, הרי זה חושש יחמשם יטשביעית כומשם כאמעשרות כבומשם יין כגנסך.
א. אומ׳ | ד א אומר.
ב. לחבירו | ד לחברו א לחמריו.
ג. צאו | ד חסר.
ד. ואינו | א אינו.
ה. לא | א חסר.
ו. משם | ד א משום.
ז. מעשרות | א מעשר.
ח. ולא | א חסר.
ט. משם | ד משום א ומשום.
י. ולא | א חסר.
יא. משם | ד משום א ומשום.
יב. אמר | א א׳.
יג. צאו וכו׳ | א צא ואכול ככר זה.
יד. אתן | ד א נותן.
טו. את | ד א חסר.
טז. צאו ושתו וכו׳ | א צא ושתה רביעית [זו].
יז. דמיו | ד א דמיה.
יח. משם | ד א משום.
יט. שביעית | א מעשר.
כ. ומשם | ד א ומשום.
כא. מעשרות | א שביעית.
כב. ומשם | ד א ומשום.
כג. נסך | ב סתום.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל [את כל] החולין כדי תרומת מעשר [שבטבל וכן מעשר טבל שנתערב בחולין ה״ז אוסר כל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל].
מֵאָה טֶבֶל מֵאָה חֻלִּין, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה טֶבֶל מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה חֻלִּין מְתֻקָּנִים מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וָעֶשֶׂר. מֵאָה טֶבֶל תִּשְׁעִים מַעֲשֵׂר, תִּשְׁעִים טֶבֶל וּשְׁמוֹנִים מַעֲשֵׂר, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. זֶה הַכְּלָל, כָּל זְמַן שֶׁהַטֶּבֶל מְרֻבֶּה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם.
אומ׳ אדם וכו׳. להלן ע״ז פ״ח (פ״ז) ה״י; ירוש׳ כאן ספ״ו, כ״ה סע״ד; קידושין פ״ב ה״א, ס״ב ע״ג; בבלי ע״ז ס״ג סע״א.
בדינר זה וכו׳. והרי נתן להם מעות, ומה שירצו יעשו בהן.
הרי זה חושש וכו׳. מפני שהם מקבלים דברים אסורים בשליחותו. עיין בבה״א.
לחבירו ולפועליו. וכ״ה להלן ע״ז בכי״ו. ובד: לחברו וכו׳, וכ״ה להלן ע״ז שם. ובכי״ע כאן וע״ז: לחמריו וכו׳. וכ״ה בבבלי ע״ז שם.
62. הרי זה חושש משם שביעית וכו׳. ופירש ר׳ זעירא בירושלמי שהחנווני נעשה שלוחו של בעה״ב, והוי ליה כאילו בעה״ב נותן להם שביעית, או טבל, או יין נסך, בשכרם. ור׳ הילא סובר שהפועל זכה לבעה״ב משל חנוני וחוזר וזוכה לעצמו. ונפקא מיניה אם היה החנוני או הפועל חרש, כלומר, שלא היה בר שליחות. ולכאורה משמע מן הירושלמי שהפועלים והחנוני הם יהודים, אלא שחשודים לשתות או למכור יין נסך. אבל עיין מ״ש להלן שו׳ 63. ובבבלי הנ״ל נחתו יותר לכל דיני שליחות, והעמידוה כגון שהקדים לו דינר או שנשא ונתן ביד. ועיין ברש״י ובתוספ׳ שם, בתוה״ב להרשב״א בית ה׳ ש״ב, קל״ח ע״ב ואילך, בתוספ׳ כתובות ע׳ ב׳ ד״ה ופרנס, ובמאירי ע״ז עמ׳ 251.
63. יין נסך. אפשר שכאן מדברים בגוי דווקא. ואעפ״י שאין שליחות לגוי, מ״מ אסור, שהרי הוא מגלה את דעתו שנוח לו בקנייה זו, ונהנה מיין נסך. ועיין מ״ש לעיל.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(טו) הנותן צמר לצבע גוי, אינו חושש שמא צבעו אבחומץ של ביין נסך. אם גבא לבית החשבון אסור.
א. בחומץ של | א חסר.
ב. יין | א ביין.
ג. בא | א באו.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
ירק של חולין שבשלן בשמן שאינו מתוקן הרי זה אוסר כל שהו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו דבר הנבלל בולל ונוטל דבר שאינו נבלל נוטל מן הקלח ומן [החתיכה] ומן הביצה.
הנותן צמר וכו׳. להלן ע״ז הנ״ל הי״א.
לבית החשבון וכו׳. כלומר, שהגוי מחשב לו בעד היין באופן מיוחד, הרי נראה כאלו היה ניחא ליה בקניית היין, ורצה בקיומו.
63-64. שמא צבעו בחומץ של יין נסך. וכ״ה בד ולהלן ע״ז. אבל בכי״ע כאן: שמא צבעו ביין נסך. ופליניאוס הזקן מספר1 שהיו נוהגים לשרות אבן פרוגיאה ביין, ללבן אותה באש ולחסם אותה ביין מתוק, ואח״כ היו צובעים בה בגדים. ואפילו צבעו באבן שנשרית ביין נסך הוי ליה זה וזה גורם, ולא עוד אלא שהיין בטל על גבי האבן. ועיין בבלי ע״ז ל״ג א׳ ובתוספ׳ שם ד״ה האי.
64. אם בא לבית החשבון וכו׳. כלומר, שהגוי מחשב אתו כמה הוציא בעד הסממנין וכמה בעד היין אסור, מפני שנראה כאילו ניחא לו בקניית היין, ורוצה בקיומו, ועיין רש״י ע״ז כ״ב א׳ ד״ה ואם באו לחשבון.
1. תולדות הטבע סל״ו, פל״ו סי׳ קמ״ג.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(טז) אלא יתן באדן תרומת גגיתו [לשומר גיתו], ולא דבכור צאנו לרועה צאנו. אם נתן להן שכרן, הנותן להם ולשם זטובה.
א. לא יתן וכו׳ | סדר ההלכות ב א הן י״ט, כ׳, ט״ז, י״ז, י״ח במקום ט״ז, י״ז, י״ח, י״ט, כ׳.
ב. אדן | ד א אדם.
ג. גיתו [לשומר גיתו] | כ״ה א. ד ביתו [לשומר ביתו]. המוסגר חסר ב ב.
ד. בכור | ד בכורי.
ה. נותן | ד [רצה] נותן א [רצה] ליתן.
ו. לשם | ד לשו׳ א לשום.
ז. טובה | ד סתום.
תוספתא – דפוסיםפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
אומר אדם לחבירו [ולפועליו] צאו ואכלו בדינר זה ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום מעשרות ולא משום שביעית ולא משום יין נסך אבל אם אמר צאו ואכלו את הככר ואני נותן דמיה צאו ושתו רביעית ואני נותן דמיה הרי זה חושש משום שביעית ומשום מעשרות ומשום יין נסך.
לשם טובה. כלומר, שיחזיק לו טובה, אבל אינו מנכה לו משכרו כלום.
64-65. לשומר גיתו וכו׳. עיין בשנו״ס. ובר״מ פי״ב מה׳ תרומות ה״כ: לא יתן אדם תרומה לשומר גתו ובכור לשומר עדרו. ובטיו״ד סי׳ של״א: לשומר שדהו.⁠1 ופי׳ ר׳ יונה בר״ג דאפילו לשומר גיתו ישראל, וכן לרועה עדרו ישראל, אסור למסור מתנות כהונה בשביל בני בנותיהם כהנים, מפני שאסור לתת מתנו״כ בטובת הנאה.
65. נתן להן שכרן וכו׳. בר״מ הנ״ל: ואם נתן חילל (עיין להלן ה״כ), אלא אם כן נתן להם שכר שמירתן תחילה. ופשיטא שהוא הדין אם קבע להם שכר בתחילה.⁠2
1. מסדר הדברים בר״מ ובטור משמע שמחמת כהן המסייע בבית הגרנות אתינן עלה. ולכאורה הדברים קשים, שכהן המסייע הוא כהן שמהנה את בעה״ב, כדי שיתן לו מתנות כהונה בחנם, אבל כשבעה״ב נותן מתנות כהונה בחובו אין כאן נתינה כלל, ואינו עניין לחילול קדשים גרידא. ולפיכך נראה שלשיטת הר״מ אסור לתת להם מתנות כהונה אפילו הוא משלם להם אח״כ שכרם, מפני שיש לחשוש שמא יפחיתו לו בשביל זה משכרם. ולא התירו בסיפא אלא אם כבר נתן להם (או קבע להם) שכרן מתחילה, וכבר אין לחשוש לשום דבר. ועיין להלן הע׳ 43.
2. והרי דרכם היה לתת בכורות לרועיהם, ודוחק להעמידו בשנתנו שכרם בתחילה, עיין בכורות ל״ה סע״א. ועיין בכורות כ״ז א׳ ובמיוחס לר״ג שם ד״ה יהיב ליה לשמעיה, ובמהרי״ט אלגזי ה׳ בכורות פ״ד סי׳ מ״ה, ס״ה ע״ג. ושמא הכוונה שם שנתן תרומת חו״ל לשמעיה, אעפ״י שעדיין לא קבע ליה שכרו, אבל לשלם לו שכר בתרומת חו״ל, היא מכירה ממש. וצ״ע. ובירושלמי פ״ג סה״ז, כ״ג ע״ד, מבואר שבתרומת חו״ל נוטל דמים מן השבט, אבל מלשון הבבלי בבכורות שם מוכח שהוא חולק על הירושלמי. ועיין מ״ש להלן בפנים.
תוספתא – דפוסיםפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יז) לא איתן בישראל בהמתו גלטבח דכהן לשחוט, ולא לרועה כהן לרעות לו, אלא אם כן נותן הלהן ושכרן.
א. יתן | א ישכור.
ב. ישראל | א חסר.
ג. לטבח... לשחוט | א [לא] לטבח... לשחוט [לו].
ד. כהן | א חסר.
ה. להן | ד להם.
ו. שכרן | ב סתום.
תוספתא – דפוסיםפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
הנותן צמר לצבע נכרי אינו חושש שמא צבעו בחומץ של יין נסך אם בא לבית החשבון אסור.
לטבח וכו׳. כלומר, שיעכב את הזרוע והלחיים והקיבה בשכרו.
לרעות וכו׳. כלומר, נותן לו את הבכור מיד אחר לידתו, כדי שירעה אותו. עיין בבה״א.
66. לטבח כהן לשחוט. כלומר, שיתן לו זרוע ולחיים וקיבה, אף שהן שוות הרבה יותר משכר שחיטה. ואעפ״י שנראה כאילו הכהן שוחט לעצמו, כדי להתיר לעצמו את המתנות בשחיטה, מ״מ אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות.
ולפ״ז נראה שאסור לכהן לתקן את הכרי בחנם כדי שיתן לו את המעשרות אעפ״י שנראה שהוא מתקן לעצמו, כדי להוציאו מאיסור טבל. ובספרי זוטא סוף קרח: ומניין אתה אומר שכל כהן או לוי שאמר לישראל תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך שהוא חייב מיתה וכו׳. ונ״ל שהכוונה היא שהוא מקבל את הסאה של מעשר בעד ההפרשה גרידא, והוא אסור משום מסייע, אעפ״י שנראה שהוא מתקן לעצמו. וע״פ שיטה זו מתבאר הירושלמי פ״ה ה״ט, כ״ד סע״ד: אבא אנטולי זבין פירי מן דארמאי וכו׳ שלח למנחם בריה דיתקן ליה ויהב ליה מעשריה. מי אתי קם עמיה ר׳ יהושע בן לוי אמר ליה מאן יעביד דא אלא אבוך (כלומר, אביך גרידא, דרב חיליה וסומך על עצמו, שסובר שהלוקח פירות תלושין מן הגוי נוטל דמים מן השבט, וממילא מותר לתקן לו בשכר. ועיין הסיגנון בירושלמי יבמות פי״ב ה״א, י״ב ע״ג: מאן יעביד דא אלא אחוי וכו׳). וע״ז שואל הירושלמי מחלפה שיטתיה דריב״ל וכו׳ ונוטל דמים מן השבט וכו׳, וא״כ שפיר עשה. וכן פירש בספר ניר שם.
לרעות לו. כלומר, שירעה לו את הבכורות הנולדים בחנם ויעכבם הרועה לעצמו. והוא אסור, שהרי ישראל צריך לטפל בבכורותיו חמשים יום בבהמה גסה, ול׳ יום בבהמה דקה, ואם הכהן רועה אותם בחנם נמצא מסייע, כמפורש במשנת בכורות ריש פרק ד׳, ועיי״ש כ״ו ב׳. אבל אם נותן לו את הבכורות בשכר רעיית אמם אין כאן נתינה כלל, אלא מכירה ממש.
תוספתא – דפוסיםפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יח) רשאי אישראל שיאמר לכהן הילך סלע בזו ותן תרומה לבן בתי כהן, ותן בכור לבן בתי כהן, ר׳ גשמעון בן דלעזר האו׳ אני אף ובכתנות זמקדש כן. כיצד חאמ׳ הרי עלי מאתים טזוז ילכתנות כהונה, יארשיי יבשיאמר יגלו הילך סלע זו ידותנם לבן בתי טוכהן. טזישראל שמכר יזאת זיתיו יחבששים לוג טבלים, יטואמ׳ לו כהן תנם לי בששים לוג מתוקנין, כמותר. בששים לוג כאמתוקנים כבומעשרות שלי, כגמעשרות שלו, כדואינו חושש לא כהמשם שביעית ולא משם רבית ולא כומשם מחלל כזאת כחהקדשים.
א. ישראל שיאמר | א ישר׳ לומר.
ב. זו | ד זה.
ג. שמעון | א שמע׳.
ד. לעזר | ד אלעזר א אלע׳.
ה. או׳ אני | ד אומר אני [אומר] א או׳ [או׳] אני.
ו. בכתנות | ד א במתנות.
ז. מקדש | ד מקודש [בכהנים].
ח. אמ׳ | ד חסר. א א׳.
ט. זוז | א זו.
י. לכתנות | ד [כל] מתנות א מתנות.
יא. רשיי | ד א רשאי.
יב. שיאמר | א [ישר׳] לומר.
יג. לו | א חסר.
יד. ותנם | א והנח.
טו. כהן | ב ד פתוח.
טז. ישראל | א ישר׳.
יז. את | א חסר.
יח. בששים... מותר | א חסר.
יט. ואמ׳ | ד ואמר.
כ. מותר... מתוקנים | ד חסר.
כא. מתוקנים | א מתוקנין.
כב. ומעשרות שלי מעשרות שלו | א מעשרותיו מעשרות.
כג. מעשרות שלו | כ״ה ד. ב מעשרות שלי.
כד. ואינו | ד אינו.
כה. משם... משם | ד א משום... משום.
כו. משם | ד א משום.
כז. את | א חסר.
כח. הקדשים | א קדשים.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
לא יתן אדם תרומת ביתו לשומר ביתו ולא בכורי צאנו לרועה צאנו אם נתן להם שכרן רצה נותן להם לשם טובה לא יתן ישראל בהמתו לטבח כהן לשחוט ולא לרועה כהן לרעות לו אא״כ נותן להם שכרן.
רשאי ישראל וכו׳. ירוש׳ פ״ו ה״ג, כ״ה ע״ב; נדרים פי״א ה״ג, מ״ב ע״ג; קידושין פ״ב ה״י, ס״ג ע״ב; בבלי בכורות כ״ז א׳. ועיין ערכין פ״ח מ״ז.
ר׳ שמעון וכו׳. בכורות הנ״ל בספרי ספרד, עיין בבה״א.
ישראל שמכר וכו׳. ירוש׳ פ״ו ה״ה, כ״ה ע״ג.
שיאמר לכהן וכו׳. צ״ל: שיאמר לחברו וכו׳.
בכתנות מקדש וכו׳. כלומר, אם ישראל נדר מאתים זוז לכתנות כהונה שישמש בהן הכהן, רשאי וכו׳. עיין בבה״א.
ישראל שמכר וכו׳. כלומר, שהחכיר את אילנות הזיתים בששים לוג שמן טבל, בין שיעשו הרבה בין שיעשו מעט. ועיין בבה״א. ושמא צ״ל כאן בפירוש: ישראל ש[ה]חכר, שהחכיר וכו׳.
מותר. שהרי המעשרות הם מדינא של הכהן, ומותר לו להוסיף על המקח כמה שירצה.
ומעשרות שלי וכו׳. כלומר, אפילו התנה עמו שיוסיף לו את המעשרות שבכל הזיתים חייב לתת לו, שאין איסור מסייע אלא אם הוא פוחת לו לכהן משכרו, אבל מותר לו לכהן להוסיף כמה שהוא רוצה. והתרומה והמעשרות הרי הם של הכהן מדינא, ומשל עצמו הוא נותן לו.
משם שביעית. כלומר, אין השביעית משמטתו, מפני שאין כאן מלוה. ועיין בבה״א.
משם רבית. שהרי אין כאן אגר נטר, והוא יכול להוסיף על המקח כמה שהוא רוצה.
מחלל וכו׳. שהרי אין בעה״ב נותן לו כלום, אלא, אדרבא, הכהן הוא שמוסיף לבעה״ב בחנם.
67. רשאי ישראל שיאמר לכהן וכו׳. צ״ל: ישראל שיאמר לחברו וכו׳. ובירושלמי:⁠1 אמ׳ הוא ישראל לישראל הילך סלע זה וכו׳. ובבבלי בכורות כ״ז רע״א: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר, ואמר לו הא לך סלע זה וכו׳. ומעמידה בירושלמי (לשיטת ר׳ יוחנן שסובר שאין נותנין מעשרות בטובת הנאה, אפילו לישראל) ברוצה ליתן לשני כהנים ובן בתו אחד מהם, והוא נותן לו סלע, כדי שיתנו כולו לבן בתו כהן. וכע״ז פסק הר״מ בפי״ב מה׳ תרומות הכ״א.
68. ותן בכור לבן בתי כהן וכו׳. וכ״ה בירושלמי. אבל בבכורות הנ״ל מסיק (לפי גירסת רש״י) שלא התירו אלא בתרומה, אבל לא בשאר מתנות, עיי״ש הטעם. וכבר הקשו בתוספ׳ חיצוניות שם (מזבח כפרה, מ״ב ע״ב מן הספר) ממשנת ערכין (פ״ח מ״ז) שמוכח משם שאף בבכור מותר לעשות כן. וכן פסק הר״מ בפי״ב מה׳ תרומות ה״כ. ובנו״כ שם תמהו עליו מן הבבלי בבכורות. ברם אין ספק שצדק הרי״ט אלגזי (ה׳ בכורות ריש פרק ד׳, ס״ב ע״ב) שהעיר שהר״מ היתה לו גירסת המיוחס לרבינו גרשום בסוגיין, והמפרש שם מבאר את הסוגייא באופן אחר לגמרי, והיינו ששאלת הגמרא היא לא על הברייתא שלנו, אלא על הרישא,⁠2 כלומר, למה לא הזכיר ת״ק לעניין חילול אלא תרומות ומעשרות ולא שאר מתנות כהונה.⁠3 וע״ז תירצו שתרומה לעולם אינה מתחללת, ואינה יוצאת מקדושתה, ואין לחשוש שמא יזלזלו בה, אבל שאר מתנות כהונה דקדושת דמים נינהו (עיין בפירש״י שם), לא רצו לומר שהן מחוללין שמא יזלזלו בהן. ולפ״ז אין שום סתירה בין הבבלי ובין התוספתא והירושלמי.
69. אף בכתנות מקדש כן וכו׳. גירסת הכת״י מאירת עינים, וכבר נדחקו בפירוש הברייתא הראשונים והאחרונים (עיין להלן). אבל לפי הגירסא שלנו הדברים פשוטים, והיינו שישראל התנדב מאתים זוז לכתנות כהונה, שכן נהגו בישראל,⁠4 מותר לו לישראל לומר למנדב שימסור את הכותנות לבן בתו כהן והוא ימסרם לציבור, ויעבוד בהם עבודת יחיד, כמפורש בבבלי יומא ל״ה ב׳. ועיין הפירוש במאירי שם, ומ״ש בשיח יצחק במקומו. ועיין ר״מ פ״ח מה׳ כלי המקדש ה״ז וביפה עינים ביומא שם. ופשיטא ש״כתנות כהונה״ לאו דוקא, אלא הוא הדין שאר בגדי כהונה. ועיין בבלי קידושין נ״ד א׳, ובס׳ המקנה שם.
ברם בכי״ע גורס: אף במתנות מקדש כן. כיצד א׳ הרי עלי מאתים זו⁠[ז] מתנות כהונה וכו׳. ובד: אף במתנות מקודש בכהנים כן. כיצד הרי עלי מאתים זוז כל מתנות כהונה וכו׳. וכן מביא ר״ב אשכנזי בהגהותיו לבכורות הנ״ל:⁠5 ״בקצת ספרים ישנים כתוב כאן ר״ש ן׳ אלעזר אומר אף במתנות כהונה כן. כיצד? ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה, ומצאו ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן, ואם היה כהן לכהן אסור. ותנא קמא מ״ט וכו׳... ואינה ה׳ לידי אח״כ תוספי הרא״ש ז״ל, ומצאתי שכתב וז״ל, רשב״א אף מתנות כהונה, כיצד ישראל שהפריש ר׳ זוז למתנות כהונה ומצאו ישראל אחר וכו׳, כך מצאתי בספרי ספרד. ונראה דהכי פירושו שהפריש מאתים זוז להלוותן לכהן להיות מפריש עליהן מתנות כהונה, בכורות וזרוע ולחיים וקיבה, כההיא דפ׳ כל הגט (ל׳ א׳) המלוה מעות את הכהן וכו׳ ״. עיי״ש שנדחק מאד. וברור שנוסחא משובשת נזדמנה לו לרבינו, והסופר טעה וקרא מי״ם (במקום ״כו״), ויצא לו ״מתנות״ במקום ״כותנות״. וכצ״ל אף בכי״ע: כותנות, במקום ״מתנות״.⁠6
70. ותנם לבן בתי כהן. בכי״ע: והנח לבן בתי כהן. וצוקרמנדל הדפיס בטעות: והנח טבלים ואמר לו כהן תנם לי בששים לוג לבן בתי כהן. והיא טעות הדפוס, עיי״ש בעמ׳ 104.
שמכר את זיתיו וכו׳. בירושלמי (פ״ו ה״ה, כ״ה ע״ג): ישראל שהיה מוכר זתים בששים לוג טבולים וכו׳. כלומר, שכן נהג בקביעות, ואין כאן חשש שמא הוא מוזיל לכהן. ועיין מ״ש בפירוש הקצר.
71. בששים לוג מתוקנין מותר. וכ״ה בירושלמי הנ״ל. ובד ובכי״ע יש כאן השמטה. ובפ״מ העתיק בשם התוספתא כגי׳ הדפוס (מפני שהיא יותר נוחה). ועיין להלן פ״ו ה״ו.
72. משם שביעית. כלומר, אין השביעית משמטתו,⁠7 מפני שאין כאן מלוה (מנחת יצחק). ויגיד עליו רעו: ולא משום רבית, עיין בבלי גיטין ל׳ א׳ וב״ב קמ״ה סע״א-רע״ב. ונקטו כאן הלשון ״ואינו חושש״ אגב רבית וחילול קדשים. ופי׳ בעל פ״מ בירושלמי דחוק מאד.
ולא משם רבית. בירושלמי הנ״ל מסיים: ואם היה מרויח לו, אסור משום רבית ומשום בזיון קדשים. כלומר, אם מרויח לו את הזמן, ואומר לו, אם אתה נותן לי את השמן בזמנו, תן לי טבלים, ואם אתה נותן לי לאחר זמן, תן לי מתוקנין, ונמצא שיש כאן רבית ובזיון קדשים (משלם רבית בתרומות ומעשרות). ופשיטא שלעניין השמטת שביעית אין הבדל, ובין כך ובין כך אינה משמטת.
1. כאן פ״ו ה״ג, כ״ה ע״ב. ועיין במקבילות בנדרים פי״א ה״ג, מ״ב ע״ג, ובקידושין ספ״ב.
2. לפנינו הוא להלן ה״כ, אבל לפני הבבלי היתה, כנראה, בבא זו לעיל, כשם שהוא בכי״ע.
3. עיין מ״ש להלן שו׳ 85 ד״ה ומעשרותן.
4. עיין להלן יומא ספ״א ובמקבילות.
5. מזבח כפרה מ״ב ע״ב. ואני מעתיק ממהרי״ט אלגזי ה׳ בכורות ריש פרק ד׳ הנ״ל, ס״א סע״ב, שהיתה לפניו נוסחא יותר מדוייקת.
6. כנראה שבד נשרד נסיון לתקן את הגירסא: בכהנים (בכתנות?)... כל מתנות (לכותנות?).
7. ותנא זה סובר ששביעית משמטת הלואת פירות, עיין להלן שביעית פ״ח ה״ג ומש״ש.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(יט) אמפרישי׳ תרומת מעשר ממקום בהיוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר, כיצד היו לו גתשעת כורין ביהודה ואחד בגליל, או דתשעת כורין בגליל ואחד ביהודה, האו׳ כור שביהודה עשוי ותרומת מעשר על זתשעת כורין ח[שבגליל, או כור שבגליל עשוי טתרומת מעשר על יתשעה יאכרין] שביהודה. יביתר על כן אמרו יגיש לו שני ידחבירין אחד ביהודה ואחד בגליל, ולו שני טוכורין אחד טזביהודה ואחד בגליל, יזאו׳ לזה שביהודה יחבוא יטוטול כלך כור שבגליל, ולזה שבגליל כאבוא כבוטול כגלך כור שביהודה, כדוחוזר ונוטל מהם כהכשער הזול.
א. מפרישי׳ | ד א מפרישין.
ב. היוקר | א יוקר.
ג. תשעת | ד תשעה.
ד. תשעת | ד תשעה.
ה. או׳ | ד אומ׳.
ו. תרומת מעשר | א תרומה ומעשר.
ז. תשעת כורין | ד תשעה כור.
ח. [שבגליל... כרין] | הושלם ע״פ ד. ב חסר.
ט. תרומת מעשר | א תרומה ומעשר.
י. תשעה | א תשעת.
יא. כרין | א כורין.
יב. יתר | א יותר.
יג. יש לו | א חסר.
יד. חבירין | ד חברי׳ א חברים.
טו. כורין | א כורים.
טז. ביהודה | ד ביהוד׳.
יז. או׳ | ד אומר׳ א א׳.
יח. בוא | א חסר.
יט. וטול | א טול.
כ. לך | א חסר.
כא. בוא | ד בא. א חסר.
כב. וטול | א טול.
כג. לך | א חסר.
כד. וחוזר ונוטל | א חזר ונטל.
כה. כשער | ד בשער.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
רשאי ישראל שיאמר לכהן הילך סלע זה ותן תרומה לבן בתי כהן תן בכור לבן בתי כהן ר״ש בן אלעזר אומר אני אומר [אף במתנות מקודש בכהנים כן כיצד הרי עלי מאתים זוז] כל מתנות כהונה רשאי שיאמר לו הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן.
ביהודה וכו׳. עיין ירוש׳ תרומות פ״ב ה״א, מ״א ע״ב.
למקום הזול וכו׳. כלומר, ואין כאן מרבה או ממעט במעשרות, שהרי מחיר המעשר אינו מעלה ואינו מוריד, ואין אנו הולכים אלא אחר המדה. ובמעשרות אינו צריך להפריש מן המוקף. ועיין בבה״א.
שני חבירין וכו׳. כלומר, לויים.
בוא וטול וכו׳. כלומר, הוא מזכה לו את המעשר במקומו.
וחוזר ונוטל וכו׳. שהרי בן יהודה ימכור בגליל את הפירות שלו יותר בזול, מפני שהוא אכסנאי, וצריך לעזוב את המקום. ואינו כדאי לו לטלטל אתו את הפירות בחזרה למקומו.
74. ממקום הזול למקום היוקר. ואף במע״ש מותר לעשות כן. וכן מפורש בירושלמי (מע״ש ריש פרק ד׳): והוה קבע מעשרא דהכא תמן,⁠1 ומפרק לון כשער׳ דתמן. כלומר, [רבי] היה קובע את מעשר הפירות של כאן (כלומר, שבגליל) שם (כלומר, בבותניין), והיה פודה אותם כשער של שם, כלומר כמקום שהיו יותר בזול.⁠2
74-75. תשעת כורין ביהודה ואחד בגליל וכו׳. וכן בירושלמי תרומות (פ״ב ה״א, מ״א ע״ב): שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף וכו׳ אחד ביהודה ואחד בגליל. ועיין במשנת בכורים פ״ב מ״ה ובתוספתא סוף טבול יום, ובתס״ר שם ח״ד, עמ׳ 170. וכבר נתקשו הראשונים ושאלו מן הסוגיא שבבבלי גיטין ל׳ ב׳ שמשם מוכח שאפילו בתרומת מעשר צריך מוקף, וחילקו בין דאורייתא לדרבנן, או בין ת״ח לסתם אדם מישראל ועוד.⁠3
1. עיין ר״מ פ״א מה׳ תרומות ה״ו.
2. ולא ירדתי לסוף דעת בעל פ״מ ז״ל שפירש שרבי הביא אח״כ את הפירות עצמם לשם, שהרי הדברים מתפרשים כפשוטם, וכן פירש הרא״ף שם. ומה שאמר הירושלמי שם ״כהדא״ כוונתו שאפילו בלי הולכת הפירות מותר להפריש במקום הזול, ומכ״ש שמותר לכתחילה להוביל את הפירות עצמם למקום הזול, ולהפריש שם את המעשר.
3. עיין בתוספ׳ גיטין ל׳ ב׳ ד״ה וכי, בס׳ הישר לר״ת סי׳ צ״ג, י״ג ע״א, וסי׳ תפ״ח, מ״ו ע״ג, בריבמ״ץ בר״ש וברא״ש בכורים פ״ב מ״ה, בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ ר״צ, בד״מ פ״ג מה׳ תרומות ה״כ ובהשגות שם.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כ) אאין פודין מעשר בשיני במקום היוקר כשער הזול. ג[אין פודין מבן לוי במקום היוקר כשער הזול]. כהנים דולוים שהיו מסייעין הבין הגרנות, אין נותנין ולהן זתרומות ומעשרות בשכרן, ואם חנתנן הרי טאילו חולין, ישנ׳ יאואת קדשי בני יבישראל יגלא תחללו, כבר הן חולין, ידואו׳ שחתם ברית הלוי טואמר ה׳ צבאות. טזיתר על כן אמרו תרומתן יזאינן תרומה יחומעשרותן יטאין מעשרות, ולא עוד אלא כשבקשו חכמים לקונסן להיות פירותיהן צריכין כאלהפריש כבתרומה, כגועליהן כדאמ׳ הכתו׳ ראשיה כהבשחד כוישפטו כזוכהניה כחוגו׳. לפיכך כטהביא עליהן המקום לשלש פורעניות כנגד שלש לאעבירות, לבשנא׳ לכן בגללכם ציון שדה לגתחרש.
א. אין... הזול | א חסר.
ב. שיני | ד שני.
ג. [אין... הזול] | הושלם ע״פ ד א. ב חסר.
ד. ולוים | ד ולויים.
ה. בין | ד מן א בבית.
ו. להן | ד א להם.
ז. תרומות ומעשרות | א תרומה ומעשר.
ח. נתנן | א נתנו.
ט. אילו | ד אלו.
י. שנ׳ | ד שנאמר.
יא. ואת | א את.
יב. ישראל | א ישר׳.
יג. לא תחללו | א חסר.
יד. ואו׳ | ד ואמ׳ א ואומ׳.
טו. אמר ה׳ צבאות | א חסר. ב ד פתוח.
טז. יתר | א יותר.
יז. אינן | ד אין א אינה.
יח. ומעשרותן | ד ומעשרותיהן.
יט. אין | ד א אינן.
כ. שבקשו | א שביקשו.
כא. להפריש | א משלם.
כב. תרומה | ד תרומה [משלהן]. א חסר.
כג. ועליהן | א ועליהם.
כד. אמ׳ הכתו׳ | ד א הכתוב אומר (א אומ׳).
כה. בשחד | א בשוחד.
כו. ישפטו | ד א ישפוטו.
כז. וכהניה | א חסר.
כח. וגו׳ | א וג׳.
כט. הביא עליהן המקום | א הקב״ה מביא עליהם.
ל. שלש | א ג׳.
לא. עבירות | ד א עבירות [שבידם].
לב. שנא׳ | ד א שנ׳.
לג. תחרש | ד א תחרש [וגו׳ (א וג׳)]. ד סתום.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
ישראל שמכר את זיתו בששים לוג טבלים ואמר לו כהן תנם לי בששים לוג מתוקנין [ומעשרות שלי מעשרות שלו ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום רבית ולא משום מחלל את הקדשים.
אין פודין וכו׳. עיין להלן מע״ש פ״ג, שו׳ 3.
כהנים וכו׳. ספרי זוטא סוף קרח, עמ׳ 299; ירוש׳ פ״ו ה״ג כ״ה סע״ב; נדרים פי״א ה״ג, מ״ב ע״ד; קידושין פ״ב ה״י, ס״ג ע״ב; בבלי בכורות כ״ו ב׳.
לפיכך וכו׳. ירוש׳ הנ״ל; בבלי שבת קל״ט א׳. ועיין בבלי יומא ט׳ ב׳, במ״ר פ״ז, י׳.
חולין. כלומר, ואין הכהן מברך על אכילתן ברכת המצות (על אכילת תרומה, וכדומה). ועיין בבה״א.
כבר הן וכו׳. כלומר, משעת נתינה בעד הסיוע, ולא קיים מצות נתינה.
יתר על כן וכו׳. כלומר, התרומה מחוללת משעת הפרשה, ואפילו מצות הפרשה לא קיים.
להפריש תרומה וכו׳. כלומר, שהתרומה חוזרת לטבלה, ויצטרך הכהן להפריש תרומה עליה, ולתתה לכהן אחר, כדין כהן שקנה פירות לאחר גמר מלאכה (משנה פאה ספ״א). ועיין בבה״א.
שלש פורעניות וכו׳. שדה תחרש, עיין, ובמות יער, כנגד שחד, מחיר, וכסף (רש״י).
80. אין פודין מעשר שיני וכו׳. ואפילו דמאי דינו כן. ודווקא אם הביאו ממקום הזול למקום היוקר נפדה כמקום הזול, מפני שכבר נראה להפדות בזול, כירושלמי מע״ש ריש פרק ד׳. ואינו עניין למשנת מע״ש ריש פרק ד׳ ומקבילות. ועיין מ״ש להלן עמ׳ 750 ד״ה ועיין.
81. במקום היוקר כשער הזול. מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות שמחזיר לו את המעשר בזול, כדי שיתן לו מעשרות. ועיין בבלי קידושין ו׳ ב׳. ולא התירו אלא ברישא, מפני שהמעשר עצמו הוא במקום הזול, ולא איכפת לנו אם הוא והלוי הם במקום היוקר.
כהנים ולוים שהיו מסייעין וכו׳. ילקוט המכירי מיכה, עמ׳ 20, ומלאכי, עמ׳ 33, בשם התוספתא. וכ״ה בספרי זוטא סוף קרח, עמ׳ 299, בירושלמי כאן פ״ו ה״ג ובמקבילות. ובבבלי בכורות כ״ו ב׳: הכהנים והלויים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים וכו׳. ואע״פ שהסיוע שלהם שוה הרבה פחות מן המעשרות שהם מקבלים.
81-82. בין הגרנות. בד: מן הגרנות, וצ״ל: בין הגרנות. ובכי״ע ובמכירי הנ״ל: בבית הגרנות, וכ״ה בירושלמי דמאי הנ״ל. אבל בכי״ר שם וכן במקבילות: בגרנות, וכ״ה בספרי זוטא הנ״ל. ועיין מ״ש על ״בין״ ו״בית״ לעיל עמ׳ 109 שו׳ 31 ובתס״ר ח״ג, סוף עמ׳ 53. ועיין משלי ח׳, ב׳, ובתרגום שם, ולהלן עמ׳ 558 הע׳ 50.
82. ואם נתנן הרי אילו חולין. בבבלי הנ״ל: ואם עשו כן הללו. ופירש המיוחס לר״ג: ״חיללו. הוציאו התרומה והמעשר לחולין, שאין בהן דין קדושה, ולא יפה עשו, ולא יצאו הובתן, ויש בדבר עון מיתה״. ונראה שחולין לאו דווקא, ובוודאי שלא הפקיעו ממנה דין תרומה לעניין אכילת זר וטומאה. ועיין בתוספ׳ שם ד״ה וכי תימא. ועיין להלן.
83-84. ואו׳ שחתם ברית הלוי וכו׳. בכפו״פ ספי״ח, עמ׳ תל״ט, מעתיק את לשון הברייתא בבכורות הנ״ל, ומסיים: ״וטעמא דמילתא דרחמנא אמר חלף עבודתכם ולא חלף שכרם. וכ״ה בתוספתא מסכת דמאי פרק ה׳⁠ ⁠⁠״. וכן בעליות דרבינו יונה1 לב״ב ס״ג א׳: גבי מעשר כתיב חלף עבודתכם, ודרשינן ולא חלף שכרן. וכן בריטב״א ב״ב שם: דאמרינן חלף עבודתם ולא חלף שכרם. וכן במאירי קידושין, עמ׳ 35: והתורה אמרה חלף עבודתכם, ולא חלף שכרכם. וקרוב לוודאי שכוונת בעל כפו״פ במלים ״וכ״ה בתוספתא״ היא לעיקר הברייתא, ולא לטעם שנתן.
85. ומעשרותן אין מעשרות. בירושלמי מוסיף: והקדישן אינן הקדש. ועיין מ״ש לעיל, שו׳ 68 (ד״ה ותן בכור) בשם המיוחס לר״ג, ומ״ש לעיל, שו׳ 69, ד״ה אף בכתנות. ועיין בתוספ׳ קידושין נ״ד א׳ ד״ה בכתנות. ובכל נוסחאות התוספתא, וכן בכפו״פ ובילקוט המכירי מיכה, עמ׳ 20, חסרות המלים ״והקדישן אינן הקדש״.
85-86. להיות פירותיהן צריכין להפריש תרומה. בד ובמכירי הנ״ל: תרומה משלהן. ובכי״ע: להיות פירותיהן צריכין משלם. וכן בבבלי בכורות: ולהיות מפרישין עליהן תרומה משלם. וכ״ה בילקוט שמעוני סוף קרח. אבל בשטמ״ק בכורות שם, וכן בה׳ הרמב״ן ריש פרק ד׳: משלהם. ואין הבדל בין הגירסאות למעשה, והכוונה שבקשו חכמים לגזור על הכהנים שיפרישו על הכל מושלם (או משלהם), כלומר אף על התרומה עצמה, מפני שהיא חוזרת לטבלה. ובארו בבבלי שם שלא קיימו חכמים מה שבקשו לעשות, מפני שחששו שמא יסבור בעה״ב שאין הראשונה תרומה כלל, ופירותיו טבולים מדאורייתא, ויבוא להפריש מפירות הללו על טבל וודאי, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, ואתה מכניסו לאיסור דאורייתא. ומפני מה לא אמרו כאן: תרומה ויחזור ויתרום, משום שחז״ל לא רצו לקרא שם תרומה עליה. ועיין מ״ש בתוספ׳ בכורות שם ד״ה דלמא.
1. לפי שטמ״ק שם, אלא שנסדרו שם הדברים בטעות לס״ב ב׳.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כא) מעשרין משל ישראל על של גוים ומשל גוים אעל של ישראל, ומשל ישראל על של בכותי, ומשל כותי על גשל ישראל, ומן הכל על הכל דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ דשמע׳ אומ׳ מעשרין השל ישראל על של ישראל, וושל גוים על של גוים, זושל כותי על של חכותי, אבל לא טמישראל על של גוים יועל של כותי, ולא מהן על של ישראל.
א. על של ישראל וכו׳ | מכאן ואילך עד תרומות פ״ב שורה 14 חסר ב ב, והדפסתי ע״פ א. ומכאן עד סוף הפרק כתוב ב א בכל מקום ״ישר׳⁠ ⁠⁠״ ״מישר׳⁠ ⁠⁠״ וכו׳, במקום ״ישראל״ ״מישראל״ וכו׳ (חוץ משורה 103 שאף שם: בישראל).
ב. כותי | ד כותיים (ב״פ).
ג. של | ד חסר.
ד. שמע׳ | ד שמעון.
ה. של | ד משל.
ו. ושל גוים | ד ומשל גוים.
ז. ושל כותי | ד ומשל כותיים.
ח. כותי | ד כותיים.
ט. מישראל | ד [משל] ישראל.
י. ועל... ישראל | ד ולא משל גוים על ישראל ולא משל כותים על ישראל ולא משל ישראל על של כותיים.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
מפרישין תרומת מעשר ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר כיצד היו לו תשעה כורין ביהודה ואחד בגליל או ט׳ כורין בגליל ואחד ביהודה אומר כור שביהודה עשוי תרומת מעשר על ט׳ כורין שבגליל או כור שבגליל עשוי תרומת מעשר על ט׳ כורין שביהודה יתר על כן אמרו יש לו שני חברים אחד ביהודה וא׳ בגליל ולו שני כורין א׳ ביהודה וא׳ בגליל אומר לזה שביהודה בא וטול לך כור שבגליל ולזה שבגליל בא וטול לך כור שביהודה וחוזר ונוטל מהם כשער הזול.
מעשרין וכו׳. בבלי מנחות ס״ו ב׳. ועיין במשנ׳ כאן פ״ה מ״ט.
ר׳ יהודה וכו׳. ירוש׳ פ״ה רה״ט, כ״ד ע״ד; גיטין ספ״ד, מ״ו ע״ב; בבלי הנ״ל.
על של גוים וכו׳. ר״מ סובר שאין קגין לגוי בא״י להפקיע מידי מעשר, ולפיכך פירותיו טבל ודאי.
על של ישראל וכו׳. מכאן ואילך עד תרומות פ״ב ה״ו הנוסח הוא מכי״ע, ובכי״ו חסרים כאן כמה דפים.
של כותי וכו׳. מפני שכותי אינו מעשר מה שהוא מוכר.
ומן הכל וכו׳. כלומר, מגוים על של כותים ומכותים על של גוים, מישראל על של ישראל וכו׳, מפני שכולם חייבים במעשרות.
ועל של כותי וכו׳. מפני שהם גרי אריות, ופטורים מן המעשרות מדאורייתא. ועיין בבה״א.
88-89. מעשרין משל ישראל על של גוים וכו׳. כל הברייתא בר״ש פ״ה מ״ט. ועיין במשנה שם.
90-91. דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמע׳ אומ׳ מעשרין וכו׳. בר״ש (ד״ר) הנ״ל גורס כאן: דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון אומ׳ וכו׳. ויש כאן ט״ס ברורה, שהרי הוא ממשיך שם: ״ולפי גירסא זו ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון כולהו בחדא שיטתא, מדגריס ר׳ יהודה בלא וי״ו ור׳ יוסי בוי״ו, והיינו כסוגיא דירושלמי״. וכוונתו לירושלמי למשנתנו, שהעתיק לעיל שם: מתני׳ דר׳ מאיר, דר׳ מאיר אמר אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. ר׳ יודה ור׳ שמעון אומר יש קניין לגוי וכו׳.⁠1 וכן בבבלי מנחות (ס״ו ב׳) בכי״מ גורס כגירסת התוספתא כאן. אבל כנראה שהיא ט״ס שם.⁠2
אבל בבבלי מנחות הנ״ל בהוצאות שלנו (ועיי״ש ס״ז א׳): דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה. ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרי׳ וכו׳. ובתוספ׳ רי״ד קידושין (מ״א ב׳): ואע״ג דפליג עליה דתנא קמא ר׳ שמעון, ומפרש בתוספות דמאי דתנא קמא הוא ר׳ מאיר וכו׳, ואע״ג דבתוספתא לא מיתניא בסתמא וכו׳. ולא העיר שבתוספתא רבים חולקים על ר״מ. ומ״מ ברור שלשיטת הבבלי ר״מ ור׳ יהודה בחדא שיטתא קיימי, ואף ר׳ יהודה סובר שאין קניין לגוי וכו׳,⁠3 מה שאין כן לשיטת הירושלמי הנ״ל סובר ר׳ יהודה כר׳ שמעון שיש קניין, כגירסא שלנו בתוספתא כאן, כפי שהעיר בר״ש הנ״ל. וכבר הראינו לעיל פ״א הי״ג על הגורם של המחלוקת בין הירושלמי והבבלי במסורת שיטת ר׳ יהודה.
92. אבל לא מישראל על של גוים ועל של כותי וכו׳. לפי גירסא זו משמע שהתנאים הללו סוברים שכותים גרי אריות הם, ולפיכך אין מעשרין משל ישראל עליהם. ואין לומר שהחשש הוא שמא חשב הכותי מתחילה לאכול את הפירות (והכותים מעשרים מה שהם אוכלים), ונמלך למכרם,⁠4 שאם כן למה מעשרין משל כותי על של כותי, לפי שיטתם. ובמנחות הנ״ל בכי״מ מפורש: ומשל כותים על של כותים וכו׳, ולא משל כותים על של גוים וכו׳. הרי לך שאין כותים כגוים לעניין מעשרות. ברם בהוצאות שלפנינו שם: ומשל גוים על של כותים, ומשל כותים על של גוים.⁠5
1. ומשאלת הירושלמי להלן שם: דלא כן מה נן אמרין, ר׳ מאיר ור׳ שמעון אין הלכה כר׳ שמעון (כלומר, אתמה) ברור שלא שנו כאן דעת ר׳ יוסי. ועיין במשנת תרומות פ״ג מ״ט, בירושלמי ובמלא״ש שם.
2. עיין דק״ס מנחות, עמ׳ 164, הע׳ צ׳.
3. ועיין בבלי ב״מ ק״א א׳. ועיין מ״ש ר״ב אשכנזי בשו״ת שלו סי׳ א׳, ד״ו ד׳ ע״א. ובפירוש ר׳ משולם לשקלים פ״א, עמ׳ 11, הביא את המחלוקת בברייתא שבמנחות כגי׳ שלנו, והוסיף: ועיקר הברייתא זו בתוספתא דמאי פ׳ הלוקח פירות.
4. כעין שיטת ר׳ אליעזר במשנתנו ולהלן הכ״ב.
5. ועיין בתוספ׳ שם ד״ה ר״י ור״ש. ועיין במשנת כלים פי״ז סמ״ה, בתוספתא שם ב״מ פ״ו ה״י, ירוש׳ ערלה פ״ג ה״ה, ס״ג סע״א, ומ״ש בתס״ר ח״ג, עמ׳ 53.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כב) אא׳ ר׳ שמע׳ שזורי מעשה שנתערבו בלי פירות טבלים ובאתי ושאלתי את ר׳ טרפון, גואמ׳ לי צא וקח דלך פירות מן השוק ועשר עליהן. ר׳ אליעזר האומ׳ ובשל כותים, כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן, זאין מעשרין מזה על זה, כך חמעשרין פירות כותי דמאי, ואין מעשרין מזה על טזה.
א. א׳ ר׳ שמע׳ שזורי | ד אמר רבי שמעון שיזורי.
ב. לי... טבלים | ד לו... טבלין.
ג. ואמ׳ | ד אמר.
ד. לך | ד חסר.
ה. אומ׳ | ד אוסר.
ו. בשל כותים | ד [אף] משל כותי.
ז. אין | ד ואין.
ח. מעשרין פירות כותי דמאי | ד עשו פירו׳ כותים ודאי [אחר רובן].
ט. זה | ד א סתום.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
אין פודין מעשר שני במקום היוקר כשער הזול אין פודין מבן לוי במקום היוקר כשער הזול.
ר׳ שמע׳ שזורי וכו׳. ירוש׳ פ״ה ה״ט, כ״ד סע״ד; בבלי מנחות ל״א א׳.
ר׳ אליעזר וכו׳. עיין במשנ׳ פ״ה מ״ט.
כשם שעשו וכו׳. ירוש׳ פ״ה סה״ט, כ״ה ע״א.
טבלים וכו׳. כלומר, טבל ודאי ברוב חולין, ומדאורייתא בטל ברוב. ועיין בבה״א.
אחר רובן וכו׳. כלומר, רובן מעשרין, ולפיכך אין מעשרין מזה על זה, שמא האחד הוא מן הרוב והשני מן המיעוט, או להפך.
כך מעשרין וכו׳. צ״ל כגי׳ ד: כך עשו פירו׳ כותים ודאי אחר רובן, ואין מעשרין וכו׳. וכ״ה בירושלמי. ופירושו שאף שעשו פירות כותי ודאי, אינו אלא מחמת שאנו הולכים אחר הרוב, ורובם מוכרים מה שייחדו מתחילה לשם מכירה, והם אינם מעשרים מה שהם מוכרים. ולפיכך אין מעשרין מזה על זה, מפני שאנו חוששים שמא האחד הוא מן הרוב, והשני הוא מן המיעוט (שחשב מתחילה לאכילה ועישר, ונמלך אח״כ למוכרו), וכמו שאמרנו לעיל לעניין דמאי.
93. א׳ ר׳ שמע׳ שזורי וכו׳. כפו״פ פ״ד, עמ׳ כ״ב, בשם התוספתא.
פירות טבלים. לפי פשוטו פירושו טבל ודאי שנתערב ברוב חולין, ולא היו לו פירות אחרים שיעשר מהם.⁠1 וכן מוכח מן הירושלמי (פ״ה ה״ט, כ״ד ע״ד). וכן פירש״י בלשון שני במנחות ל״א א׳.
94. וקח לך פירות מן השוק וכו׳. וכ״ה במנחות הנ״ל. ופירשו שם שלוקח מפירות ע״ה, ואעפ״י שחיוב דמאי דרבנן, הרי אף טבל וודאי בטל ברוב מדאורייתא, ונמצא מעשר מחיוב דרבנן על חיוב דרבנן. ועיין להלן חלה פ״ב ה״ב ומש״ש. ועיין בכפו״פ הנ״ל ובמה שהאריך בזה במל״מ פ״ה מה׳ תרומות הי״ז.
אבל בירושלמי הנ״ל גורס: צא ולוקחם מן הגוי וכו׳. והוא סובר שאין קנין ביד גוי, ונמצא שיש לו פרנסה ממקום אחר, ומפריש מן הודאי על הודאי, כשיטת התוספתא לעיל הי״ב. ובבבלי הנ״ל: איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי. קסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה מן הפטור על הפטור (כלומר, שבטל ברוב מדאורייתא). אבל הירושלמי סובר שטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא (עיין מ״ש לעיל הי״ב), והוי ליה מן החיוב על החיוב. ועיין מ״ש בנוע״י בסוגיית הירושלמי כאן.
94-95. ר׳ אליעזר אומ׳ בשל כותים כשם וכו׳. בד: ר׳ אליעזר אוסר אף בשל כותי. כשם וכו׳. ולפי גירסת ד יש לפנינו מעין פיסקא של משנתנו (פ״ה סמ״ט): ר׳ אליעזר אוסר משל כותים על של כותים. ואח״כ בא באור הדברים, ולפי גי׳ כי״ע דברי ר״א נסמכים לפיסקא של משנתנו, והוא נותן כאן טעם לדבריו. ובירושלמי כאן פ״ה ה״ט: אמר ר׳ יוחנן טעמא דר׳ לעזר כשם שעשו וכו׳. ומשמע שכ״ז לא היה לפניהם בברייתא.
95. דמאי אחר רובן אין מעשרין וכו׳. כלומר, כשם שעשו פירות ע״ה דמאי אעפ״י שרובן מעשרין, ואין מעשרין מזה על זה, משום שחוששין שאחד הוא מן הרוב ואחד הוא מן המעוט אף בפירות כותים כן. ועיין בירושלמי הנ״ל ובר״ש ובריבמ״ץ למשנתנו.
1. והוא לא רצה לעשות כדין התוספתא לעיל הי״ב, כדי שלא להפסיד פירות חולין הרבה.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כג) רבן שמעון בן אגמל׳ או׳ באף גבמקום שעשו פירות דכותי דמאי, כגון ירק השל כפר עותני, מעשר מהן על והטבל, אבל לא מן הטבל עליהן. זבמה דברים אמור׳ בלוקח מן השוק, אבל חבמוצא פירות לתוך ביתו, או ששילח לו טחבירו פירות, נוהג יבהם יאדמאי.
א. גמל׳ או׳ | ד גמליאל אומר.
ב. אף | ד חסר.
ג. במקום | ד במקו׳.
ד. כותי | ד הכותי.
ה. של כפר | ד שבכפר.
ו. הטבל | ד הטבלין (ב״פ).
ז. במה וכו׳ | ד בד״א.
ח. במוצא פירות לתוך | ד המוציא פי׳ בתוך.
ט. חבירו | ד חברו.
י. בהם | ד בהן.
יא. דמאי | ד א סתום.
תוספתא – דפוסיםפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם נתנן [הרי אלו חולין] שנאמר (במדבר יח) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו [כבר הן חולין] ואמר (מלאכי ב) שחתם ברית הלוי אמר ה׳ צבאות יתר על כן אמרו תרומתן אין תרומה ומעשרותיהן אינן מעשרות ולא עוד אלא שבקשו חכמים לקונסן להיות פירותיהן צריכין להפריש תרומה משלהן ועליהן הכתוב אומר (מיכה ג) ראשיה בשחד ישפטו וכהניה וגו׳ לפיכך הביא עליהן המקום שלש פורעניות כנגד שלש עבירות שבידם שנאמר (שם) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו׳.
כפר עותני וכו׳. מפני שחזקתן מישראל מן הגליל.
מהן על הטבל וכו׳. נראה שצ״ל: מהן עליהן. ועיין בבה״א.
בלוקח מן השוק וכו׳. כלומר, דווקא בהם עשו פירות כותי וודאי.
במוצא וכו׳. צ״ל: במוציא פירות מתוך ביתו, כלומר, מפירות שכנסן לאכילה.
97. אף במקום שעשו פירות כותי דמאי כגון ירק של כפר עותני וכו׳. לעיל פ״א הי״א שנינו: ר׳ יהודה אומ׳ כופת הישוב וכופת אנטיפטרס ושוק של פטרוס בראשונה היו דמיי מפני שחזקתן מהר המלך וכו׳, ועיין מש״ש. ולהלן בתוספתא גיטין פ״ה (פ״ז) מפורש: כפר עותני בגליל, ואנטיפרוס ביהודה (ועיין במשנה שם פ״ז ז׳). ולפ״ז ברור שגירסתנו (״דמאי״) נכונה, ועשו ירק כותים דמאי בכפר עותני, מפני שחזקתן מן הגליל, ואינו מפריש תרומה עליהן.
97-98. מעשר מהן על הטבל. נ״ל שצ״ל: מעשר מהן עליהם (ובכ״י נתפרדה התיבה ונשתבש: על הט, ופתר הסופר על הט, על הטבל), כלומר, אעפ״י שהפירות הן דמאי, מ״מ אמרו שמעשרים מפירות כותים על פירות כותים (כשיטת סתם משנתנו וכברייתא לעיל הכ״א), והלכו אחר רובם, ואנו מניחים ששניהם מן הרוב או שניהם מן המיעוט, כדי שלא לחלק בפירות כותים. ורשב״ג שינה בפירות כותים, אפילו במקום שעשו אותם דמאי. ועיין מ״ש להלן סהכ״ד.
98. אבל לא מן הטבל עליהן. והוא הדין שאין מעשרין מהן על הטבל, וחדא מינייהו נקט. וסובר רשב״ג שאין מעשרין מפירות כותים הללו שהן דמאי לא על של ישראל ולא על של גוים.
במה דברים אמור׳ בלוקח מן השוק. חוזר על עיקר הדין, כלומר אימתי עשו פירות כותי ודאי דוקא בלוקח מן הכותי ממה שמוכר בשוק, מפני שחזקתם שאינם מעשרים מה שהם מוכרים.
99. אבל במוצא פירות לתוך ביתו וכו׳. בד: אבל המוציא פי׳ בתוך ביתו וכו׳. וצ״ל: מתוך ביתו. וכ״ה הסיגנון להלן שביעית פ״ד הי״ב (בכי״ע): במה דברים אמורים במוציא פירות מתוך ביתו, או ששילח לחבירו פירות, אבל בלוקח מן השוק וכו׳. ובכי״ו שם: במוצא פירות בתוך ביתו וכו׳.⁠1 והפירוש ברור שאם הכותי הוציא את הפירות מתוך ביתו, דינו כישראל ע״ה שהרי הכותים מעשרים מה שהם אוכלים.
או ששילח לו חבירו פירות וכו׳. עיין מ״ש לעיל. וגם כאן הפירוש פשוט שאם הכותי חבירו שילח לו פירות דינו כישראל ע״ה, מפני שחזקתו ״ממאי דאכיל משגר ליה״ (עיין בבלי ע״ז ל״ט ב׳).
1. ועיין גם להלן תרומות פ״ד הי״ג ובמקבילה שבירושלמי שם.
תוספתא – דפוסיםפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כד) ר׳ אשמע׳ או׳ שלש בגזירות בדמאי. מעשה גשנכנסו רבותינו דלעיירות של כותים שעל יד ההדרך, הביאו לפניהם ירק, קפץ ר׳ עקיבא וועישרן ודאי. זאמ׳ לו רבן חגמליאל היאך מלאך טליבך לעבור על דברי יחביריך, או מי נתן לך רשות לעשר. יאיבא׳ לו וכי הלכה קבעתי בישראל, א׳ לו ירק שלי יגעישרתי. ידא׳ לו תדע טושקבעתה הלכה טזבישראל יזשעישרתה ירק שלך. יחוכשבא רבן גמליאל ביניהם עשה יטתבואה כוקיטנית כאשלהן דמאי, ושאר כל כבפירותיהם וודאי. כגוכשחזר רבן שמעון בן גמל׳ כדביניהם ראה שנתקלקלו ועשו כל פירותיהן ודאי.
א. שמע׳ או׳ | ד שמעון אמ׳.
ב. גזירות | ד גזרות.
ג. שנכנסו | ד שנתכנסו.
ד. לעיירות של כותים | ד לעיירו׳ של כותיים.
ה. הדרך הביאו | ד הירדן והביאו.
ו. ועישרן | ד ועשרו.
ז. אמ׳ | ד אמר.
ח. גמליאל | ד גמליאל [עקיבא].
ט. ליבך | ד לבך.
י. חביריך | ד חבריך.
יא. א׳ | ד אמר.
יב. א׳ לו | ד חסר.
יג. עישרתי | ד עשרתי.
יד. א׳ | ד אמר.
טו. שקבעתה | ד [לך] שקבעת.
טז. בישראל | א ביש׳.
יז. שעישרתה | ד שעשרתה.
יח. וכשבא... ביניהם | ד כשהלך... לביניהן.
יט. תבואה | ד תבואות.
כ. וקיטנית | ד וקטניו׳.
כא. שלהן | ד חסר.
כב. פירותיהם וודאי | ד פירותיהן ודאי.
כג. וכשחזר רבן שמעון בן גמל׳ | ד כשחזר ר״ג.
כד. ביניהם ראה שנתקלקלו ועשו | ד לביניהן וראה שנתלקלו עשה.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
מעשרין משל ישראל על של כותי ומשל כותי על של ישראל [ומשל ישראל על של נכרי ומשל נכרי על של ישראל] ומן הכל על הכל דברי רבי מאיר רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים [מעשרין] משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של כותים [ומשל נכרים על של נכרים] אבל לא משל ישראל על של כותים ולא משל כותים על של ישראל [ולא משל נכרים על של ישראל ולא משל ישראל על של נכרים] א״ר שמעון שזורי מעשה שנתערבו לי פירות טבלין באתי ושאלתי את ר׳ טרפון אמר לי צא וקח פירות מן השוק ועשר עליהן ר״א אוסר אף משל כותים כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן ואין [תורמים] ומעשרין מזה על זה כך עשו פירות כותים ודאי אחר רובן ואין [תורמים] ומעשרין מזה על זה.
מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים.
תדע וכו׳. עיין לעיל ברכות פ״א שו׳ 25.
עשה תבואה וכו׳. עיין לעיל פ״א שו׳ 32.
פירותיהן ודאי. מס׳ כותים פ״א ה״ו, הוצ׳ היגר, עמ׳ ס״ב.
הדרך. כלומר, מיהודה לגליל.
רשות וכו׳. ר״ג סבר שר״ע עישר על כל הירק שהביאו לפניהם.
א׳ לו ירק וכו׳. שמא צ״ל: והלוא ירק וכו׳.
100. מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים וכו׳. וכ״ה בכפו״פ פ״ה נ״ג ע״א ופ״ב עמ׳ ט״ז.⁠1 ובד: מעשה שנתכנסו וכו׳.
101. שעל יד הדרך. וכ״ה בכפו״פ פ״ב ופ״ה הנ״ל. ובד בט״ס: שעל יד הירדן. והפירוש ברור שהכונה היא לדרך מיהודה לגליל. עיין לעיל פ״א הי״א ומש״ש.
הביאו לפניהם ירק. להלן מעשרות פ״ב ה״א: מעשה שהלך ר׳ יהושע וכו׳, והיו בני עיירות מוציאין להן תאנין וכו׳. ובירושלמי שם (פ״ב ה״ג, מ״ט ע״ד; דמאי ריש פרק ג׳): והיו בני אותן העיירות מביאין להן פירות וכו׳. והכוונה שהוציאו (שהביאו) להם פירות מבתיהם (עיין ירוש׳ דמאי הנ״ל). ואף כאן הפירוש כן. וכבר אמרנו לעיל שהפירות שהכותי מוציא מביתו, ומה שמשלח לחבירו ישראל, אינם ודאי אלא דמאי.
קפץ ר׳ עקיבא ועישרן ודאי. ואעפ״י שאמרנו לעיל2 (שו׳ 97) שעיירות שעל יד הדרך לוקחים ירק מישראל, מ״מ הרי כאן הוציאו מבתיהם, וסובר ר״ע שכותים אינם מעשרים אפי׳ מה שהם אוכלים, ולפיכך עישרם ודאי, והפריש גם תרומה. ואפשר שעשה כן רק להפגנה בעלמא, כדי להראות את יחסו לכותים. ועיין במשנת שביעית ספ״ח, בר״ש ובר״ש סיריליאו שם.⁠3
103. א׳ לו ירק שלי וכו׳. המלים ״א׳ לו״ חסרות בד ובכפו״פ הנ״ל, ואולי צ״ל לפנינו: והלוא ירק שלי וכו׳.
104. וכשבא רבן גמליאל ביניהם. בד: כשהלך רבן גמליאל לביניהן. וכן בכפו״פ פ״ב (ד״ר ו׳ ע״ב. ובהוצ׳ לונץ תיקנו ע״פ התוספתא, ולא העתיקו את נוסח ד״ר): כשחזר ר״ג לביניהן. והכוונה לעיירות שבין הכותים (עיין תס״ר ה״ג סוף עמ׳ 53) שעל יד הדרך.
104-105. עשה תבואה וקיטנית שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהם וודאי. זו היא גזירה אמצעית. והטעם נתבאר לעיל פ״א הי״א: עכשיו רבותינו אמרו כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך כגון [אלו] התבואה והקטנית שלהן דמיי מפני שחזקתן מהר המלך ושאר כל פירותיהן ודאי. והפירוש הוא שהתבואה והקטנית שהכותים היו מוכרים בשוק חזקתם מהר המלך, אבל פשיטא שאף להם היו פירות וקיטנית משלהם אלא שלא היה להם מספיק למכירה, ולפיכך כל התבואה והקטנית היא בחזקת דמאי, מפני שאם אנו חוששים שמא הוא מוכר מפירות מכנסו, אנו תולים שהוא מוכר אותם עכשיו ע״פ הדחק, ומתחילה חשב לאכול אותם, והן כפירות ישראל ע״ה. ואם הוא מוכר לסחורה ממה שלקח, הרי חזקתן שבאו מישראל, ולפיכך כולן דמאי. ועיין גירסת כפו״פ שנעתיק להלן.
105-106. וכשחזר רבן שמעון בן גמל׳ ביניהם ראה שנתקלקלו וכו׳. בד: כשחזר ר״ג לביניהן וראה שנתקלקלו וכו׳. ובכפו״פ הנ״ל (בד״ר): כשחזר ר״ג לביניהן וראה אותן שנתקלקלו עשה כל פירותיהן ודאי. כשהלך רשב״ג לביניהן וראה אותן שנתקלקלו עשה תבואות וקטניות שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהן ודאי. וכנראה שיש כאן עירבוביא של שני נוסחאות. ולהלן שם פ״ה עמ׳ נ״ג (ד״ר ט״ז ע״א): קפץ ר׳ עקיבא ועשאו ודאי. ואף ר״ג שהיה עמו עשה לבסוף כל פירותיהן ודאי. ולהלן תרומות פ״ד סהי״ב מפורש שרשב״ג סובר שכותי כישראל. ועיין מש״ש. ועיין לעיל רהכ״ג.
106. ועשו כל פירותיהן ודאי. בד: עשה וכו׳. ומכיוון שהטעם תלוי בקלקול, נראה שעשו את פירותיהן ודאי, אפילו אלה שמוציאים מתוך בתיהם, ומה שמשלחים לחביריהם ישראל, מפני שאינם מעשרין אפילו מה שהן אוכלים. ולפיכך עשו את כל פירותיהן ודאי, ואפילו בעיירות של כותים שעל יד הדרך, מפני שאנו חוששים שמא הוא מוכר ממכנסו, וממה שחשב להכניס לביתו לאכילה. ועיין מס׳ כותים פ״א ה״ו, הוצ׳ היגר עמ׳ ס״ב.
1. אלא שבפ״ב שם חסרות המלים ״של כותים״ בטעות.
2. עיין לעיל פ״א שו׳ 32. ומחילה היה אף ירק שלהם דמאי. עיין להלן.
3. ועל קפיצת ר״ע, עיין גם לעיל ברכות פ״ד הט״ו, ולהלן ביצה פ״ב הי״ב ובמקבילות.
תוספתא – דפוסיםמקבילות במשנהמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
 
(כה) עציץ נקוב חייב אבמעשר בותרומתו אינה מדמעת ואין חייבין געליה חומש.
סליק פירקא
א. במעשר | ד במעשרות.
ב. ותרומתו אינה מדמעת | ד תרומתן ואין מדמעות.
ג. עליה | ד עליהן.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטהעודהכל
רשב״ג אומר במקום שעשו פירות כותים [דמאי] כגון ירק שבכפר עותני מעשר מהן על הטבלין אבל לא מן הטבלין עליהן. בד״א בלוקח מן השוק אבל המוצא פירות בתוך ביתו או ששילח לו חבירו פירות נוהג בהן דמאי.
ר״ש אומר שלש גזירות בדמאי מעשה שנתכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הירדן והביאו לפניהם ירק קפץ ר׳ עקיבה ועשרו ודאי אמר לו רבן גמליאל עקיבה היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך או מי נתן לך רשות לעשר אמר לו וכי הלכה קבעתי בישראל ירק שלי עשרתי אמר לו תדע [לך שקבעת הלכה] בישראל שעשרת ירק שלך כשהלך רבן גמליאל לביניהן עשה תבואות וקטניות דמאי ושאר כל פירותיהן ודאי כשחזר ר׳ גמליאל לביניהן וראה שנתקלקלו עשה כל פירותיהן ודאי.
עציץ נקוב וכו׳. ירוש׳ כלאים ספ״ז ל״א ע״א; חלה פ״ב סה״ב, נ״ח ע״ג. ועיין פ״ה מ״י.
עציץ נקוב וכו׳. צ״ל: עציץ שאינו נקוב וכו׳, כגי׳ בעל כפו״פ כאן, וכ״ה בירושלמי, ועיין בבה״א.
עציץ נקוב חייב וכו׳. וכ״ה בד. אבל בכפו״פ פל״ו (עמ׳ תקכ״ב, ד״ר ר״ח ע״ב): תוספת ספ״ה עציץ שאינו נקוב חייב במעשרות, תרומתו אין מדמעת, ואין חייבין עליהם חומש, וכן מפורש בירושלמי:⁠1 תני עציץ שאינו נקוב מעשרותיו מהלכה, ותרומתו אינה מדמעת, ואין חייבין עליה חומש. ועיין במשנתנו פ״ה מ״י. ובירושלמי שם: עציץ עשו אותו ספק. והתנינן עציץ נקוב מקדש בכרם, ושאינו נקוב אינו מקדש. ויקדש (כ״ה בכי״ר) בכרם מספק? והנה משאלת הירושלמי: ויקדש בכרם מספק, מוכרח שהשאלה היא על עציץ שאינו נקוב, ומכאן שאף תחילת המאמר ״עציץ עשו אותו ספק״ פירושו עציץ שאינו נקוב. וכן פירש בפ״מ כאן במקומו. אבל במה״פ כלאים ספ״ז הנ״ל ד״ה תני פירש את הירושלמי כאן ע״פ הגירסא המשובשת של התוספתא בדפוסים ובכי״ע, והיינו שהדברים הולכים על עציץ נקוב. וזהו מפני שהיתה לפניו בירושלמי דמאי רק נוסח הדפוס, אבל ע״פ הגירסא הנכונה של כי״ר, אין לפרש אלא בעציץ שאינו נקוב, וכגי׳ הברייתא בירושלמי כלאים וחלה וגי׳ בעל כפו״פ בתוספתא כאן. ועיין מ״ש להלן.
107. ותרומתו אינה מדמעת ואין חייבין עליה חומש. בד: תרומתן ואין מדמעות ואין חייבין עליהן חומש. וצ״ל: תרומתן אין מדמעת וכו׳. ופירש בשירי מנחה בשם פי׳ כת״י שכ״ז חוזר על הכותים, אחרי שעשאום כגוים, ופי׳ שתרומת הכותים אין מדמעת, ורצה לסרס את הנוסח ולגרוס בסוף: עציץ נקוב חייב במעשר, כלומר מדאורייתא. וכ״ז דחוק מאד, ועיין במשנת תרומות ספ״ג, והנכון כלפנינו, עיין מ״ש לעיל. ובגיטין ס״ה א׳ מבואר שבמע״ש של עציץ שאינו נקוב חייב בחומש. ושמא היא בשיטת ר״מ, ועיין בר״ש דמאי פ״א מ״ב.
1. כלאים ספ״ז, ל״א ע״א; חלה פ״ב סח״ב, נ״ח ע״ג.
תוספתא – דפוסיםמסורת התוספתאפירוש קצרתוספתא כפשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

דמאי ה – זרעים, מועד, נשים, ב"ק, ב"מ, ב"ב – מהדורת הרב שאול ליברמן על פי כתב יד וינה 20 (= ב), עם שינויי נוסחאות מכתב יד ערפורט (ברלין 1220) (= א), קטעי גניזה (= ג), ודפוס ראשון (= ד), ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), שאר סדרים על פי דפוס וילנא, תוספתא – דפוסים דמאי ה – על פי דפוס וילנא, מקבילות במשנה דמאי ה – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, מסורת התוספתא דמאי ה – מהדורת הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), פירוש קצר דמאי ה – פירוש הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), תוספתא כפשוטה דמאי ה – פירוש הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות)

Demai 5, Tosefta Printings Demai 5, Mishna Parallels Demai 5, Masoret HaTosefta Demai 5, Tosefta Short Commentary Demai 5, Tosefta Kifshutah Demai 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×