1. אין מקבלין פקדונות, לא מן הנשים וכו׳. כל הברייתא בירושלמי פ״ט הי״א, ז׳ ע״א (והרישא גם להלן שם פ״י ה״י, ז׳ ע״ג) ובבבלי ב״ב נ״א ב׳ ואילך. ועיין מ״ש פרופ׳ בעז כהן בספרו Jewish and Roman Law ח״א, עמ׳ 206. והברייתא נסמכה למשנתנו פ״י מ״ט: אין לוקחין מן הרועים וכו׳, אבל לוקחין מן הנשים (ועיין להלן שורה 14) וכו׳, ואמרו כאן שלכתחילה אין מקבלין מהן פקדונות מפני החשד, שהן אינן שלהן. ועיין רשב״ם ותוספות בב״ב שם.

ולא מן הקטנים. וכ״ה בירושלמי הנ״ל. ובבבלי הנ״ל: ולא מן התינוקות. ומדברים בתינוקות שלא הגיעו לעונת הפעוטות, עיין ביד רמה ב״ב נ״א סע״ב, ברשב״א ובריטב״א שם. ואף כאן החשש שמא גנב משל אביו.

2. קבל מן האשה יחזיר לאשה. שהרי מחזיר למקום שלקח, ועיין ביד רמה, בחי׳ הרמב״ן, בריטב״א ב״ב ובשאר ראשונים שם.

מתה יחזיר לבעלה. שהרי הוא יורשה. ואם נתגרשה מחזיר ליורשיח, ואין מחזיקים אותה לגנבת.⁠¹

3. קבל מן הקטן, עושה לו בהן סגולה. מת יחזיר לאביו. וכ״ה בבבלי הנ״ל, אלא ששם ליורשיו, והיא היא, שהרי לקטן אין בנים, והאב, אם הוא חי, הוא הקרוב ביותר. ובירושלמי הנ״ל: מת יחזיר לאביו, ועושה בהן סגולה. והמשפט האחרון עולה על הרישא, על ״יחזיר לקטן״. ואם החזיר לקטן עצמו (בלי סגולה) שיטת הרמ״ה היא שלא יצא ידי השבה, שהרי אפילו באבידה צריך מקום המשתמר (ב״ק נ״ז א׳, ב״מ ל״ז א׳), ויש חולקים (חי׳ הרמב״ן, ועיין בריטב״א שם).

4. אם אמרו בשעת מיתה ינתן לפלני, שהן שלו, יעשה מפורש בפירוש. בד: מפורש כפירוש. והבן וכו׳. וברור שהוי״ו של ״והבן״ שייכת למעלה, וצ״ל: מפורש כפירושו. הבן וכו׳. וכ״ה בכי״ע ולהלן שורה 6, בכל הנוסחאות. והנה ביטוי זה נמצא בתוספתא עוד שלש פעמים. ולהלן ב״מ פ״א הי״ט, שורה 56 (בכל הנוסחאות): מפורש כפירושו, וכ״ה בר״ח מ״ב ב׳. ולהלן ב״ב פ״ט ה״ב, שורה 8, בכי״ו: מפורש כפירושו... מפורש כפירושו, וכ״ה בתשובת ר׳ נתן בר״מ בס׳ התרומות ש״ו ח״ד סי׳ ב׳ (בבבא השנייה). ובכי״ע בב״ב שם: מפורש כפירושו... מפורש כפירושה. וביד רמה ב״ב נ״ב ב׳ (סוף סי׳ רי״ד): מפורש בפירושו... מפורש בפירושה, עיי״ש מה שמדייק מלשון זו. ובירושלמי כאן פ״ט הי״א הנ״ל: יעשה פירוש לפירושו. אבל בכיר״ז: מפורש כפירושו. וכן בעיטור פקדון הוצ׳ רמא״י, ע״ה ע״א, מעתיק בשם הירושלמי: מפורש כפירושן.⁠² ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי, 218 ע״א: של פלוני הן, ולאורך הגליון הושלם (כנראה ע״י הסופר עצמו): יעשה כפירושן. ומכאן יוצא לנו שברוב רובן של נוסחאות א״י הגירסא היא: יעשה מפורש כפירושו.
והנה הדיבור ״יעשה מפורש כפירושו״ הוא בעצמו זקוק לפירוש. ותמוה למה לא אמרו נאמן, וכמו שכתב ביד רמה על התוספתא בב״ב פ״ט ה״ב הנ״ל: ליתני נאמן, דקי״ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (בבלי פסחים ג׳ ב׳ ומקבילה) וכו׳. ולא עוד אלא שאפשר לפרש ״יעשה מפורש כפירושו״ בשני דרכים. א׳. ייעשה (בנפעל) מפורש כפירושו, והיינו פירושו שפירש עכשיו שהחפץ הוא פקדון בידו (״שהן שלו״) ייעשה מפורש מאליו, וממילא מחזירין למפקיד. ב׳. יעשה מפורש כפירושו, שעליו לברר את הדבר, או ייעשה ע״י הדיין פירוש כפירושו, שיקיים את דבריו. ונראה שבזה הסתפקו בבבלי ב״ב נ״ב א׳ הנ״ל: יעשה כפירושן, ואם לאו³ יעשה פירוש לפירושן. וברור מן הסוגיא להלן שם ש״יעשה פירוש לפירושן״ כוונתו שאנו מבררים אם פירושן (״שלו הם״) נכון. במלים אחרות, יש כאן מחלוקת⁴ בפירוש ״יעשה מפורש כפירושן״, אם הפירוש שלהן נעשה ממילא, או שצריך לעשות פירוש וברור לפירושן, עיין ביד רמה הנ״ל.
ואמרו בבבלי שם: דביתהו דרבה בר בר חנה⁵ כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרת׳ בני ברת⁶ אתא לקמיה דרב, אמר ליה אי מהימנא לך עשה כפירושה, ואי לא, עשה פירוש לפירושה וכו׳. ועיין בראשונים שם, וכן לעיל שם, מה שפירשו בעניין ״פירוש לפירושה״. ובירושלמי כאן פ״ט הנ״ל: כהדא איתת דר׳ בא בר חנא⁷ מידמכא אמרה אהן קידושא⁸ דברתי, והוא אמר לית הוא אלא דידי, אתא עובדא קומי רב אמר אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה. ברור שלפנינו בדיוק אותו המעשה שבבבלי, ולאו בפיקדון עסיקינן אלא שרבה בר חנא טען שהנזם הוא בוודאי שלו, משום שמניין לה כסף? ולא נזכר כאן כלל פירוש לפירושה, אלא שאין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה, וע״ז אמרו בירושלמי ״כהדא״, כלומר, לפיכך וכולן שאמרו בשעת מותן וכו׳ יעשו מפורש כפירושן, משום שאין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה, והוא שלא כדעת הרשב״ם וסייעתו ש״בשעת מיתתן״ לאו דווקא, עיי״ש. וכבר השיגו עליו מן הירושלמי כאן.
סוף דבר, משיטת בני א״י מוכח שהשתמשו בדיבור זה⁹ משום שעבד ואשה ותינוק שהפקידו, ולא אמרו מניין להם הפקדון, הדבר תמוה וסתום, שהרי ע״פ רוב אין להם מעות משלהם, אבל אם אחר כך פירשו את הדבר ״שהן שלו״, כלומר אין הכסף שלנו, יעשה מפורש כמו שפירשו, ואנו מאמינים לפירושם. ובבבלי מסורת אחרת, ופירשו ״מפורש כפירושם״ שאנו עושים פירוש לפירושם (״שהן שלו״) ופעמים אנו אומרים שנותן ליורשים (כפירוש רוב הראשונים), או מעכבם לעצמו (כפירוש בעל תוספות רי״ד), ואין סומכין על פירושן, וכמו שכתבנו לעיל, ופעמים עושים מפורש כמו שהם פירשו.

4-5. הבן שנושא ונותן משל אביו, וכן העבד שנושא ונותן משל רבו, הרי הן של אב וכו׳. להלן ב״ב פ״ט ה״ב: הבן שנושא ונותן בשל אביו, אע״פ שהשטרות ואונות יוצאין על שמו הרי הן של אביו, ואם אמ׳ מה שירשתי משל בית אבי אבא הן, או משל בית אבי אמא הן, יעשה מפורש כפירושו. האשה שנתנה (צ״ל: שנשאה, כבשאר נוסחאות) ונתנה בשל בעלה וכו׳ משל בית אבי אמה הן, יעשה מפורש כפירושו (בכי״ע: כפירושה). אבל לפי הנוסח שבבבלי ב״ב נ״ב ב׳ אינם נאמנים. ובפירוש הרמ״ה נ״ב ב׳ סוף סי׳ רי״ד פירש את התוספתא שהם צריכים לעשות מפורש כפירושם, כלומר, עליהם להביא ראייה. וכן פירש גם ר׳ נתן בר׳ מאיר בס׳ התרומות ש״ו ח״ד סי׳ ב׳, עיי״ש. ואין סתירה בין התוספתא והבבלי. אבל פירושיהם דחוקים, וקשה להשלים בין התוספתא והבבלי. ועיי״ש בב״ב נ״ב א׳ במחלוקת רב ושמואל. ועיין להלן ב״מ פ״א הי״ט ומש״ש.
וכנראה שיש כאן שתי שיטות, שכבר נחלקו בהן התנאים, והתוספתא היא בשיטת ר׳ חייה. ובירושלמי¹ מסופר באריסו של בר זיזא שהפקיד ליטרא זהב אצל אדם אחד, לבסוף מתו בר זיזא ואריסו, ופסק ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי שיתנו את הזהב ליורשיו של בר זיזא, משום ״מאן דהוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא אינון״. אבל ר׳ חייא חלק עליו ופסק שינתנו לבניו של האריס משום ״אית בר נש דלא בעי מפרסם נפשיה״ (כן הוא בשבועות). ועיין בבלי סנהדרין כ״ט ב׳. ור׳ ישמעאל בר׳ יוסי דן את האריס כנושא ונותן בתוך הבית (ועיין בתוספות נ״א סע״ב), וחזקה הוא שהכל הוא של בעל הבית, והוא לא היה נאמן לומר שהוא שלו, כשיטת הברייתא שבבבלי הנ״ל, וכשיטתו של רב שם נ״ב א׳. אבל לשיטת התוספתא והירושלמי בשיטת ר׳ חייא יכול היה לטעון שלי היא, והוא הדין באח הנושא והנותן ובאשה וכו׳, וכדברי שמואל נ״ב א׳, ואם מת, ינתן ליורשיו,⁠² אבל אם אמר בשעת מיתה ינתנו לפלוני שהן שלו, יעשה מפורש כפירושו, ולא ינתנו ליורשי האב ולרבו של העבד. ויש כאן אומדנא, עיין מ״ש להלן בסמוך, ד״ה וברי״ף.

7. האומ׳ תנו מאתים דינר לבית הכנסת, תנו ספר תורה לבית הכנסת וכו׳. כל הברייתא בה״ג (בשם התוספתא) ה׳ צרכי ציבור מ״ו ע״ג, הוצאת הר״ע הילדיסהיימר, עמ׳ 228, רי״ף ב״ב פ״ג סי׳ תשל״ה (נ״י שם), רשב״ם ב״ב מ״ג ב׳, ד״ה זה, ריטב״א שם (בשם הרי״ף), עיטור ח״א סוף פקדון הוצ׳ רמא״י ע״ה ע״א, או״ז ח״א ה׳ צדקה סי׳ י׳, ח׳ ע״א, פיסקי ריא״ז ב״ב פ״א (ב״מעט דבש״ של ששון, עמ׳ ל״ט), פירוש קדמון לב״ב, הוצ׳ הרשלר, עמ׳ ע״ג, שו״ת מהר״מ בר ברוך סי׳ שמ״ג, סי׳ ת״ק, סי׳ תרצ״ג, הוצ׳ מק״נ, עמ׳ 237, סמ״ג עשין קס״ב, ר״ז ע״ג, מאירי מגילה פ״ד לפני המשנה השנייה (ל״ו ע״א), ב״ב, עמ׳ 249, מרדכי מגילה פ״ד סי׳ תתכ״ה, ב״ב פ״א סי׳ תצ״ה, רא״ש שם פ״ג סי׳ נ״ו, הגהות אשרי שם סי׳ מ׳, כפו״פ פמ״ד, עמ׳ תקפ״ט, רבינו ירוחם מישרים נתיב כ״ד (קרוב לסופו), שו״ת הר״ן סי׳ ע״ה (ד׳ קושטא סי׳ פ״ג), אגודה ב״ב סי׳ צ״ג, שו״ת הרשב״ש סי׳ קמ״ג וריש סי׳ ש״ז. ועיין בפיסקי ריקנטי סי׳ נ״ד, ודבריו נובעים משו״ת מהר״מ ב״ב הוצ׳ מק״נ סי׳ רל״א, עמ׳ 237 הנ״ל. ועיין בשו״ת שלו ד׳ פראג סי׳ ת״ק הנ״ל.
ופסקה הר״מ בספ״ז מה׳ מתנות עניים, וביו״ד סי׳ רנ״ה סעיף ד׳ ובחו״מ סי׳ רנ״ג סעיף כ״ג ובסמ״ע שם ס״ק נ׳ ובש״ך שם ס״ק ל״ג.
וברי״ף ב״ב פ״ג סי׳ תשל״ה הנ״ל: תשלום תוספתא האומר תנו מאתים וכו׳. וכ״ה בעיטור הנ״ל. ובהגהות הב״ח על הרי״ף שם: פירוש תוספתא בפרק הגוזל בתרא מתחלת בראשה אין מקבלין פקדונות¹ כו׳ וזה תשלומה. ובפירוש קדמון לב״ב, עמ׳ ע״ג הנ״ל: תשלום העניין מהתוספתא האומר תנו מאתים וכו׳. ולפי הבבלי בב״ב שם שעושין פירוש לפירושן, והיינו אומדין אם הם נאמנין, או עשירים, והוא כעין שודא דדייני, המשך הברייתות מובן, ואף כאן אנו אומדין את דעתו של האומר. ואף לפי שיטת התוספתא והירושלמי עלינו לבאר את המשך הברייתות מעין זה. עיין מ״ש לעיל בסמוך, שורה 4–5, סד״ה וכנראה.

8. לבית הכנסת הרגיל בו. עיין מ״ש להלן ב״ב פי״א הי״ג, ד״ה ולעיל ב״ק.

9. תנו מאתים דינר לעניים וכו׳. בה״ג סוף כתובות ע״ד ע״ד, רי״ף (נ״י), רשב״ם, עיטור, או״ז, פיסקי ריא״ז, פירוש קדמון לב״ב, שו״ת מהר״מ בר ברוך, סמ״ג, מאירי ב״ב, מרדכי ב״ב, רא״ש, הגהות אשרי, כפו״פ ואגודה הנ״ל. ועליהם יש להוסיף תשובת ר״י הזקן באו״ז ה׳ צדקה סי׳ כ׳, ט׳ ע״א (= שו״ת מהר״מ ב״ב סי׳ תע״ד, תשובות מימוניות השייכות לס׳ קניין סי׳ י״ט, הגהות מרדכי ב״ק פ״ב סי׳ ר״ג, מרדכי ב״ב פ״א סי׳ תצ״ד).

ר׳ אחא אומ׳ לעניי כל ישראל. וכ״ה בה״ג, רשב״ם, תשובת ר״י הזקן ובכמה מן הראשונים הנ״ל. ועיין גם בהגהת הב״ח על הרי״ף הנ״ל בשם הגהה באלפס ישן. אבל בעיטור ובכפו״פ הנ״ל: ר׳ אחא אומר ינתנו לעניי עולם. ועיין במה שהארכתי לעיל ח״ח (גיטין), עמ׳ 823 ואילך.

10. האומר תנו שדה פלני לעניים, לקט שכחה ופיאה לעניי אותה העיר וכו׳. כל הראשונים שהביאו את הברייתות כאן דלגו על בבא זו (ויש שדלגו גם על דברי ר׳ אחא, משום שאין הלכה כמותו). ויפה פירש בח״ד שבבא זו היא מדברי ר׳ אחא שהשדה היא לעניי כל ישראל, וממילא מותרים עניי העיר בלקט שכחה ופיאה, אבל לת״ק השדה לעניי העיר, ואסורים בלקט שכחה ופיאה של שדה זו (עיין פאה פ״ה מ״ה ומ״ו).

11. הבן שהיה אוכל משל אביו וכו׳. רשב״ם, תשובת ר׳ אביגדור כ״ץ בשבה״ל, הוצ׳ חסידה, (ירושלים תשכ״ט), עמ׳ 253, או״ז, מהר״מ ב״ב סי׳ תרצ״ג, סמ״ג, מאירי ב״ב, מרדכי ב״ב, הגהות אשרי ונ״י הנ״ל, רשב״א סוף ב״ק, ד״ה תוספתא, וחולין ו׳ ב׳, ד״ה והתניא, שו״ת שלו ח״ב סי׳ רס״ח ח״ג, סי׳ שע״ג, מאירי ב״ק, עמ׳ 338, רבינו ירוחם מישרים נתיב ל״א ח״ד, חי׳ הר״ן חולין ו׳ ב׳, ד״ה השתא. ועיין בחידושיו לגיטין ס״א סע״ב ולב״מ כ״ב סע״א. ועיין בטיו״ד סי׳ רמ״ח.

12. קוצה ונותן וכו׳. וכ״ה בד וברוב הראשונים הנ״ל. ובכי״ע: קוצץ ונותן וכו׳. וכ״ה במאירי ב״ב, עמ׳ 248 הנ״ל (אבל בב״ק: קוצה), ובנ״י ב״ב סי׳ תשל״ה הנ״ל, ובשטמ״ק ב״ק (שנתפרסמה בסיני ספר יובל, עמ׳ צ״ט) בשם הרשב״א. אבל ברשב״א שלפנינו: קיצה.

ונותן פרוסה וכו׳. בתשובת ר׳ אביגדור כ״ץ ובשו״ת מהר״מ ב״ב סי׳ תרצ״ג הנ״ל (בד׳ פראג) וברבינו ירוחם הנ״ל בטעות: ונותן פרוטה. ובאו״ז ח״א ה׳ צדקה סי׳ י׳ הנ״ל העיר: ובברייתא דבן עזאי (דרך ארץ רבה פ״ט, הוצ׳ היגר, עמ׳ 234) מצינו אורחין הנכנסין אצל בעה״ב אינן רשאי⁠[ן] ליתן מלפניהם כלום, לא לבנו של בעה״ב, ולא לעבדו ולא לשלוחו אלא אם כן יטול רשות מבעה״ב. ועיין בבלי חולין צ״ד א׳, ומ״ש ע״ז בב״י טיו״ד סי׳ רמ״ח. ועיין מ״ש לעיל ח״ה (יו״ט), עמ׳ 1014.

13-14. לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכו׳. פיסקא ממשנתנו פ״י מ״ט. וכל הברייתא בבבלי קי״ט א׳ בשינויים קלים.

16. גבאי צדק׳ וכו׳. בבלי הנ״ל.

17. אין לוקחין מן הבדדין לא שמן במועט, ולא זתים במועט. בבבלי הנ״ל (בכי״מ ועוד): לא זיתים במועט ושמן במועט בגליל העליון. ופירש רש״י: שהשמן שם ביוקר. והוא תמוה, שהרי שם היה מקום השמן, והיה בזול, עיין ספרי וזאת הברכה פיס׳ שנ״ה, עמ׳ 420, בבלי מנחות פ״ה ב׳ ובמקבילות ובהערות בספרי שם. ואפשר שמפני ריבוי השמן היו חשודים לגנוב. ועיין בחי׳ הראב״ד, עמ׳ של״ח, בפירוש דברי רשב״ג שלהלן, וכנראה שפירש ברישא כמו שכתבנו.

18-19. לוקחין מן הנשים זתים בגליל העליון וכו׳. בבבלי הנ״ל: לוקחין מנשים זיתים במועד¹ בגליל העליון וכו׳. ובכי״ע חסר כאן ״בגליל העליון״, כשם שאינו ברישא בכל נוסחאות התוספתא.

20. הבן שמוכר בשוק וכו׳. כלומר, מכיון שמוכר בפרהסיא, אין לחשוש שמא גנבו את הסחורה. עיין ברש״י למשנתנו קי״ח ב׳, ד״ה ועגלים. ועיין להלן בסמוך.

21. וכל שאמרו להטמין, אסור. כלומר, אפילו אם מוכרין בפרהסיא. ובכי״ע: וכולן שאמרו וכו׳. וכ״ה במשנתנו פ״י מ״ט.

שומר פירות יושב ומוכר וכו׳. בבלי קי״ט א׳.

22. וטורטני לפניו. ופירש״י: מאזנים גדולים (עיין במלים שאולות מלשון יון ורומא לקרויס, עמ׳ 259) וכו׳, דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום.

23. אין לוקחין מן הרועין לא מן עזין וכו׳. המלה ״מן״ נמחקה ע״י נקודות.⁠¹

23-24. אבל לוקחין מהן תפארין, שהתפארין שלהן. בד: תפורין, שהתפורי׳ שלהן. וכ״ה בכי״ע. ובבבלי הנ״ל: תפורין, מפני שהן שלהן. ופירש״י: בגדים תפורים, דאי נמי נגנבו קנוהו בשינוי. וכנראה שע״פ פירוש רש״י העתיקו הראשונים² מן התלמוד: בגדים תפורים. אבל וודאי גמור הוא שבתלמוד עצמו לא היה כתוב ״בגדים״. ובחי׳ הראב״ד פירש שהתלושים היו תפורים אחד לשני, ויש בהן כשיעור ארבע וחמש, לוקחין מפני שגנב לא היה טורח לחברם, עיי״ש סוף עמ׳ של״ז. ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי 58 ע״ב: תנו רבנן בסוף תוספת בבא קמא דנזיקין אין לוקחין מן הרועין וכו׳ אבל לוקחין מהן בגדים תפורים וכו׳, והעתיק את הבבלי (ע״פ פירש״י), והראה את מקור הברייתא, כדרכו.
ובחידושי הרשב״א קי״ח ב׳:⁠³ גם בתוספ׳ נראה שתפורין אינן מלשון תפור אלא מין הוא שנוטלין מתוך הצמר, ושהוא דבר שאין הבעלים מקפידין עליו, או דבר אחר שנוהגין הרועים להנהיג בו הבהמות, שכך שנו בתוס׳ אין לוקחין מן הרועים עזים ולא גזים ולא תלושין של צמר, אבל לוקחין מהם תפורים שהתפורין שלהם. ובס׳ המקח והממכר לרב האיי ריש שער ח׳ מעתיק מן הבבלי: תפרי. ומסתבר שאין ״תפורין״ אלא מחוברים ומקושרים (מחמת הזוהמא), עיין תס״ר ח״ד (טהרות), עמ׳ 62, לשורה 20. וכן בבבלי עירובין פ״א א׳: תפרה בקיסם וכו׳.⁠⁴

24. חלב וגבנה במדבר, אבל לא ביישוב. וכ״ה בברייתא בבבלי הנ״ל. אבל בחי׳ הראב״ד, עמ׳ של״ח מעתיק להפך, ומפרש שבמדבר חשודים לגנוב יותר ממה שראוי להם. וכן מעתיק בחי׳ הרשב״א הנ״ל ובמאירי (עמ׳ 338) משמו.

25. ארבע וחמש גזין. וכ״ה בבבלי הנ״ל. וכתב בחי׳ הרשב״א קי״ח ב׳ הנ״ל: ונראה שהוא ז״ל (כלומר, הראב״ד) אינו גורס בברייתא ולוקחין מהן ד׳ וה׳ גיזין, אבל בספרים שלנו גורסין כן, ולפי גירסת הספרים שלנו רישא בשתים ושלש וסיפא בארבע וחמש וכו׳ אלא שבתוספתא מצאתי כן, כמו בספרים שלנו.

26. לוקחין מהן ביאתות וכו׳. וכן בבבלי בכי״מ. ובד, בכי״ע ובבבלי: בייתות, והיא היא. ועיין במשנתנו סוף ביצה, ומ״ש לעיל ח״ה, עמ׳ 1016.

28-29. אין שוכרין בהמה מן הרועים וכו׳. שהרי אין להם רשות לא להשכיר ולא להשאיל, ופשוטה היא.

30-31. הן עצמן מותר לישתמש בהן. וכלים הנמכרין לשם חדשים אסור לישתמש בהן. וכ״ה בד. אבל בכי״ע חסר ״מותר לישתמש בהן. וכלים הנמכרין לשם חדשים״, ומסתבר מאד שיש כאן השמטה מוטעית ע״י הדומות. ולפנינו הלכה חדשה שאומן מותר לו להשתמש בכלי שהכין לבעל הבית. ועיין בח״ד ובמנ״ב. ושמא היו האומנין נוהגין כן באותו מקום, כדי לבחון את טיב הכלי, ופעולת השימוש על הכלי. ועיין בבלי ב״מ ל׳ א׳. ומתוך הלשון ״כלים הנמכרין לשם חדשים״, משמע שבעה״ב הזמין את הכלים על מנת למוכרן (עיין בבלי ב״ב מ״ו א׳), ולפיכך משתמש בהם, כדי שישגיחו בהם הקונים בשעת השימוש, אבל אם הכלים נמכרין כחדשים, שמעולם לא נשתמשו בהם, אסור לו לאומן להשתמש בהם.

31-32. לא קוצין, ולא עורין, ולא פאנקנין וכו׳. בד: לא קוצין ולא עירין ולא סאנקנין. ובכי״ע: לא קוצין ולא אירין ולא פאניקנין. ובבבלי קי״ט ב׳: לא אירין ולא נירין ולא פונקלין (בכי״מ: פונקנין, ובכ״י ה׳: פונקין, עיין דק״ס). והנה ״קוצין״ מצויה בתלמוד יחד עם נימין וגרדין (סוכה ט׳ א׳, מנחות מ״ב ב׳). ופירש״י: חוטין שנתקו בשתי וכו׳. ועיין בפי׳ ר״ח בסוכה שם. ועירין, או אירין, הם כמין מוכין, חתיכות קטנות מן הצמר וכו׳, כמו שפירש ר״ח בשבת צ׳ ב׳, ועיין רש״י כאן ובפיה״ג לכלים פכ״א, עמ׳ 57, ובהערות מהרי״ן אפשטין שם. ונירין שבבבלי כאן הם נימין כמו שפירש״י. ועיין ערוך ערך ברקא, ובאים יחד עם קוצין בבבלי סוכה ומנחות הנ״ל. ובפיה״ג הנ״ל העתיק מן הבבלי: לא עירין, ולא נימין, והיא היא. ופונקלין פירש״י כאן: טריימש, trames. ובס׳ Corpus Glossariorum Latinorum של Goetz ה״ב, עמ׳ 588 שורה 55: Panucula trama, ועיי״ש ח״ז עמ׳ 45. ועיין במילונו של קרויס למלים שאולות וכו׳, עמ׳ 429. והיטיבו החכמים לראות שלפנינו המלה πανούκλιον¹ והוא חוט הערב הכרוך על הקנה. ופאנקנין, או פונקנין, שבבבלי כי״מ, אינו אלא היגוי אחר במקום ״פנקלין״.

32. בגד מנומר, שתי, טוי ואריג. בח״ד הגיה ע״פ הבבלי הנ״ל: מנומר ערב ושתי, אבל הגירסא בבבלי אינה בטוחה כלל, עיין דק״ס עמ׳ 310, הערה ו׳. ופירש״י: אפילו בצבעים הרבה, אעפ״י שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג וכו׳. ועיין דק״ס הנ״ל. ועיין להלן בעניין הצבע. ובכי״ו כאן: טוו, ותוקן טוי. ועיין מ״ש לעיל פ״י, שורה 4–5.

33. אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות וכו׳. בבלי קי״ט ב׳. ופירש״י: אותות. כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו לידע אם יקלוט את הצבע, ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים. דוגמאות, שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע, ואומר כזה צבע לי. והראב״ד פירש (עמ׳ שמ״א): אותות הם שתולה על פתחו צמר צבוע להודיע שהוא צבע, ולא דוגמא להודיע כי הוא צובע מצבע פלוני ופלוני, וחוששים שמא גנב את החתיכות משל בעה״ב. ופירוש הראב״ד ביחס לדוגמא של הצבע מתאשר מתוך התוספתא שבת פ״א ה״ח (ומקבילות): ולא צבע בדגמא שבאזנו, ושם מוכח מתוך העניין שהכוונה היא להודיע על אומנותו. ועיין רש״י שבת י״א ב׳. אבל בפירוש הריבמ״ץ לכלאים פ״ט מ״י (הוצ׳ הר״נ זק״ש, עמ׳ קמ״ב) כתב: דרך הגרדים ודרך הכובסין והצבעין כותבין (כלומר, רוקמין בחוטין) על הבגד שם בעליו עליו, ואף כאן אנו חוששין שהחוטין הם משל בעה״ב, וכשמחזיר את הבגד נוטל את החוטין לעצמו. בכי״ו הוכפל בטעות: ולא דינמאות ולא דוגמאות.

34. צמר צבוע, טוי, שתי, ערב. כבבבלי הנ״ל: בגד צבוע טווי שתי וערב (כ״ה בכ״י מינכן). ובטחו״מ סוף סי׳ שנ״ח: ואין לוקחין מהצבע וכו׳ אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע. ויפה העיר בח״ד כאן שפסק גם ע״פ התוספתא כאן, אלא שלפני בעל ח״ד היתה הגירסא בטור ״מהגרדי״, כמו שהוא בס״א שם.

אין לוקחין מן הסורק מוכין וכו׳. וכ״ה בכי״ע ובבבלי קי״ט ב׳. ובד נשמטה המלה ״מוכין״ בטעות.⁠¹

35-36. לוקחין ממנו כר מלא מוכין, וכסת מלאה מספחות. בבא זו נשמטה בכי״ע. אבל ישנה בד ובבבלי הנ״ל, אלא ששם: וכסת מלאה מוכין. וכן הגיהו המפרשים כאן. וכבר העירותי לפני יותר מארבעים שנה בתס״ר כאן, עמ׳ 104, לפירושו של רנ״נ טרשצ׳נסקי במ״ע תלפיות ח״ד (תרנ״ה), עמ׳ 15 ואילך. הרב הביא שם את הפסוק ביחזקאל י״ג, י״ח: למתפרות כסתות על כל אצילי ידי ועושות המספחות על ראש כל קומה. הוא העיר גם על הגמרא במס׳ כלה פ״ה (הוצ׳ היגר, עמ׳ 304): כסת עגולה מאי טעמא,⁠² דכתיב הוי למתפרות כסתות על כל אצילי ידי ועושות המספחות על ראש כל קומה, מקיש כסת למספחת מה מספחת טהורה, דכתיב וטהרו הכהן מספחת היא (ויקרא י״ג, ו׳) אף כסת טהורה. והפירוש הוא שמספחות טהורין, מפני שהן המוכין הניתנין בתוך הכסת, וכמו שמפורש במשנת כלים ריש פכ״ג: ומה שבתוכן טהור. ועיין מ״ש ר״ח ילון בקונטריסים ש״ב, עמ׳ 21 ואילך.
ועל דבריהם יש להוסיף גם תוספתא אהילות פי״ב ה״ב: כסת מלאה מוכין, כסת³ מלאה מטפחות. והגהתי בתס״ר ח״ג, עמ׳ 130, שצ״ל שם: כסת מלאה מספחות, כמו שהוא לפנינו בתוספתא כאן.

36. ולוקחין מן הכובס מוכין וכו׳. בבלי קי״ט סע״א. ופירש הראב״ד (והסכים עמו הרשב״א) הכובס, כובס הצמר.⁠¹

37. ולא יסרק את הבגד לשתיו, אלא לערבו. וכ״ה בבבלי הנ״ל (אלא שסדר ההלכות הוא שונה). ואמרו בבבלי שם: והתניא איפכא. לא קשיא, הא בגלימא הא בסרבלא. ולפ״ז אופן הסריקה תלוי בטיב הבגד, ופעמים נקרע יותר מהר כשסורקין אותו לשתיו ופעמים להפך, ועיין בפירוש הראב״ד עמ׳ ש״מ. ורא״ש הירשברג² הסיק מכאן שבתלמוד נכללה סריקת הבגד במלאכת כביסת הבגד עיי״ש. ברם אי אפשר לומר כן, שהרי אין לוקחין מוכין מן הסורק, ולוקחין מן הכובס, וכן מפורש במשנתנו בסוף פירקין: מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו. ואפשר לומר שמוכין של כביסה ושל סריקה שונים הם. והנכון לעיל הוא כפירוש הראב״ד, עיין לעיל בסמוך. אבל כאן מדברים בבגדים, כמפורש: ולא יסרוק (כלומר הסורק בגד) הבגד.

ולא יהא נותן בבגד יותר משלש כופין. וכן בכי״ע: משלש כופין חַכִין. ובד: משלש רובין.⁠³ ובבבלי הנ״ל: חובין וכו׳ חובין. אבל ברוב הנוסחאות: חכין (או: חבין), עיין דק״ס, עמ׳ 309, וכן היה לפני רש״י כאן, כפי שהביא בפירושו בהושע ו׳, ט׳ (וציין לו הגר״ע איגר בגליון הש״ס).⁠⁴ וכן היה לפני הראב״ד, עמ׳ של״ט,⁠⁵ והמאירי. ואין ספק שזו היא הגירסא הנכונה בבבלי, ובתוספתא דפוס צ״ל: חכין, במקום רובין.⁠⁶ והראב״ד הנ״ל פירש ״חכין״ כמו כל חכה שצדין בה דגים, אלא שכאן הן לולאות שעושין אותן כמין חכים, עיי״ש.
ורא״ש הירשברג, שהיתה מלאכתו בכך, פירש⁷ חכים, חכים ממש, מעין קרסים שהיו נותנים בבגד כדי להחזיקו ולמתחו, והן אחיזות נעשות ממסמרי ברזל כפופים כעין חכה. ואין ספק שהלשון בבבלי ״ולא יטיל בו״ מסייע לפירושו.⁠⁸ ואם ירבה בחכין (שתקל עליו את מלאכת המתיחה) מקלקל את הבגד.
ואשר לגירסה שלנו בתוספתא ״כופין״ שהיא מקויימת גם על ידי כי״ע⁹ אין לזלזל בה. ואפשר שאין כופין אלא ״כפופין״. והיסיכיוס במלונו ערך χαμόν (קרס) מתרגמו: καμπύλον כלומר, כפוף, קרס, חכה, וכן להלן מכשירין פ״ג הי״ב: שצדן בכפוף (בכפיף), עיין תס״ר ח״ד, עמ׳ 118, ופירושו בחכה, בקרס. וכן בתוספתא טהרות פי״א סה״ג: תוחב בו קומוס (כגי׳ הר״ש), ופירושו קרס,⁠¹⁰ חכה. ולפ״ז אין הבדל בין ״חכין״ ל״כופין״, אלא שיש כאן חילופי לשון של שוני הברייתות.

38. ושני חוטין העליונין הרי אילו שלו. וכן בברייתא שבבבלי קי״ט סע״א: הכובס¹¹ נוטל שני חוטין העליונים. והקשו בבבלי קי״ט ב׳: והאנן תנן (במשנתנו בסוף מכילתין) שלש? לא קשיא, הא באלימי והא בקטיני. כלומר, כאן בגסים, וכאן בדקים. וכנראה שקצה הבגד היה מתמעך בכביסה, וכדי שלא יתקלקל יותר היה הכובס נוטל שני חוטין מן הקצה העליון, מבגד עבה, ושלשה מדק, ועיין ברש״י ובפי׳ הראב״ד שפירשו, כנראה, ע״פ מנהגם. והרמ״ה בפריטיו פירש במשנתנו: הכובס שהוציא חוטין מקצת הטלית שלא בכוונה נוטל שלשה חוטין והן שלו, ודווקא בסתם (כנראה שפירושו, שלא בכוונה). וכן כתב לעיל שם: מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו, ודוקא מסתמא.⁠¹²

אם היה שחור על גבי לבן וכו׳. פיסקא ממשנתנו סוף מכילתין.

39. ישעיה איש טיריאה היה נוהג בחסידות, ונוטל את הכל. חסיד זה כובס היה, והיה מדקדק שלא יחשדו בו הבריות שנוטל חוטין מן הבגדים שניתנו לו לכביסה (כמפורש בירושלמי בסוף פירקין), והיה מחזיר אבידות לגויים כדי לקדש שם שמים (ירושלמי ב״מ ה״ה, ח׳ ע״ג), אפילו הוא, לא היה חושש ונוטל את הכל, בשחור ע״ג לבן. והסיגנון הוא כמו שאמרו במשנת חגיגה ספ״ב: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיה מטפחתו מדרס לקודש, ואין שום יסוד להגהתו של בעל שערי תורת א״י בתוספתא, עיי״ש, עמ׳ 482.

40. עתיד להשוותו, אפי׳ טפח מותר, משויהו לארכו וכו׳. בבלי הנ״ל. ושם הקשו: והתניא איפכא. ותירצו: הא בגלימא, הא בהמיוני (בחגורות). וכנראה, שאין כאן אלא היתר להשוותו, אבל אינן שלו אלא כשהן פחות מג׳ אצבעות, כמפורש במשנתנו.

41. שחרש מוציא במעצד וכו׳. בבלי קי״ט ב׳. ובמשנתנו בסוף מכילתין: מה שהחרש מוציא במעצד הרי אילו שלו. והקשו בבבלי שם על הברייתא כאן ותירצו שבמקומו של התנא של הברייתא השתמשו במעצד גדול, והוא כשיל של משנתנו.

42. הנותן עורות לעובדן וכו׳. בבלי קי״ט ב׳.

43. והיוצא עם שטף המים וכו׳. עיין מכשירין פ״ה מ״ו.

44-45. החייט ששייר מן החוט פחות ממלוא מחט, ומטלית פחותה משלש על שלש וכו׳. וכ״ה גם בד ובכי״ע. ובבבלי קי״ט ב׳: דתניא החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן, הרי אלו של בעל הבית, אין בעל הבית מקפיד עליהן, הרי אלו שלו. ובמשנתנו סוף פירקין: החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלש על שלש, הרי אלו של בעל הבית. ועיין בסיום הבבא להלן. ברם ברוב רובן של הנוסחאות, ובמלא״ש מעיד בשם ר׳ יהוסף אשכנזי שכן הוא בכל הנוסחאות, הגירסא היא: כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש. ואף בברייתא בבבלי גורס באו״ז: לתפור בו מטלית וכו׳, ובס׳ הנר לר״ז אגמאתי 59 ע״ב: מדתניא בסוף תוספת בבא קמא דנזיקין החייט ששייר מן החוט פחות מכדי לתפור מטלית, בזמן שבעל הבית מקפיד וכו׳. ואף שקיצר מ״מ מוכח שאף לפניו היתה הגירסא בברייתא¹ שבבבלי: לתפור מטלית וכו׳. וכבר העיר ר׳ יהוסף אשכנזי הנ״ל שסוגיית הבבלי מוכיחה שהגירסא הנכונה היא ״ומטלית״ (בוי״ו). ומהרי״ן אפשטין ז״ל במבוא לנוה״מ עמ׳ 1103, דן בזה² ועדיין צ״ע. ועיין במשנת כלים ספכ״ז.
ובירושלמי בסוף מכילתין: תני ר׳ חייה מלא מחט וכו׳, תני בר קפרא מלא משיכת המחט וכו׳ עיי״ש.⁠³

45-46. עורות [לעבדן] כולן אצל בעל הבית, (לעבדן) הרי אילו משל בעל הבית. התיקונים הם ע״פ ד וכי״ע, ולפנינו כנראה הושמטה המלה ״לעבדן״ בטעות, הושלמה על הגליון והכניסוה שלא במקומה. ובברייתא שבבבלי הנ״ל חסר ״והנותן עורות לעבדן״, ומסיים שם: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית, אין בעל הבית גם בברייתא שבבבלי, ואף הם אינם של בעל הבית אלא דווקא אם עובד בביתו של בעל הבית, מקפיד עליהן הרי אלו שלו. ומהלשון ״כולן״ מוכח שהדברים עונים גם על הרישא, על מה שנשנה אבל אם עובד בביתו כקבלן, הרי אילו שלו. ובמשנתנו בסוף מכילתין משמע שדווקא במה שהחרש מוציא במעצד יש הבדל בין עובד בביתו לבין עובד אצל בעה״ב, אבל בחייט ששייר פחות מכדי לתפור בו, ומטלית פחותה משלש על שלש הם שלו, אפילו עובד אצל בעה״ב. ועיין ח״ד.

46. מסתתי אבנים, מפסקי גפנים וכו׳. בבבלי קי״ט ב׳ (בהוצ׳ שלפנינו): ת״ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל. מפסגי אילנות, מפסגי גפנים, מנקפי היגי וכו׳. אבל המלים ״אין בהם משום גזל״ חסרות בכי״י ובמאירי (עיין דק״ס, עמ׳ 311, הערה ס׳), ואינן גם באו״ז בסוף מכילתין ובטחו״מ סוף סי׳ שנ״ח.

48. השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין וכו׳. באו״ז ב״מ פ״ז סי׳ רע״ט לקט את המקומות במקורות שלנו שנזכר בהם אין משנין ממנהג המדינה, והביא גם את הברייתא שלנו, וכתב: ותניא בתוספתא שלהי בבא קמא השוכר את הפועל לנקף עמו בהיגין ולזמר עמו במזמרות¹ מקום שנהגו להיות שלו הרי אלו [שלו ושל בעל הבית הרי אילו] של בעל הבית, ואין משנין ממנהג המדינה וכו׳, מכל אלו שמעינן דהולכין בממון אחר מנהג המקום. ועיין בר״מ פ״ו מה׳ גניבה ה״ח, ומ״ש בח״ד כאן.

49. מקום שנהגו וכו׳. מכאן ואילך עד ב״מ פ״ב הי״ג (עד ״של בעל הבית אם היה״) נמצא בידי צילום מכ״י שוקן (=כי״ש). מכת״י זה נדפסו כמה שינויים במ״ע Das Judische Literaturblatt של ראהמער ח״ו (1881), עמ׳ 22, 99, 150. וצוקרמנדל הביא אותם בשנו״ס שלו בציון נ.